בשנת 1942-3, נלחמו בלוב דורשי חופש מול מדכאיהם. חיילים יהודים וארצישראליים בצבא הבריטי, שנלחמו במדבר נגד צבאות של מוסוליני והיטלר, החליטו לחגוג את סדר הפסח עם הגדה מאולתרת שנכתבה על דפי טלגרמות

ב־1942, בערה לוב ובערו עריה כשעל אדמתה נלחמו חיילי הממלכה המאוחדת בארמיה הגרמנית ובצבא האיטלקי בפיקודו של רומל. לוחמים לשחרור ולחופש מול חיילי השחור שהתכוונו לשעבד את לוב לצורכיהם.

בנגזי, עיר נמל תוססת בצפון מזרח המדינה, לא הייתה שקטה. רוב תושביה היהודים חששו לגורלם. הם כבר למדו על בשרם עד כמה שבירים חייהם. כשקירינייקה נכבשה על ידי חייליו של רומל, רוכזו יהודיה במחנה ריכוז ג'דו, 240 ק"מ דר'-מע' מהבירה טריפולי, לקראת העברתם למחנות השמדה באירופה. אבל ההתנגדות הצליחה ובחורף של שנת 1942-3 הכניע הצבא הבריטי, בפיקודו של הגנרל מונטגומרי, את הגייסות הגרמניים. חיילי גדוד התובלה ומובילי המים של החיילים הארצישראליים בצבא הבריטי נטלו חלק בקרבות האלה ואף סייעו בשחרור יהודי בנגזי וקירנייקה ממחנות המעצר והעברתם חזרה לעריהם.

 כמה חודשים חלפו, הקרבות לא שככו לגמרי, אבל בערב פסח של 1943 היה כבר הצבא האיטלקי מובס. הלוחמים היהודים לא התכוונו לוותר על החג. היום, 68 שנים אחרי כן, העיניים קוראות בדמעות את תיאורי ההתארגנות במדבר והלב שר חירות עם הלוחמים ההם, המאובקים, שאוזניהם מצלצלות מהדי פיצוצי מרגמות וכתפיהם כפופות מעט מעומס משימות השחרור.

לוחמי היחידה העברית להובלת ואספקת המים 405 ויחידת הציוד וההספקה 53 לא חגגו לבד. 600 חיילים בריטים, אמריקאים, אוסטרלים וקנדים ששירתו באזור הוזמנו. בהיעדר נייר שיספיק להדפסה ולשכפול ההגדות, נאלצו הכותבים והמאיירים של ההגדה המאולתרת להשתמש בדפי טלגרמות שנמצאו במחסני ציוד של הצבא האיטלקי שנכנע. בצידם האחד של הדפים הודפסו מילות השירים "חד גדיא" ו"אחד מי יודע". מצידם האחר ניבטה המלחמה בדמותן של רשימות ציוד ומשכורות של חיילי הצבא האיטלקי.

 וכך כתב אפרים אלימלך אורבך, שהיה רב בצבא הבריטי בין השנים 1942־1944. בספר, שיצא לאור ב־2008 בשם "רשימות בימי מלחמה" (הוצאת משרד הביטחון, בעריכת בנותיו של הרב — חנה אורבך ורחל קרן־אורבך) על הסדר ההיסטורי ההוא:

 "...בדיוק בשמונה ורבע בערב נכנסנו לאולם. היה זה מחזה נהדר לראות את כל החיילים מכל השירותים ומכל חילות האומות הלוחמות יושבים מסובים ליד השולחנות... כאשר קמתי וניתן אות הפתיחה, הושלך הס באולם הגדול. פתחתי באנגלית וסיימתי בעברית. בירכתי את האורחים והודיתי למארחים. דיברתי על חג החירות, על השמדת ישראל בגולה ועל התקווה שהחג הזה מפיח...".

מייג'ור בלקמור מתאמץ

מי שמחזיק כבר מספר שנים ב"הגדת בנגזי" הנדירה והיקרה, שרק כמה עשרות עותקים הודפסו ממנה, ומעטים (אם בכלל) נותרו למזכרת — הוא אספן ההגדות אבירם פז מקיבוץ משמר העמק. פז אוחז בזהירות בנייר הבלוי והמתפורר ומדבר על הדמיון הרב בין הימים ההם לזמן הזה. "בבנגזי, ב־1943, נכתב הרבה על עריצותו של היטלר וחבר עוזריו", הוא אומר. "היום מדובר שם על אכזריותם של קדאפי ועושי דברו. גם אז וגם היום יש התייחסות ליציאה משעבוד לגאולה — דבר שההגדה נותנת עליו את הדעת לאורך כל הטקסט המקראי והמחודש".

ומי דיבר? פז מציג העתק של עלון דו שבועי בשם "ניב החייל העברי", שהוציאו לאור יחידות ההובלה העבריות בלוב. "בהתקדש עלינו חג החירות, ובשבתנו מסובים יחדיו, והיה לבנו נסער", נכתב בעלון הזה. "נסער הלב כי הייתה תבל גרדום לנו. אל יכוסה דמנו בשנה זו, ועלתה אלינו מגולת אירופה זעקת אחים נרצחים ואין מציל. בהיותנו במדבר בשליחות ביתנו, בעקבם של הארורים, הגיעונו ידיעות איוב על הנעשה בנו בגיא ההריגה... ותהי אוזננו קשובה אל אתר העולם: ההושטה יד להצלה?... ונשמע על עמידת נואשים של אחינו האומללים בגטו ורשה, ונעמוד בחרדת קודש מול גבורת נואשים אשר לא הייתה כמוה מעולם, ונשבע באין אומר על נקם ושילומים".

 ובהמשך המאמר, שהוכתר בכותרת "במסכת החיים", נכתב ביחס למקום עצמו: "בשנה זו, שנת האימה הגדולה אשר כמוה לא ידע עמנו מאז היותו... כאן, על אדמת קירינייקה וטריפוליטניה: כי שוחררו קהילות ישראל אומללות מידי התליין. ונושיט את ידנו, יד אחים נאמנה, לעזור, לחבוש ולעודד. ונקים בבנגזי העיר את בית הספר לילדי ישראל על תלו, ומורים־חיילים משרתים בו בקודש. ותנוקה לוב מן הארורים ונהי אף אנחנו בין המטים כתף למפעל הכיבוש... בליל חג החירות תיכון בנו האמונה בחירות".

 ועל ליל החג עצמו ממשיך ומתאר הרב אורבך: "...עם המייג'ור בלקמור סידרתי את שאלת הספקת הבשר הכשר ליחידות העבריות. מכיוון שימי ה־178 (כינוי ליחידת ההספקה של החיילים הארצישראליים - ק"ע) היו ספורים, עברתי לגור בפלוגה 405 של ספקי המים והתחלתי לטפל בהכנות לקראת החג. ביום א', 17 באפריל, נסעתי לבית המטבחיים, ושם הבהמות כבר היו מוכנות לטבח ונשחטו ונבדקו כדת משה וישראל על־ידי השוחטים המקומיים. עניין המצות התחיל להדאיגני. הלכתי למשרד המזון הצבאי ונודע לי כי המצות נשלחו באונייה... למזלי המצות הגיעו ממש בערב החג. יין כשר הגיע גם מקהיר וגם מטריפולי.

 "בערב החג רבתה התכונה. אחרי עבודה של שלושה ימים הוקמו האוהלים הגדולים והוכנו מקומות ל־600 איש. האולם קושט ברוב טעם. לפנות ערב כבר החלו לבוא מכוניות מלאות אורחים: אנשי הצי, האמריקנים, חיל התעופה, דרום אפריקאים, חיילים יהודים ואנגלים חיילים מהפלוגות הארצישראליות. מלבד הכומר הבפטיסטי היה גם כומר אמריקני פרסביטריאני... המקהלה שרה חלקים וקטעים מההגדה וכיבדתי באמירת קטעים באי כוח של יחידות שונות — בחור אמריקני, קצין אנגלי, דרום אפריקאי, קצין ארצישראלי, בחור מהצי, מחיל התעופה - כל אחד וקריאתו. אחר כך סיימתי את אמירת ההגדה בברכת 'גאל ישראל'. כולם הודו פה אחד שלא ראו סדר נפלא כזה".

 גם בטריפולי, החיילים היהודים, כולל חיילים ארצישראליים, חגגו את ליל הסדר, באולם המרווח, שהעמידה לרשותם אגודת "מכבי טריפולי"

מצות מאושרות משעורה

את הסדר ציינו גם במחנה הריכוז בג'אדו, שבהם נכלאו יהודי קירינייקה, ליהודים שעדיין לא פונו מהמחנה למחוזותיהם לאחר השחרור. עדות לכך מוצאים בסיפורו של רחמים בוקרה, שהיה בן 18 כשהוגלה למחנה בשנת 1942. "מהקהילה היהודית של טריפולי שלחו לנו משאית. אני זוכר בעצמי שהמשאית עמדה על יד המטבח, וחילקו לנו חסה וכרפס ומצות ומרור וכל המצרכים של פסח שהיינו צריכים. ויש שמועה שהביאו אישור מהרבנות הראשית של טריפולי, שמותר לטחון את השעורה ולעשות ממנה מצות ולאכול — בשעת הדחק לפסח. איך בישלנו את המצות? עשינו מעין תנור וקוששנו עצים מארגזים שהביאו, חיממנו את התנור ומהשעורה עשינו מצות לפסח".

 פז מחזיק ברשותו גם הגדות של יחידות החיילים הארצישראליים בקהיר, בטוניס, באלג'יר ובעוד מקומות שעלו לכותרות בשנה האחרונה. בכל הגדה כזו הוא מוצא מקבילה למה שמתרחש בימים אלה ממש. "אבל ההגדה בה אקרא גם בפסח הזה", הוא מבטיח, "תהיה ההגדה המסורתית של משמר העמק. במקום מלחמות וקינות על גורל העם היהודי, מדברים בה יותר על אביב ופריחה. ככה גם המצות מתעכלות טוב יותר".

יעקב חג'ג'-לילוף