הקמת אגודת בן-יהודה והתבססותה בתקופה האיטלקית

לאחר התבססות, שנמשכה כחמש שנים, שהחלה משנת 1924, הצליחה "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית", בראשית שנות השלושים לעלות על דרך המלך. הצלחה אשר באה לידי ביטוי בייסודה של "בן-יהודה" בשנת 1931, בראשותו של ציון שאול אדאדי (שיחד עמו פעלו בין היתר – יעקב פרג'ון, עמישדי גוויטע, יוסף מימון, האחים אברהם ומשה סמבירא ואחרים), שהחלה בפעילות ציונית ענפה: החדרת השפה העברית, עפ"י הסיסמא "עברי דבר עברית"; העלאת מחזות בעברית בנושאים תנכיים ולאומיים; לימוד עברית למבוגרים; פתיחת ספריה עברית ענפה; ארגון משחקי ספורט; קיום אסיפות ועצרות בהדרת עם; עריכת טכסים ומסיבות בכל חג דתי ולאומי; הוצאה לאור של שבועון בשם "למדו עברית"; אסוף כספים ושקילת השקל להסתדרות הציונית ולקרן הקיימת לישראל.

גולת הכותרת בפעילותה של "בן-יהודה" הייתה הקמת בית-ספר עברי "התקווה" לילדי ישראל בחינם (בחשוון תרצ"ב בשלהי 1931), בהנהלתו של עמישדי גוויטע ובהדרכתו הראשית של ר' שאול דאבוש. ראשיתו של בית-ספר הייתה צנועה עם 20 תלמידים, שלאחר חבלי לידה והתגברות על מכשולים ועם דבקות במטרה הגיע להישגים מרשימים. כבר בסוף שנת תרצ"ב מספר התלמידים עלה בעשרות מונים, ומנינם זינק ל- 512 תלמידות ותלמידים. הישגים, שהיו מרשימים כבר בראשית פעילותה של "בן-יהודה" ובשנה הראשונה להקמת בית-הספר "התקווה". זאת, לאו דווקא בשל מנין התלמידים הגדול שהצטרפו, ושהעיד על הלך הרוח בקרב בני הקהילה ורצונם, כי אם גם, ואולי בעיקר, בשל הרפורמה שהוכנסה. רפורמה לא רק בתלבושת אחידה, בעידודם של התלמידים ובמסגרת שכללה גם כיתות מיוחדות לבנות, אלא במיוחד בשיטות ההוראה: בחלוקת הכיתות עפ"י רמה, בפיקוח, בעריכת בחינות הישגים ובתכנים עפ"י תוכנית הקבועה מראש – בלימודי העברית; בלימוד מקצועות יהודיים וציוניים; בלימודים כלליים; בחינוך גופני ובלימוד הלכות נימוסין ודרך-ארץ. זאת, תוך כדי פעילות חברתית ותרבותית ענפה כולל זו הלאומית-יהודית-ציונית, כמו: העלאת מחזות תנכיים ולאומיים בעברית; לימוד שירה עברית וייסוד מקהלה; עריכת מסיבות וחגיגות בסיום שנת הלימודים ומועדי ישראל המסורתיים והלאומיים; עריכת תהלוכות; אסוף כספים (בעיקר ל"קרן הקיימת לישראל") והצגת סרטים על הנעשה בארץ-ישראל. כמו כן, בנטילת חלק בפעילות הקהילתית, כמו: השתתפות מקהלת בית-הספר בתפילות השבת והחגים, ובהטיית שכם למתן סעד לבני הקהילה (בעיקר בחלוקת ספרים, כלי כתיבה, בגדים ונעליים לתלמידים נזקקים).

לאור הישגים מרשימים אלו, כבר בשנה הראשונה להקמת בית-הספר "התקווה", וועד הקהילה החליט, במהלך שנת 1932, למסור את מחלקת החינוך של הקהילה לידי הארגון הציוני "בן-יהודה", (ולאמץ חלק ניכר משיטת ההוראה שלה ב"תלמוד תורה"). החלטה, שאושרה ע"י השלטונות האיטלקיים, שהכירו במעמד "בן-יהודה" ובחשיבות פעולותיו החינוכיות לקידום ילדי הקהילה. הממשל האיטלקי לא נרתע אף להזמין את מאות תלמידי בית-הספר "התקווה" לחגיגות, לטכסים ותהלוכות רשמיים של השלטונות.

לרגל הצלחות בית-הספר "התקווה", אוכלוסיית התלמידים הלכה וגדלה משנה לשנה, ובשנת תרצ"ח הגיע מנינם ל- 1200 תלמידות ותלמידים. גידול, שחייב הרחבת סגל ההוראה בהכשרת מורים, בהדרכתו של ר' שאול דבוש. גם לאחר "חוקי השבת" בתחום החינוך, שחייבו נוכחותם של התלמידים יהודים בבתי-הספר התיכוניים גם בשבתות, החל משנת הלימודים 1933-1932, ורוב התלמידים היהודים פרשו מבתי-הספר התיכוניים, חלקם מצאו מסגרת ב"בן-יהודה", שהרחיבה מסגרותיה בהתאם. מאידך, חלק מהתלמידים נשלחו או נלקחו ע"י הוריהם להמשך לימודיהם בארץ-ישראל. תופעה, שהרחיבה את העלייה לארץ, שעלו הן ממניעים ציוניים והן עקב מצב כלכלי קשה בלוב וחיפשו שם תעסוקה, אגב מילוי כיסופיהם וערגתם לארץ-ישראל וירושלים. עולים, שהקימו עם בואם לארץ, שתי שכונות על טהרת יהודי לוב, שכונת בנגזי בבני-ברק ושכונת מונטיפיורי בתל-אביב, וכן ריכוז גדול בשכונת גפן ברמת-גן. שכונות, שבהן השתכנו רוב העולים מלוב, שהגיעו לארץ בשנות ה-20 ועוד יותר בשנות ה-30 עד פרוץ מלה"ע השנייה, ומניינם נע בין 500 לבין 1,000 עולים. בחורים רבים, בני לוב, משכונות אלו נמנו על לוחמי האצ"ל דווקא, ובבתיהם רחשה פעילות מחתרתית ענפה. כיסופים, שהיו לרבים מיהודי לוב, עוד בתקופה הטרום ציונית, רבות בשנים (בעיקר רבנים ואדוקים במיוחד), שעלו לארץ בשלהי חייהם להיקבר בה, והשתקעו בצפת, בטבריה ובירושלים.  

"בן-יהודה, הלכה וגדלה הלכה והתעצמה, עברה למועדון גדול יותר, שאפשר לה להרחיב את פעילותה עוד יותר, לא רק בתחום הציוני, כי אם גם בתחום החברתי והקהילתי, כמו: סיוע לאגודים המקצועיים היהודיים השונים; סיוע ל-A.D.E.I., להרחבת הכשרתן המקצועית של הנשים והנערות ולהעלאת רמת השכלתן הכללית, אשר ארגנה ב1934- חינוך מקצועי לבנות עם לימודי עברית ומקצועות בנושאים עבריים וציוניים, וחנכה בית-מלאכה -"מופת", שלמדו בו 150 נערות.

פעילות "בן-יהודה" הסתעפה ונפוצה אף מחוץ לטריפולי בערי השדה של טריפוליטניה וקירנייקה. הסניף בבנגזי הגיע להישגים מרשימים והטביע את רישומו על הפעילות הציונית במקום. פעילות, שהחלה בהחדרת העברית ב"תלמוד-תורה" של בנגזי בשנת 1915, ובהמשך ייסוד הארגון ציוני "אגודת הרצל" בשנת 1919 בראשותו של רנטו תשובה. תנועה, שהגיעה להישגים מרשימים כבר מראשית פעילותה, שאותה ניתן לזקוף (בניגוד לטריפולי) לשיתוף הפעולה ההדוק עם "תלמוד-תורה" וועד הקהילה. זאת הודות לאי שימוש בציונות כאמצעי לרפורמה חברתית-כלכלית ומעמדית, אלא רק פעילות ציונית צרופה לשמה, בלא שהנהגת הקהילה המסורתית בבנגזי תהייה מאוימת ע"י הפעילים הציוניים. גם הסניף בח'ומס בהנהלתו של ר' פריז'א זוארץ הגיע להישגים מרשימים, בהפצת הרעיון הציוני, כהמשך טבעי להקניית השפה העברית. הוא היה אחראי גם להקמת הסניף במסיללת'ה, בשליחת אחד מבוגרי תלמידיו – כ'ליפא שאקיר (לימים צוריאל שקד), לנהל את הסניף במקום.

חידוש פעילות אגודת בן-יהודה לאחר מלה"ע השנייה

לבריטים לא הייתה כוונה לעודד או להרשות פעילות ציונית בלוב, והשלטון הצבאי אף אסר את הקמתה מחדש של "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית". למרות זאת, הפעילות הציונית התחדשה והתעצמה במסווה של פעילות חינוכית, והגיעה לממדים גדולים מאלו, שהיו בתקופת השלטון האיטלקי לפני מלה"ע השנייה. רגשי הסולידאריות היהודית, שהתעצמו בימי הרדיפות הפשיסטיות ובתקופת מלה"ע השנייה, ובעיקר בעקבות הופעתם של החיילים הארצישראליים, עוררו את התחדשות  הפעילות הציונית.

לאחר חידוש והרחבת פעילות ארגון "מכבי" כבר במרץ 1943, רק ביולי 1943 התחדשה פעילותו של ארגון "בן יהודה" בעידודם של החיילים הארצישראליים, ובעקבות השתדלותם אצל השלטונות הבריטיים. הארגון נקרא מעתה "הארגון למען התרבות העברית בן יהודה", ונחשב סניף של "ברית עברית עולמית". הארגון מיקד את פעילותו במספר תחומים: סיוע לבית-הספר העברי במתן שעורי ערב בעברית למבוגרים והכשרת בוגריו להוראה בעברית; חיזוק התודעה העברית-ציונית ופעילות תרבותית-חברתית בעלת אופי ציוני, בקרב בני נוער ובוגרים. תוך שנה היו ל"בן יהודה" סניפים בתשעה ישובים (ומאוחר יותר אף בישובים נוספים), אשר עמדו בקשר עם מועדון האם בטריפולי ועם המרכז בתל-אביב⁽²⁴⁾.

אחד המפעלים החשובים אשר התארגנו ב"בן יהודה" היה הקמת תנועת "הנוער" ותנועת "החלוץ", שיזמו שליחים מארץ-ישראל, שהגיעו בחשאי לטריפולי. השליחים עשו נפשות לרעיון הציוני והכשירו את הצעירים לעלייה חלוצית לארץ.

ראשון השליחים היה יאיר דואר, שכינויו המחתרתי בטריפולי היה "משה כהן"; הוא הגיע לטריפולי באוגוסט 1943, ופעל בה שנה שלמה. ימים אחדים אחריו הגיע השליח השני זאב-וילו כץ, שכינויו המחתרתי בטריפולי היה "יעקב מוריס"; שהייתו הייתה קצרה, וכבר בדצמבר 1943 חזר לארץ. בפברואר 1944 הגיע נפתלי בר-גיורא, שכינויו המחתרתי בטריפולי היה "נחום בראנד". השליחים הסתירו את זהותם האמיתית, ומטרת שליחותם הייתה ידועה רק לבודדים מבני הקהילה, תחילה לאליהו עזריה ולחיים פדלון (שכינויו "צ'יצ'ו"), ולאחר מכן גם ליוסף גוויטע. השלושה גויסו ל"הגנה" והושבעו על פי המסורת – על אקדח וספר התנ"ך מול מנורה מסנוורת. על חיים פדלון הוטל הטיפול בענייני העפלה, ועל אליהו עזריה הוטלה האחריות על תנועת "הנוער", וכן לנסות להקים גרעין של "ההגנה" (ארגון "הגנה" הראוי לשמו הוקם רק לאחר פרעות נובמבר 1945).

זמן קצר לאחר שהגיעו השליחים לטריפולי כבר ניכרו תוצאות פעילותם. השליחים הפרידו בין הבוגרים בני 18 ואילך המתכוננים לעלייה ולהגשמה חלוצית, ששויכו לתנועת "החלוץ", לבין צעירים עד גיל 18, ששויכו לתנועת "הנוער", וחולקו לשלוש שכבות: מקשיבים, בני 13-11; צופים, בני 16-14 ומתבגרים, בני 18-16, וקבעו תקנונים. בתוך זמן קצר הגיעה תנועת "הנוער" לכמה מאות חניכים, ובקן התנועה רחשה פעילות ציונית ענפה ושררה אווירה ארצישראלית. את עיקר זמנם השקיעו השליחים בתנועת "החלוץ", בפעילות חינוכית, שמטרתה - העשרה בתכנים יהודיים-עבריים וחלוציים: הקניית השפה העברית; העשרת הידע בציונות ובתולדות ההתיישבות והישוב העברי בארץ; חינוך לערכים של אהבת עם ישראל וארץ-ישראל; שאיפה לעלייה והגשמה חלוצית בתנועה הקיבוצית ונכונות להגנה והעפלה. פעילות חינוכית, אשר כללה שעורים, הרצאות, פעולות, קבלות שבת ועונג שבת (שקראו בהם עיתונים מהארץ), ציון אירועים לאומיים וימי זיכרון, העלאת מחזות עבריים בעלי מוטיבים לאומיים-חלוציים והעשרת הספרייה במאות ספרים, חוברות, ביטאונים, ועיתונים מהארץ. בד-בבד עם פעילותם החינוכית, פעלו השליחים  להקמת קבוצת "הגנה" (בסיועם של החיילים הארצישראליים), שהתאמנו בקרב פנים אל פנים (קפ"פ).

השליחים ביקשו להקים עבור חברי "החלוץ" מקום להכשרה חקלאית, להכשרתם לקראת עלייתם לארץ. לאחר חיפושים רבים אותרה חווה חקלאית בזאוויה, כארבעים ק"מ מטריפולי, שבעליה, יהודים איטלקים, הסכימו להעסיק את הצעירים בשכר עבודה נמוך ביותר. ראשוני הבאים לחווה היו חברי גרעין "ביכורים", והם השתכנו במקום ביוני 1944, והחלו בעבודתם החקלאית ובהתארגנות במעין קיבוץ ישראלי בזעיר-אנפין. באותה עת, ארגון "בן יהודה" הוציא לאור  ירחון בשם "חיינו" (שבתחילה נקרא "חירותנו"), בעברית, בערבית-יהודית ובאיטלקית, בעריכת יוסף מימון, עמישדי גוויטע ואברהם נחום. ירחון, שדן בהכשרה החקלאית "ביכורים" ובחיים החלוציים בארץ-ישראל. פעילות מגוונת, שהיוותה אבן-שואבת לגיוס צעירים ל"החלוץ", שמנינם עלה עד מהרה מ-30 חברים ל-100 חברים (ב-1945 לאחר, שהשליחים נאלצו לעזוב את לוב,  "החלוץ" מנה 150 חברות וחברים בארבע קבוצות: כרמל, תבור, פינסקר ומעפילים).

פעילות "החלוץ" נתקלה בקשיים בלתי צפויים. המפגש בין השליחים מארץ-ישראל והחיילים הארצישראליים גרם לחיכוכים וחילוקי דעות על סמכויות בנושאי העפלה ותמיכה בחינוך העברי. החיילים ראו עצמם מנוסים ובקיאים יותר בבעיות המקום, ועל כן סירבו להישמע להוראות או לבקשות השליחים, ואלה מיהרו להתלונן להנהלה הציונית בירושלים. הוויכוח הגדול היה בשאלת חלוקת עשרים הסרטיפיקטים הראשונים, שהוקצו ליהודי לוב מאז פרוץ מלה"ע השנייה. לשליחים היה ברור כי חלק מאותם סרטיפיקטים חייבים להגיע  לחברי גרעין "ביכורים" לעידוד החלוצים, ואילו החיילים ביקשו לעשות את החלוקה בעצמם. ביוזמת השליחים הוקמה "ועדת עליה" (בהשתתפות נציגים מ"בן יהודה" ו"המועצה של התנועה החלוצית") ליד הקומיסר של "ההסתדרות הציונית" – סאולינו נחום (בעל הסמכות הרשמית לייצג את הסוכנות היהודית ולחלק את הסרטיפיקטים), וזו הקצתה חמישה סרטיפיקטים לחברי גרעין "ביכורים".

חוות ההכשרה בזוויה לא האריכה ימים. סכסוך, שפרץ בין בעלי החווה לתנועת "החלוץ" הביא לסגירתה בינואר 1945. לאחר חיפושים נמצאה חווה חלופית גדולה יותר, בשם "קולינה ורדה", המרוחקת עשרה ק"מ מטריפולי. לרכישת החווה ולאחזקתה נדרשו אמצעים כספיים נכבדים, ואלה גויסו באמצעות קרן "המכשיר", שנוסדה ע"י ראשי "החלוץ" על מנת לאסוף תרומות מנכבדי הקהילה, מוועד הקהילה ומהסוכנות היהודית. חברי "החלוץ" השתקעו בחווה, שנוהלה ע"י ועד בראשותו של אליהו עזריה, בספטמבר 1945. הפעם נראה היה, שהניסיון מצליח, ההכשרה הייתה לא רק שלב בהגשמה החלוצית והעניקה ל"בן-יהודה" את המימד החלוצי, היא גרמה סיפוק לא רק לחבריה (בראותם ברכה בעמלם בתנובת השדה והתגשמות מאווייהם), אלא גם רוממה את רוחם וגאוותם של בני הקהילה, שהרבו לבקר בה. אולם, הצלחה זו הייתה קיצרת ימים, בפרעות נובמבר 1945 נבזזה החווה ונהרסה ע"י אספסוף של פורעים משולהבים, וחברי "החלוץ" נאלצו לנטוש את המקום .

על מנת, שתנועת "החלוץ" לא תתפרק (במיוחד לאחר שחלק מחבריה העפילו לארץ בהעפלה בלתי-לגאלית, ושנים עשר מחבריה קיבלו סרטיפיקטים מתוך עשרים סרטיפיקטים לבודדים, שהתקבלו באביב 1946, ורובם נקלטו בקיבוץ שדה אליהו כגרעין "ביכורים") הוקמה בנובמבר 1946 הכשרה עירונית. ההכשרה הוקמה בבניין בפרברי העיר על מגרש השייך ל"מכבי" ואותה ריכז יוסף גוויטע. הכשרה, שהפכה מעוזם של חסידי "הקיבוץ המאוחד" ונוהלו בה חיי צוותא ארצישראליים לקראת עלייתם ארצה. בהעדר סיוע מן החוץ, חברי ההכשרה נאלצו לעבוד בעבודות מזדמנות לפרנסתם, והם גם נטלו חלק בארגון "ההגנה" ובהעפלה הבלתי-לגאלית (במיוחד מרכז ההכשרה יוסף גוויטע, מן הפעילים הבולטים בפעילות המחתרתית בטריפולי). ההכשרה העירונית התקיימה עד פוגרום  יוני 1948, ורוב חבריה העפילו בהעפלה הבלתי-לגאלית וניסו להיקלט בקיבוצי "הקיבוץ המאוחד" (במיוחד בקיבוץ יגור).

יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

 לסיוע והכוונה, נא לפנות להיסטוריון יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, במרכז מורשת יהודי לוב רח' הדדי 4 אור-יהודה, ת.ד. 682, טל': 03-5336268 פקס: 03-5333456.

או לטלפקס: 08-6418267; נייד: 054-5680215; דואר אלקטרוני: liluf2000@walla.com;  כתובת: רח' עמרי 17, באר-שבע – 84465.