קישור לדפדוף בגליון לבלוב 17 כקובץ PDF 

"שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּש תּוֹרַת אִמֶּךָ. כִּי, לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ"; משלי א', ח'-ט';
"אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותך", משלי כ"ב, כ"ח;
"הזהרו במנהג אבותיכם בידכם", מסכת ביצה ד' ע"ב;
"מנהג ישראל, תורה הוא" ש"ע ע"ד סי' שע"ו ד`;
"מנהג מבטל הלכה" מסכת בבא מציעא פרק ז' הלכה א';
"מנהג אבותינו בידנו עירובין" /"לעולם אל ישנה אדם מן המנהג", מסכת בבא מציעא פ"ו, ב'

מנהג אבות מוזכר בתלמוד בהקשר של מנהג המקום: כאשר אנשי עיר מסוימת רצו לשנות ממנהג העיר הקדמון, אסר זאת עליהם רבי יוחנן ואמר: "כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר 'שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך.' מפשטות דברי התלמוד נראה שמקור התוקף של המנהגים הוא מדברי קבלה, שכן הסתמכו על הפסוק במשלי, ואכן,  כך נראה שהבינו הרבה פוסקים.

אירועים שונים בהיסטוריה של עם ישראל מונצחים בפעילויות שונות, חלקן דתיות וחלקן עממיות. פעילויות אלה מונעות מאתנו לשכוח את עברנו, לטוב ולרע.

אנו מדליקים נרות חנוכה לזכר נס פך השמן.

אנו חוגגים את חג הפורים, לזכר גזירות אחשוורוש והמן, ובשבת "זכור" (שבת שלפני פורים), אנו קוראים "מי כמוך".

אנו חוגגים את חג הפסח לזכר יציאת מצרים.

אנו צמים את שלושת הצומות הקשורות לחורבן הבית ומזדהים עם בני עמנו שחיו בתקופה שבין המצור ועד החורבן.

בנוסף להיסטוריה של עם ישראל שאנו חלק ממנה, יש לנו - ליהודי לוב, היסטוריה פרטית שאבותינו מצאו לנכון להנציחה בדרכים שונות.

בכ"ג טבת תס"ד (1704) צר על טריפולי איברהים אשריף, שר צבאו של מושל תוניס, להכניעה. אז התרחש נס, ובלי כל סיבה הנראית לעין, נס בבהלה עם צבאו חזרה לתוניס. את הנס הזה הנציחו אבותינו בחג "פורים אשריף".

בכ"ט בטבת תקנ"ג (1793), הקומיסר האלג'ירי, עלי בורגול, כבש את טריפולי, התאכזר במיוחד ליהודים, כפה עליהם חילול שבת והוציא להורג שלושה יהודים. כעבור שנתיים גורש. את השחרור מבורגול הנציחו בחג "פורים בורגול".

נקבע שבשני ה"פורים" הפרטיים שלנו אין אומרים תחנון, וקוראים את ההלל הגדול. בשבת שלפני "פורים אשריף" קוראים את "מי כמוך" מאת ר' שבתאי טייאר, ובשבת שלפני "פורים בורגול", קוראים "מי כמוך" מאת ר' אברהם כלפון. שני מועדי פורים אלו מופיעים בלוח השנה שמוציא לאור "אור שלום" מבת-ים.

אחד המנהגים, שלדעתי אינו נופל בחשיבותו ממנהגים אחרים של יהודי לוב, הוא מנהג קריאת ה"עמידה" של ערב שבת בקול ע"י החזן. מנהג שבא להנציח ולהזכיר לנו את האינקוויזיציה של פרדיננד מלך ספרד נגד יהודי לוב.

שרשרת האירועים שהובילה למנהג קריאת העמידה של ערב שבת בקול, החלה בשנת 1510, כאשר פרדיננד מלך ספרד כבש את לוב (מלך זה הוא שהיה אחראי לגירוש היהודים מספרד בשנת 1492), יהודי לוב היו נתונים לרדיפות, והתנצרות מאונס, חלקם נלקחו בשבי ונמכרו לעבדים, חלקם שמרו על יהדותם בסתר, וכשנתפסו בקלקלתם, נענשו ועונו, כדרך שעונו יהודי ספרד באינקוויזיציה. רבים נמלטו לאיטליה ולתוניס, ואחרים - אל תוך פנים לוב, לכפרים ולעיירות רחוקים מהעיר טריפולי. טריפולי נותרה שוממה מיהודייה, ונותרו בה כארבעים יהודים מתוך כ-800 משפחות.

בכל תקופת שלטון הספרדים בלוב, כ-20 שנים (1510- 1530), ולאחר מכן "מסדר אבירי מלטה" ששלטו בחסות ספרד כ-21 שנים (1530- 1551), היה מצב יהודי לוב בכי רע. חלה הדרדרות כלכלית, חברתית, תרבותית ודתית, שפגעה במסורת הפולחן הדתי ובסדרי התפילות. רוב יהודי לוב, ובעיקר יהודי טריפולי, שהיוו את רוב האוכלוסייה היהודית, התפזרו לכל עבר בלא רועה. מוסדות הדת, כולל בתי הדין הרבניים, חדלו מלהתקיים. פסקו לימודי קודש, רבנים ודיינים ירדו למחתרת. במשך 41 שנות שלטון הספרדים והמלטזים חלה נסיגה גדולה בידע של הציבור בנושא לימודי הקודש. אלו שידעו את סדר התפילות הלכו לעולמם (תוחלת החיים באותם ימים הייתה נמוכה, ורבים לא הגיעו לשנתם ה- 40 וה-50).

בשנת 1551 כבשו התורכים את לוב ושחררו את היהודים מעולם של הספרדים והמלטזים. השורדים מבני הקהילה שמנעו מהם לימודי דת, שמרו את שזכרו מבית אבא מבלי לדעת את ההבדל בין תפילת ערבית של חול לתפילת ערבית של שבת. גם בערב שבת התפללו ערבית של חול. לזכותם יאמר, שלמרות הכול שמרו על הגחלת, ולא נשתכחה התפילה. בטוחני שגם תפילת העמידה של חול בערב שבת התקבלה בהבנה אצל כיסא הכבוד.

כאמור, בשנת 1551תורכיה כבשה את לוב מידי המלטזים, ותמו ימי גזירות השמד. היהודים החלו לחזור לעיר טריפולי והמשיכו להתפלל, כפי שחשבו שצריך להיות, ערבית של חול בערב שבת. כחמש שנים לאחר מכן עבר דרך לוב בדרכו לארץ ישראל הרב שמעון לביא זצ"ל (כילד היה בין מגורשי ספרד). בהגיעו לטריפולי נוכח לדעת שיהודי לוב ששרדו את גזירות השמד אינם יודעים הלכה. הוא החליט להישאר בלוב ולהרביץ תורה בבני הקהילה. הרב לביא תיקן תקנות רבות וביניהן התקנה שעל שליח הציבור לקרוא את ה"עמידה" של ערב שבת בקול כדי להבטיח שכל המתפללים "מיישרים קו" עם החזן, וכדי שלא יטעו חלילה בקריאת עמידה של חול. ומאז ועד היום –זה כ-450  שנה - תקנה זאת השתמרה.

לדאבוני, רבים מצעירי העדה ילידי הארץ הלומדים במסגרת דתית של עדות אחרות, סופגים ממוריהם אמירות המייחסות לרבני לוב חוסר הבנה ואי יכולת ראויה לפסוק הלכה. צעירים אלה מותחים ביקורת על מנהגים שהנהיגו רבנינו. הם מאמצים מנהגי עדות אחרות ועומדים על כך שיש לבטל קריאת ה"עמידה" של ערב שבת בקול, בטענה שהמנהג נקבע כי באותם הימים רבים מיהודי לוב היו אנאלפביתים, היה מחסור בסידורים, והתאורה בבית-הכנסת הייתה חלשה. בכך הם נותנים יד לביזוי רבני לוב בדברים חסרי שחר. העובדה שבאותם הימים ה"עמידה" של ערב יום חול נאמרה על ידי החזן בשקט מוכיחה שתקנה זאת לא נקבעה עבור האנאלפביתים, לא עקב מחסור בסידורי תפילה, ולא עקב מחסור בתאורה, כפי שחושבים צעירי הקהילה דהיום מתוך חשיבה שטחית ולא מעמיקה, אלא רק בשל מה שמסופר לעיל. אילו מנהג זה לא היה נשמר, רבים מאתנו לא היו נחשפים להיסטוריה של יהודי לוב מלפני 500 שנה.

רבים בחברה הישראלית ממעיטים בחשיבות תרבותנו הלובית ומצמצמים אותה לתרבות ה"מפרום" וה"חריימה". גם על המרוקאים אמר מאן דהו (עיתונאי וסופר), שהתרבות היחידה שהמרוקאים הביאו איתם היא ה"מופלטה", בעוד  שרבי ישראל בן אליעזר, הידוע יותר בכינויו הבעל שם טוב, אמר על הרב חיים בן עטר המרוקאי שיש לו ניצוץ של משיח.

לדאבון הלב, גם בני העדה נוטים להבליט את תרבותנו הקולינרית בראיונות בטלוויזיה או בתכניות מספרי הסיפורים, ולא מזכירים את הלכידות המשפחתית, כפי שדיבר עליה עוזי ברעם בעיתון "ישראל היום" ואשר נחום גלבוע (נחצ'ה) הביא לפרסום בלבלוב מס' 7. כמו כן, אין מציינים את החינוך לנימוסים והליכות, את תרבות הספורט והתיאטרון, ושורה ארוכה של ערכים חשובים האופייניים כל כך לקהילה היפה שלנו.

רבני לוב חיברו ספרי הלכה רבים, חלקם יצאו לדפוס, וחלקם נשארו ככתבי יד. עם בואם של יהודי לוב לישראל "מכון בן-צבי" ומוזיאון ישראל ביקשו מהם כתבי יד וספרים שהביאו עמהם. יהודי לוב מסרו להם אותם בתמימות ובחפץ לב, ולקהילה נותרו המפרום והחריימה להתהדר בהם.

בשנים האחרונות חלה התעוררות בתחום המחקר. בני הקהילה חוקרים את תולדותיהם, קורותיהם ומורשתם המפוארת ועתיקת היומין של יהודי לוב. אני מקווה שמחקרים אלו יובילו אותם אל הספרים וכתבי היד השמורים במוסדות המחקר, שם לבטח ימצאו את הנימוקים שעליהם ביססו רבנינו את החלטתם לשימור המנהג החשוב של קריאת החזן את תפילת "עמידה" של ערב שבת בקול.

אין לערטל את הקהילה ממנהגיה! הדורשים לבטל מנהגים שאינם סותרים את ההלכה, ודאי לא שמעו על סיפור ההתרחשויות שגרמו לקביעת מנהג זה, ולכן אינם מכירים בחשיבות ההיסטורית שלו. אני חושש שאם נבטל מנהג אחד, ידרשו לבטל מנהגים נוספים כמו קריאת "ואברהם זקן" מספר תורה, הזזת הפיוט "יום מעמד סיני" ממקומו הנוכחי ועוד. זה יחסר לי מאוד, ואחוש בגידה ברבנינו הקדושים אשר אחזו במנהג במשך כ-450 שנה. שמות הרבנים מופיעים בדפיו האחרונים של סידור התפילה של יום הכיפורים.

שאלו יהודי חכם, מי הוא יהודי? ענה: זה שנכדו עדיין יהודי. ואני אומר על אותו משקל: מי הוא לובי? זה שנכדו ממשיך לשמור על מנהגי יהודי לוב.

כל המידע על המנהגים וההיסטוריה המוזכרת במאמר לקוחים מספרו העשיר של  יעקב חג'ג' לילוף "תולדות יהודי לוב".