אבי יוסף דעדוש היה מנהל חשבונות בהשכלתו וניהל בנמל בבנגאזי את החשבונות של חמש חברות. מגיל צעיר היה בעל מודעות ציונית וקהילתית גבוהה, והלך עם המודעות הזאת רחוק ככל שהיה אפשר.
חייו היו פחות חשובים לו מאשר השייכות לקהילת יהודי לוב. כאשר פנה אליו הבוס שלו, שהיה חבר של הקומיסר הפשיסטי פרנצוזי, שרצה לשחרר אותו מאימת הגירוש למחנה הריכוז ג’אדו, השיב לו אבא: “לכל מקום אליו הולכים היהודים - אלך גם אני.” למרות שלא ראה את שמו ברשימות הנשלחים, עלו הוא והמשפחה עם המשלוח הראשון ב 5 למרץ 1942.
את השם ג’אדו והשם עדה שמעתי לראשונה בגיל 16, עת הזמין אותי אבי לשמוע הרצאה שלו בפני חיילים. מה ששמעתי בהרצאה זאת הפך ושינה את עולמי. באותו רגע הבנתי שיהודי לוב הם שותפי גורל לנושא השואה. השמות “ג’אדו” ו”עדה” שלא היו מוכרים לי עד אז, היו לחלק ממני. פתאום הבנתי שמחנה ג’אדו היה מחנה ריכוז שהוקם בלוב, ואליו הופנו הוריי, ו”עדה” היה שמה של אחותי שנרצחה במחנה ריכוז זה במחט המוות על ידי אחות. לימים קראתי את עדותה, ולפיה עשתה זאת מבלי לדעת שהיא מזריקה רעל לבני עמה.
ביום השואה בבית הספר היסודי לא העליתי את הנושא, כי ידעתי שהשואה הייתה נחלתם של יהודי אירופה, ומי היה מאמין לי לו אמרתי שאיבדתי אחות בשואה?
אבא, שנושא חשיפת השואה של יהודי לוב היה חשוב לו, הרצה ונאם בפני כל פורום שהיה מוכן לשמוע אותו והתנדב לספר על שואת יהודי לוב לחילי צה”ל, לתלמידי בתי ספר ואחרים. מאז הפעם הראשונה שבה שמעתי את אבי מרצה על שואת יהודי לוב נהגתי להצטרף אליו כשיכולתי, ובכל פעם מחדש הופתעתי לגלות עד כמה נושא שואת יהודי לוב אינו מוכר ואינו ידוע.
אבא נהג לספר שבמחנה הריכוז ג’אדו חולקו היהודים לאולמות, ובכל אולם דחסו איש, כאשר לכל משפחה הקציבו 400 שתי מיטות. העבודה במחנה הייתה קשה, וכל מי שהרים ראש, קיבל הצלפות שוט. הרעב וההיגיינה במחנה היו מתחת לכל ביקורת, ורבים מהיהודים מתו מטיפוס ורעב. בליל שבת זכו היהודים ב”צ’ופר”: חצי לחמנייה מקמח תירס מלאה בתולעים. אבא היה בן יחיד לאמו האלמנה, שמעולם לא ביצע עבודה פיזית, וכאן נאלץ כל היום ללקט אבנים, לחפור שוחות, לבצע עבודות דחק ולדאוג לתנאי מחיה בסיסיים לסבתי, לאמי ולאחותי עדה שאך נולדה. העבודה התישה אותו, אך הדאגה למשפחה חייבה אותו לחרוק שיניים ולהמשיך.
אבא כתב יומן, ובו תיאר באיטלקית רהוטה כמעט מדי יום את העובר עליו, ואת מה שקורה במחנה. הוא סיפר כיצד כדי לשרוד נאלצו לשעשע את סגל המחנה בהצגות שהעלו, ותמורתן קיבלו תוספת מזון.
אבא ואימא נישאו קצת לפני שיגורם , מאחר 1941למחנה הריכוז ג’אדו, בשנת שאימא הייתה נתינה צרפתית, ואבא היה נתין איטלקי רצו להפריד ביניהם, וכדי שהם לא ייפרדו החליטו להקדים את תכניותיהם ולהינשא, וכך נשלחו למחנה כזוג נשוי עם תינוקת רכה.
כשבגרתי, אני זוכר שראיתי את אימא בוכה לא פעם על בתה הבכורה שנרצחה במחנה הריכוז ג’אדו. אימא נהגה לספר שעדה (שנקראה על שם סבתא זמרלדה) הייתה ילדה מקסימה, ובשל התנאים במחנה הצטננה ונלקחה לטיפול אצל רופא המחנה. רופא המחנה הורה לאחות במרפאה להזריק לה זריקה אשר המיתה אותה מיד. אבא, שלא יכול היה לעשות מאומה, לקח את הגופה הקטנה לקבורה. בבית הקברות לא הסכימו האנשים שם לקבור אותה, כי היו עייפים ותשושים מקבורות כה רבות, ולכן בשארית כוחותיו הצליח אבא לכרות לה קבר קטן, ושם טמן את הילדה שאך נולדה. ככל שאימא התבגרה, נהגה להזכיר את עדה יותר
ולהתעצב על כי בתה הבכורה נלקחה ממנה בגיל כה צעיר.
מצאתי את היומן שאבא החל לכתוב קצת לפני הגעתם למחנה הריכוז ג’אדו כעשרים שנה לאחר מותו. באחד הערבים שבהם ישבתי עם אמי, אישרה לי אימא לגשת לארון המסמכים של אבא ולהציץ בניירת. הארון היה קודש קודשים, אימא ואבא לא אישרו לפתוח אותו, ולא ידענו מעולם למה. כשפתחתי את הארון לראשונה התגלה לי אוצר אמתי של מסמכים רבים, תמונות כתבי יד של קהילת יהודי לוב בבנגאזי. בין המסמכים הרבים הציץ יומן מצהיב שנכתב על מחברת בכתב איטלקי רהוט וצפוף. השנים הזיקו לו, אך נראה היה שאצל אנשי המקצוע הנכונים יהיה אפשר לתרגם את היומן. ואכן, לאחרונה היומן תורגם, והממצאים בו מפתיעים ומחדשים, שכן זאת היא העדות היחידה שנכתבה בזמן אמתי על מחנה הריכוז ג’אדו.
“מחנה הריכוז
הגענו לקראת השעה 15 וחצי, התמקמנו בצריף המגורים E, והתחלנו להתרגל לחיי האסירים, שממש לא נעים. המחנה מלא במפקדים ובתת-מפקדים, ובעוד מנהלים שהם אנשי דרנה ולא מסוגלים לנהל, יודעים רק לצרוח ולפקד, ואינם מבחינים בין האנשים
השונים. מצאנו את הגהינום עלי אדמות.
נותנים לנו כמנת אוכל חצי לחמניה ליום, כלומר רק 80 או 100 גרם לחם ליום,
100 גרם אורז לאדם כל שבועיים
30 גר’ עגבניות “ “ “
110 “ סוכר “ “ “
110 “ שמן “ “ “
לגבי היציאה מן המחנה, לא היה בכלל מה לדבר, אפילו לשעה. כל היום נשארנו סגורים במחנה ללא מעש, מוקפים על ידי
קונצרטינות, עם שומר זפטיה(?) קבוע ליד השער. זאת ועוד, כאשר מגיעות הקבוצות אי אפשר להתקרב למכוניות, וגם לא לברך את
האנשים, דיון ששם עומד מפקד המחנה, רב סרן מודסטינו גארייר, עם אלה ביד שמרביץ לכל מי שמתקרב. וזאת לגבי כל הקבוצות
האחרות שהגיעו לג’אדו. אבל אחר כל התחיל החלק המענין: הוא ציווה שחייבים לישון בדיוק בשעה 21 , ופעם אחת הגיע הסמל רפאלה אבוליו, ומצא תינוק שבכה התחיל לצרוח כמו משוגע: “מטורף, פושע, זונה, הלוואי שתַחְלה בכוֹלֶרה”, ועוד קללות מן הסוג הזה כמו סָבַּל. והיה מתפרץ כלפי הכירים הדלוקים, ואם יש סירים מלאים באוכל נותן להם בעיטות וכו’.
וכולם דוממים עד שתגמר האנדרלמוסיה.”
וכך שלב אחרי שלב אבא מתאר מה קרה להם במחנה. את הסיפור המלא על היומן ניתן יהיה לקרוא בספר שכותב העיתונאי שלמה אברמוביץ ויצא לאור בשנת 2018.
אבא העלה את רעיון הפיצויים ליהודי במסגרת התאחדות עולי לוב עוד בשנת 1953, שאבא היה המזכ”ל שלה, והוא נלחם שנים רבות, כדי שהממסד הישראלי יכיר בשואת יהודי לוב, אך דבר לא עזר. ד”ר נחום גולדמן, שהיה יו”ר הקונגרס היהודי העולמי, ענה לפנייתו של אבא ש”אין ליהודי לוב קשר לתשלומי הפיצויים ממשלת גרמניה”. לאחר מפלה זאת החליט אבא שיש לפנות לקנצלר גרמניה אידנהאור והוא זה שאישר את היותם של יהודי לוב נפגעי הנאצים. פעילותו זאת זיכתה את היהודים ששהו במחנה הריכוז ג’אדו ברנטה קבועה. הכרה זאת היוותה בסיס להכרה של כל יהודי לוב שנולדו עד אוקטובר 1943 כניצולי שואה ולזכות אותם ברנטה חודשית. גם במשפט אייכמן ביקש אבא להעיד על שואת יהודי לוב, אך משרד המשפטים התעלם מפנייתו, וכך נושא שואת יהודי לוב לא עלה למודעות גם במשפט אייכמן.
בשנים האחרונות נושא שואת יהודי לוב מתחיל להתברר יותר ויותר וההתעניינות בנושא זה עולה על סדר היום הציבורי. יהודי לוב שעלו ארצה לרוב עשו זאת מטעמים ציוניים, אחרי שהשאירו את כל רכושם האישי והקהילתי מאחור. הם בטחו מאוד במוסדות השלטון, ולכן עסקו בעיקר בהישרדות ובחיי היומיום והאמינו שהממסד ידאג להם. היום אנו יודעים שתמימות זאת גרמה לכך שנושא שואת יהודי לוב עלה למודעות באיחור של יובל שנים, אך מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.