קישור לדפדוף בגליון לבלוב 19 כקובץ PDF 

כזוהר לבנת הספיר לטוהר, מאירים באור יקרות את חשכת ההיסטוריה הקדומה של יהודי לוב, צצים ועולים כנצנוצי יהלומים, מסמכים נדירים ומרהיבים מתוך הגניזה הקהירית. על מסמך אחד נדיר ביופיו "הכתובה מבארקה" (בארצ'ה), אחת הכתובות העתיקות שנכתבה לפני כאלף וחמישים שנה, כבר כתבנו כאן מעל דפי עלון זה. והנה עולה ובא מסמך נוסף, מדהים אף יותר מקודמו, ובו שבחי תואר והלל וברכות מאת השופט–דיין, עמרם בן משה מבארקה, להולדת הבן של רבי מבורך בן סעדיה ראש הישיבה בבראקה (בצילומי המסמך המופיעים באוניברסיטת קיימברידג' משייכים את המסמך לבן סעדיה, למרות ששם זה לא אינו מוזכר בשני הצילומים).

ההיסטוריה של יהדות לוב לוטה ברובה בערפל כבד וסמיך. בייחוד בתקופות הקדומות של כ- 350 שנה ואחורה ומוקדם יותר. האינפורמציה דלה ביותר. גם בתקופות מאוחרות וקרובות לימינו ישנם הרבה חורים שחורים בידע. על כן לכל מסמך או כל בדל אינפורמציה יש חשיבות עצומה לאין שיעור להארת מחשכי ההיסטוריה.

מאמצים גדולים השקענו בפענוח מסמך זה. אתם הקוראים זוכים להיות הראשונים לחזות ולצפות בתוצאות פענוח מסמך יפהפה זה השזור פסוקים מהמקורות, דברי הלל בחרוזים, משפטים בארמית ודברי שבח בשפה הערבית.

פרטים רבים וחשובים נחשפים לראשונה מתוך עיון במסמך זה:

1. שמות שני האישים הנחשפים פה לראשונה לא נודעו כלל בדפי ההיסטוריה של יהדות לוב, ומתגלים מוסדות דת שלא היה ידוע על קיומם. בבארצ'ה קיים מוסד הדיינות, ובו משרת בקודש עמרם בן משה הדיין-שופט, עוד פועלת  בבארצ'ה גם ישיבה תוססת שנלמדים בה שיעורי תורה - "ודעת שפתיו ברור מללו", ורבים הם הפוקדים אותה, נבחנים ומקבלים את הסמכתם לרבנות - "מקור התעודות". בראשה עומד רבי מבורך בן סעדיה - "חכם הישיבה אלוף הבינות שר השרים עוז כל בית ישראל". מלידת התינוק לרבי מבורך אפשר להסיק שהקהילה יושבת לבטח בבארצ'ה ואף גדלה – "ויגדלהו בתורה ובמצות, יקיים עליו קראה דכתיב וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך."
2. עברית ברמה גבוהה מאוד שגורה בפיו של כותב המכתב, ומקולמוסו נשזרים להם דברי המליצה והחרוזים – "ובספוניה ינהיר: בצפוניה יבהיר: כאור בשחקים בהיר." מטבע הדברים גם מקבל המכתב, רבי מבורך, שולט בעברית על בוריה – "גדולת קדוש מרנו ורבנו מבורך אלוף הבינות חכם הישיבה". הכותב מפגין בקיאות גדולה מאוד בתנ"ך תוך שימוש בציטוטים רבים מפסוקי התורה – "תחת אבותיך יהיו בניך תשיתמו שרים בכל הארץ", וגם ידע רב במשפטים בעברית שאינה מהמקורות עם מילות מליצה רבות. הכותב מצליח להטות מילים רבות ובאופן שכזה שאף בימינו ליודעי העברית על בוריה קשה לעמוד על דיוקן. לדוגמה: "הגר אמות יאשר מדבריו" , דהיינו, מי שגר בקרבתו (ארבע אמותיו) של רבי מבורך, חש באושר המציף אותו לשמע דבריו ודרשותיו של ר' מבורך. ובהמשך "צחו ודעת שפתיו ברור מללו," שהמשמעות היא: דבריו צחים ונקיים עם עומק ידע, וברורים ביותר מאוד לאוזן השומע. בנוסף לעברית משתמש הכותב גם בשפה הערבית הנהוגה בקרב יהודי לוב. כלומר אפשר להסיק ממסמך זה שהשפה העברית הייתה שגורה על בוריה בפי התושבים היהודים של בארצ'ה, או לפחות בפי נושאי המשרות הציבוריות בממסד הדתי בבארצ'ה. כמו כן נעשה שימוש גם בשפה הארמית, דבר המרמז על בקיאות בתלמוד הבבלי ובמפרשים הכתובים בארמית.
3. פנינה נוספת הנחשפת במסמך זה היא צורת הכתב שהיה נהוג בתקופה קדומה ביותר בלוב. זהו כתב הקרוב מאד לכתב האשורי. אין הוא דומה לכתב "אלמעלק" – חצי קולמוס שהיה נהוג בתקופה מאוחרת יותר בזמן השלטון העותמאני. הכתיבה בוצעה באמצעות נוצה מושחזת לקולמוס ודיו, בדיוק כפי שכותבים היום ספרי תורה, מזוזות ותפילין.
4. יש לשים לב שבתקופה קדומה זו אין נוהגין בשמות משפחה, פרט לכהן וללוי. הנוהג הוא לרשום את שם האיש בן שם אביו: עמרם בן משה, ומבורך בן סעדיה. מבחינת השמות שנהגו בתקופת המסמך: מבורך ומשה הם שמות נפוצים לאורך כל ההיסטוריה של יהודי לוב, ואף בדורות האחרונים. סעדיה ועמרם, שמות נדירים בדורות האחרונים בקרב יהודי לוב (יותר נפוצים בקרב יהודי תימן).
5. נשאלת השאלה כיצד הגיע מסמך זה מבארצ'ה שבלוב לגניזה בקהיר שבמצרים. יש לשער כי ר' מבורך או צאצאיו נשאו מכתב זה, כאשר היו בדרכם לעלות לארץ ישראל דרך מצרים, או שהעתיקו מקום מגוריהם למצרים עקב פלישת שבטי הבדווים מהמדבר לבארצ'ה.

רקע היסטורי תמציתי על התקופה בבארצ'ה:

בארצ'ה היא עירה היושבת בלבו של עמק רחב ופורה במערב קירינאיקה, שהעניקה את שמה הערבי בארקה לכל האזור. במשך מאות בשנים נודעה בשם אחר שהוענק לה על שם העמק הפורה שבחיקו היא שוכנת: אל-מרג' (בערבית: העמק, או עיר העמק).

ראשיתו של היישוב היהודי בבארצ'ה עוד בתקופת בית שני, ואף ידוע שיישוב יהודי התקיים בה בתקופת החשמונאים.  על כך מעידים מטבעות יהודיים שנתגלו במקום.

הערבים המוסלמים שכבשו את בארצ'ה בשנת 640, משנים אותה לאחד ממרכזי האסלאם בקירינאיקה. גאוגרפים מוסלמים מציינים שמזמן הכיבוש ועד אמצע המאה ה-11 הייתה בארצ'ה עיר משגשגת ששליטיה טבעו מטבעות זהב. העיר פרחה הודות למסחרה ולתוצרתה החקלאית. במשך תקופת הכיבוש המוסלמי נמצא בבארצ'ה יישוב יהודי מבוסס.

בשנים 1055-1056 עקב פלישת שבטי הבדווים מן המדבר נהרסה בארצ'ה ונשארה ככפר קטן.

ההתיישבות בבארצ'ה התחילה להתרחב לאחר שהאיטלקים דיכאו את המרד הערבי בשנת 1923, אז לערך החלו לנהור אליה יהודים רבים, מרביתם מבנגאזי. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם שירתו את קהילת בארצ'ה הרב יוסף חדיף, והצטרף אליו מאוחר יותר רבי כלאפו שתיוי.

בשנת 1935 נערכה חנוכת בית-הכנסת בעיירה. עד אז התפללו בביתו של אחד היהודים. בית-הכנסת נבנה לפי הדגם של אחד מבתי-הכנסת שבבנגאזי: מבנה בעל שתי קומות, ובכניסה - עמודי שיש. בקומה הראשונה היה אולם תפילה מעוטר עם תקרה גבוהה וקמורה, תיבה עבור הרב, וארון קודש מהודר. ובקומה השנייה, היו חדרי לימוד. בית-הכנסת שופץ מדי פעם, וכעבור שנים אחדות הוסיפו לו חלונות צבעוניים ורצפה מקושטת.

בימי מלחמת העולם השנייה רובם של בני קהילת בארצ'ה גורשו למחנות ג'אדו, גאריאן ויפרן, וגורלם שם היה כגורל שאר יהודי קירינאיקה.

בסיום המלחמה הופעל בית-הספר בבארצ'ה על ידי החיילים הארצישראליים. משנת 1948 ואילך החלו יהודי בארצ'ה לעזוב אותה ולשים פעמיהם לארץ ישראל.

לסיכום: הקוראים מוזמנים לעיין בצילומי המסמך הנדיר ובמלאכת התרגום ולנסות ולפענח את כל הכתוב, במיוחד בשפה הערבית. מטבע הדברים קיימת אפשרות של טעות בזיהוי אות זאת או אחרת עקב כתב לא ברור, או שתי אותיות שחברן הכותב לשתיים, או אפילו טעות קולמוס הכותב. בשמחה נקבל את תגובותיכם.

מקום הגניזה

בית-הכנסת של הקהילה היהודית בפוסטאט, בעיר העתיקה של קהיר, היה עד שנת 882 לספירה כנסייה קופטית. באותה שנה קנה את אדמותיה אברהם בן עזרא מירושלים עבור 20,000 דינרים, והחלו להשתמש במקום כבית- כנסת. בית-הכנסת נחרב בפרעות בשנת 1012 ונבנה מחדש. בית-הכנסת נקרא במקור "בית-הכנסת של אנשי ישראל". מאוחר יותר נודע בשם "בית-הכנסת של אליהו הנביא", ואחר כך "בית-הכנסת בן עזרא". רבי משה בן מימון, הרמב"ם, התפלל בבית-כנסת זה, ולכן הוא גם נקרא לעתים בשם "בית-הכנסת הרמב"ם".

בקומה העליונה של בית-הכנסת נקבע חדר מיוחד לא גדול, שלושה על שלושה מטרים בסך הכול, כגניזה, כלומר מקום לאיסוף ספרי קודש וגיליונות שהתבלו, ואי אפשר להשתמש בהם עוד. לאורך השנים גנזו יהודי הקהילה במקום לא רק את כתבי קודש כגון, ספרי תורה, תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי, מדרשים, חיבורים שונים בעלי תוכן או הקשר דתי, כתובות וגטין, ספרי הלכה, ספרי תפילה ולימוד שבלו ונשחתו, אלא גם מסמכים משפטיים, כתבי בית-דין, מסמכים כלכליים, אגרות ושטרות, חוזים, רשימות שמיות, קטעי פנקסים ומכתבים, מסמכים היסטוריים, דקדוק עברי, מחשבת ישראל, מיסטיקה יהודית ושירה, מתקופת הגאונים ועד תקופת האחרונים. כל זאת מתוך יחס של כבוד לכל דף שנכתב באות עברית. האקלים היבש של מצרים סייע להשתמרות הכתבים.

מציאת הגניזה

בשנת 1864 ביקר הנוסע והשד"ר הירושלמי יעקב הלוי ספיר בגניזה והוציא ממנה מספר דפים. את תיאור מסעו למצרים פרסם בספרו "אבן ספיר" שיצא לאור בגרמניה בשנה ההיא.‏ אבל המחקר השיטתי החל כמה שנים אחר כך ב־1896. שתי תיירות סקוטיות שחזרו לאנגליה מסיור בארץ ישראל הביאו איתן כמה דפים שנלקחו לדבריהן מן הגניזה הקהירית. הן הראו אותם לשניאור זלמן שכטר, שעבד כספרן בקיימברידג' והתמחה בחקר כתבים יהודיים עתיקים. שכטר נדהם לגלות שמדובר בנוסח עברי של ספר בן סירא, שבמשך מאות שנים היה ידוע רק בתרגום הלטיני והיווני שלו. שכטר והבוס שלו טיילור השיגו מימון, ושכטר יצא למצרים לחקור את המקום שבו התגלה הפלא. כדי להיכנס לחדר הגניזה נאלץ שכטר לזחול פנימה דרך חור שנעשה בקיר עזרת הנשים של בית-הכנסת. הוא כמעט נחנק כשמצא את עצמו עומד בתוך חדר נטול חלונות, אבל באותו רגע לא היה בעולם איש מאושר ממנו. הוא עמד מיד על חשיבות התגלית ועל גודלה. כיוון שמיהר, הוא  לקח אתו לקיימברידג' רק מעט יותר מ־100 אלף קטעים מתוך כ־300 אלף. בזכות שכטר אוסף הגניזה בקיימברידג' הוא עד היום הגדול ביותר בעולם. חלקים מן האוסף הגיעו לספריות חשובות רבות, בהן בסנקט פטרבורג, בודפשט, וינה, שטרסבורג, פריז, לונדון, אוקספורד, מנצ'סטר, בית המדרש לרבנים בניו יורק, פילדלפיה, ושינגטון ועוד. חומר שהיה בכמה ערים אירופיות, ובהן ברלין, פרנקפורט וורשה, אבד בזמן מלחמת העולם השנייה. בשנת 2006 נתגלה בספריית אוניברסיטת ז'נבה באוסף של פפירוסים יווניים אוסף מהגניזה שלא נודע עד אז.

עדותו של שכטר

את אשר ראה כשנתגלתה הגניזה לעיניו תיאר פרופסור שכטר (במאמר שפרסם ב"טיימס" הלונדוני ב-3.8.1897): "…חושך רב שרר בגניזה, והיא העלתה ענני אבק… האבק היה שוקע בתוך הגרון ומאיים בחנק… הרי זה מעין שדה קרב שספרים ויצירות ספרותיות של כמה וכמה מאות שנים נטלו חלק במערכה ופזורי אבריהם נפוצים על פני שדה הקטל… אתה מוצא פרק מתוך חיבור רציונליסטי השולל את עצם קיומם של שדים ומלאכים, שדבוק וצמוד לקמע שבו מתבקשים אותם יצורים עצמם… לא לקלקל את שורת אהבתה של פלונית לפלוני… הקמע מצורף לאיזה שטר חוב שנדחק לבין הדפים של בעל מוסר קדום, הדן ברותחין כל תאווה לממון…"

בעזרת שומרי המקום אסף שכטר את רבבות כתבי היד מתוך הגניזה והעבירם בעשרים ארגזים לאוניברסיטת קיימברידג'. בסכמו את הגילויים הראשונים של הגניזה הוא מספר כי מצא בין הדפים קטעי תרגום קדום של המקרא ליוונית (תרגום עקילס), קטעים מן התלמוד ומפרשיו, פיוטים, קטעים נוספים מספר בן סירא. שכטר גם איתר טקסטים שהוא כינה אותם כינה "צדוקיים". הוא שיער כי אלה נכתבו בידי כת שסטתה מדרך ההלכה הפרושית, ואשר נחשפה רק ארבעים שנה מאוחר יותר עם גילוי מגילות מדבר יהודה (שם גם נתגלו קטעים נוספים מספר בן סירא). בין אוצרות הגניזה מצא גם טקסטים קדומים ביידיש.