הפרעות בלוב (1967,1948,1945) רקע, מהלך, תוצאות ותגובות

יעקב חג'ג'-לילוף / מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

לזכרו של סבי משה פלח-קיש הי"ד

אשר נרצח בדמי ימיו ע"י פורעים ערבים

בני עוולה בפרעות נובמבר  1945 בלוב

מבוא

מסיום מלחה"ע השניה ועד העלייה הגדולה מלוב, התחוללו שני פוגרומים, שבהם הערבים פרעו ביהודים, בנובמבר 1945 וביוני 1948, כאשר לוב הייתה תחת השלטון הבריטי. פוגרום נוסף ביהודים, שנותרו בלוב הערבית העצמאית אחרי העלייה הגדולה, התחולל במלחמת ששת הימים ביוני 1967. פוגרומים, שהתחוללו על רקע היחסים בין ערבים ליהודים בלוב, בלא להיות מנותקים מן התמורות, התנאים והמאבקים בלוב, וקשורים גם לקורות בארץ-ישראל והסכסוך היהודי-ערבי הגלובלי. מהלכי הפוגרומים ותוצאותיהם היו קשים וחמורים ליהודים בנפש וברכוש (גם אם הייתה נקודת אור בפרעות יוני 1948, כאשר ארגון ההגנה היהודי בלוב, החזיר מלחמה שערה, ולמרות הפגיעות הקשות יחסית, אסון פרעות נובמבר 1945 לא נשנה). גלי הפרעות ביהודי לוב הוו נקודות מפנה בתגובותיהם של היהודים, בחייהם ובגורלם, ומהווים מן הגורמים המרכזיים לעלייתם של רוב רובם של יהודי לוב לארץ-ישראל.    

 

הרקע לפרעות נובמבר 1945

כיבושה של לוב בינואר 1943, המוקדם יחסית במהלך מלחה"ע השניה, ע"י הבריטים מהשליטה האיטלקית-גרמנית, שם קץ למלחמה על שטחה של לוב על תלאותיה ומוראותיה לרווחתה של כלל האוכלוסייה, והסיר את אטימת "הפתרון הסופי"(1) מעל ראשי היהודים. השחרור הבריטי פתח עידן חדש בחיי היהודים ונשא בחובו תמורות מרחיקי לכת במצבם: בא קץ לנחיתות המשפטית בשל "חוקי הגזע"(2) ולמעשי הדיכוי, הרדיפה, ההשפלה והביזוי שהתלוו למדיניות הגזענית הפשיסטית; יהודים, שנאלצו לנטוש את בתיהם, נלקחו לעבודות כפייה בלוב(3) או נכלאו במחנה הריכוז בג'אדו(4), שבו למקומות מגוריהם ולפעילותם הרגילה; עם שחרור תוניסיה במאי 1943, היהודים, שגורשו לשם ונלקחו למחנות הסגר וכפייה, שבו ללוב, ועם סיום המלחמה באירופה, שבו גם אלו, ששרדו במחנות ההסגר והכפייה באיטליה, ובמחנות הריכוז באוסטריה ובגרמניה; ועדי הקהילות והמוסדות הקהילתיים היהודיים חידשו פעילותם; חודשה מערכת החינוך, הקשורה בחידוש והתעצמות התנועה העברית, בסיועם של החיילים הארצישראליים, ששרתו בצבא הבריטי בלוב; חודשה הפעילות הציונית ואף התעצמה בסיועם של החיילים הארצישיראליים, והשליחים שהגיעו מארץ-ישראל (למרות המגבלות הבריטיות, כמו איסור חידוש פעילותה של "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית" ומניעת הבאת מורים עבריים מארץ-ישראל); חלה התאוששות כלכלית; שבה היהודים היו גורם מוביל במשק לאחר מלחמה, בגלותם יוזמה בשיקום ובפיתוח המסחר, התעשייה והבניה; היחסים בין יהודים לערבים השתפרו והתהדקו, במיוחד בישובים הקטנים ובשכבות האליטה של שני הצדדים, אשר יחד חוו את שותפות הגורל במוראות המלחמה, והתאחדו בתקווה משותפת מתוך אמונה במשטר הבריטי החדש, שיביא עתיד טוב יותר(5) (אף שברמה העממית נותר אם כי לא על פני השטח אותו אנטגוניזם בין הצדדים).

אולם, תמורות חיוביות אלו, שחולל שחרורה של לוב ע"י הבריטים, לא האריכו ימים. התקווה, שפיעמה בלבבות נתבדתה, וכבר בשלהי 1944 וראשית  1945 ובמהלכה, החלו לבצבץ תופעות שליליות והחלה להסתמן הרעה הדרגתית במערכת היחסים בין יהודים לערבים, וזאת עקב מספר גורמים:

משבר כלכלי. פריחתה של לוב, במשק לאחר מלחמה, הייתה זמנית, מאחר והבריטים, שהמשיכו את מלחמתם באירופה, לא השקיעו את אותן השקעות הגדולות, שהשקיעו האיטלקים לפני המלחמה בלוב, והמדינה שקעה בקיפאון כלכלי, במיתון מעמיק ובאבטלה גואה. משבר כלכלי, שפגע בעיקר בהמונים הערביים שהפכו לטרף קל להסתה פרועה אנטי-יהודית.

לאומנות ערבית. בעקבות אירועי המלחמה, עם שחרורה של לוב, החלה פריחה וצמיחה בהתגבשות קבוצות ותנועות לאומניות (שהחשובה בהן "אלח'זב אל-ווטאני"). תנועות, אשר עקב אי הוודאות לקביעת מעמדה המדיני של לוב, דחקו לעצמאותה המלאה של לוב ומייד. בשל כך, השתדלו לעורר את התודעה הלאומית ושנאת הזרים, וטופח פחד מפני עליונותם של היהודים, שהפכו לשעיר לעזאזל, שנגדו ניתן לתעל את השנאה, הטינה, אי שביעות הרצון והמרירות המצטברת לנוכח המצב הכלכלי הקשה של ההמונים.

התנהגות המינהל הבריטי. המינהל הבריטי, שהיה מושפע מן המתרחש בארץ-ישראל (במיוחד הקצינים, ששירתו קודם לכן בארץ-ישראל, וטעמו את טעמה של הפעילות המחתרתית היהודית בארץ) נקט במדיניות של משוא פנים ובאיפה ואיפה ביחסיו עם היהודים, לעומת יחסו המועדף לערבים. העמדה הפסיבית של המינהל הבריטי והימנעותו מנקיטת אמצעים תקיפים ומידיים נגד מחרחרי ריב ומדון ערבים, שהחלו לפגוע ביהודים, עודדה את הערבים להמשיך את פגיעתם ביהודים ולהעלות את רמת האלימות, בלא חשש לתגובה הולמת. האווירה העכורה האיצה את ההידרדרות ויצרה אקלים נוח לפגיעה קשה ביהודי לוב.

התפשטות הפעילות הציונית. חידוש והאצה בפעילות הציונית היו לצנינים בעיני הלאומנים הערביים ועוררה מורת רוח רבה ורגשות אנטי-יהודיים עזים, בעיקר לנוכח התפתחות הסכסוך הערבי-יהודי בארץ-ישראל.

 

 פרעות נובמבר 1945 - מהלך ותוצאות

לנוכח ההתדרדרות וההרעה ביחסים בין יהודים לערבים, לשמע גלי השמועות המתובלות בגוזמאות, על התנגשויות בין יהודים לערבים לרגל ציון יום הצהרת בלפור ב- 2 בנובמבר 1945 בארץ-ישראל וברחבי ארצות המזרח התיכון, געשו הרוחות בלוב. השמועות על מעשי אכזריות כביכול, שנקטו יהודים כלפי ערבים, סיפורי בדים על חילול ההקדשים המוסלמים בירושלים כולל מסגד עומאר, ומנגד ידיעות על מהומות ומעשי חמס ושוד ביהודי קהיר ואלכסנדריה, והפגנות המוניות בסוריה ובלבנון נגד יהודים, שהתפרסמו בהרחבה ביומון "טרבלוס אל-ע'רב" ב- 4 בנובמבר וזכו לתהודה רחבה, שלהבו את רוחות ויצרי ההמונים בלוב. ידיעות, שהפיחו רוח בתעמולת הלאומנים הלוביים, אשר הסיתו לפגיעה ביהודים ולעריכת פוגרומים בהם ברחבי טריפוליטניה, שראו בהם לא רק הבעת סולידריות ורגשי הזדהות למתרחש בארץ-ישראל ובמדינות ערב האחרות במזרח התיכון, אלא גם ובעיקר הזדמנות נאותה לקידום מאבקם בהשגת עצמאות ללוב. ובאותה הזדמנות אף לשים לאל את הרעיון שהועלה באותה עת בארצות אירופה ואמריקה, לפתוח את שערי לוב להגירה יהודית המונית כפתרון לבעיית פליטי השואה באירופה ולהקלת המשבר בארץ-ישראל(7).

ברביעי בנובמבר  1945 לפנות ערב ניתן האות, והמוני ערבים מוסתים, נסערים ומשולהבים החלו לפרוע ביהודים. פרעות, שניתכו על אוכלוסייה בלתי מוגנת, בפתאומיות, בפראיות, באכזריות ובאופן סימולטאני, אשר נמשכו עד לשביעי בנובמבר, היו רחבות בהקיפן ועם תוצאות איומות ונוראיות בפגיעתם הרבה בנפש וברכוש. פרעות, שראשיתן ברחבי העיר טריפולי, שפרצו כמעט בעת ובעונה אחת, ולבשו אופי של מעשים מתוכננים עפ"י אות מוסכם מראש. רק יהודים הותקפו בפראיות ובאכזריות עם אלות, מקלות, מוטות ברזל, גרזנים, קרדומים, סכינים, פגיונות וכיוצא בזה. פגיעות, שתכפו והתרחבו במיוחד לאחר שיהודי בעיר העתיקה כהגנה עצמית מול אספסוף שצר על ביתו ואיים על חייו וחיי משפחתו, שלף אקדח ירה בהמון והרג ערבי(8). שמע המעשה התפשט במהירות והיה אף מלווה בשמועות שווא וכזב מגמתיות, שהפיצו התועמלנים הלאומניים, שלפיהן יהודי טריפולי, כביכול רצחו את המופתי ואת הקאדי והציתו את בית הדין השרעי. שמועות, שהסעירו עוד יותר את ההמונים והגבירו את האלימות, לא רק בעיר טריפולי, שאליה נהרו גם רבים מערביי הסביבה, וודאי תוך תאום והצטרפו אל הפורעים במעשי הרצח והביזה, אלא גם ובמקביל, המהומות התפשטו בכפרים ובערי השדה שבטריפוליטניה שבסביבות הבירה - זנזור, זאוויה, קוסבאת, עמרוס ותג'ורה. זאת, לאחר שהתועמלנים הלאומניים שלחו לשם מסיתים, שריכזו סביבם את ההמון שנימנה על המרכיב העני, הבור והמפגר ביותר באוכלוסייה הערבית שבטריפוליטניה. המון של אספסוף, אשר היה במילא חמום מוח ונתון על סף הגירוי הקטן ביותר, הלהיבוהו, עוררו את יצריו החשוכים ביותר, שיסוהו בשם אללה לערוך ג'יהאד ביהודים הכופרים, ארגנו אותו וכוונוהו לפגוע ביהודים ברכושם ובנפשם.

מהומות אלו, התרחשו לעיני השלטונות והמשטרה הבריטיים אשר הפגינו אוזלת יד, הססנות והתנהגות נרפית, לא נקפו אצבע לדיכוי הפרעות ולא שמו להם קץ באיבם. פוגרומים, שנמשכו למרות תחנוניהם של היהודים בפני השלטונות לבלימתם (כמו גם של נכבדים ערביים מן האליטה הערבית, שהצטרפו לבקשות לבלום את הפוגרומים). התנהגות בריטית מחפירה, אשר אפשרה את המשך פגיעותיהם של אספסוף ערבי משתולל ביהודים והרחבתם בלא חשש במשך ארבע יממות תמימות. זאת, עד אשר התערב הצבא הבריטי שניצב בלוב, על דעתו ביוזמתו ושם קץ לפרעות ולהמשך הרצח והפגיעה ביהודים וברכושם ב- 7 בנובמבר 1945.

תוצאות הקטל והפוגרומים היו חמורים וקשים: נמנו  133 הרוגים , ביניהם גם משפחות שלמות (שעל רובם ניכרו סימני התעללות אכזריים ואותות עינויי תופת פראיים ואחדים אף נשרפו חיים, ורובם נקברו בקבר אחים בחלקה מיוחדת בבית העלמין היהודי בטריפולי, בלוויות שנעו בשעות העוצר בלבד וללא ליווי קרובים(9)). קורבנות, שהניחו  30 אלמנות ו- 92 יתומים(10); לקהילה היו כ- 400 מאות פצועים, כאשר רק בטריפולי היה צורך לאשפז 159 יהודים ולטפל ב- 106 יהודים נוספים בתחנות עזרה ראשונה(11) (שחלקם נפטרו מפצעיהם ורבים מביניהם נותרו נכים לכל חייהם); בקוסבאת נאנסו נשים ונערות ואחרים ניצלו רק לאחר הסכמתם להתאסלם(12); תשעה בתי-כנסת חוללו, נבזזו, שרפו את תשמישיהם והועלו באש (חמישה בטריפולי, שנים בעמרוס, אחד בתג'ורה ואחד בזנזור)(13); מאות בתי מגורים, חנויות, בתי-עסק ומחסנים נשדדו, נבזזו, נשרפו, נהרסו וניזוקו(14); כשנים עשר אלף יהודים נותרו ללא קורת גג וללא מקור פרנסה ואמצעי קיום, והפכו בין לילה לאביונים מרודים הזקוקים למחסה, לתמיכה ולסעוד(15) (ביניהם מעל ל- 4,000 יהודים, שנטשו את בתיהם בכפרים הקטנים וברבעים הערביים בטריפולי(16)).

עקורים, אשר אוכסנו במחנות פליטים בתנאים קשים ובצפיפות רבה, שלא יכלו להכיל את כולם ולכן נאלצו למצוא מחסה בבנייני "תלמוד-תורה" ובביה"ס האיטלקי-יהודי ב"חרה" (מלבד אותם הרבים שהתאכסנו אצל קרובים וידידים מחוסר מקומות מחסה)(17).  

עם בלימת המהומות ושוך הפרעות, בצד תגובות שונות מגורמים שונים בלוב עצמה ומחוץ לה, ננקטו אמצעים ופעולות שונות להחזרת הסדר על כנו, ונעשו ניסיונות להשבת חיי הקהילה למסלולם הקודם. הכוחות הבריטים עצרו כ -  600 פורעים ערבים (ש -  28 מהם היו מנהיגים לאומנים שהשתייכו ל"אל-חזב אל-ווטאני"), שמתוכם רק  289 הועמדו למשפט ומביניהם 85 שוחררו בעת הדיון המשפטי או זוכו. כך, מספר המורשעים מבין האלפים הרבים שנטלו חלק בפוגרומים הגיע ל - 204 בלבד, שרובם נידונו לתקופות מאסר קצרות ולאחר מספר חודשים שוחררו. רק שני ערבים נידונו למוות, שפסק דינם לא הוצא אל הפועל, ואילו המעטים שנידונו למספר שנות מאסר לא ריצו את מלוא העונש. מלבד הערבים שנעצרו, נאסרו גם  10 יהודים שהעזו להתגונן בפני מרצחיהם, שארבעה מהם הורשעו על "הפרת הסדר" ואחד על תקיפת שוטר, והוטלו עליהם עונשים בין שלוש שנים לארבע שנות מאסר(18).

בשוך הפרעות ביוזמת השלטונות הבריטיים נקבעה פגישה, בחסותו של המושל הבריטי בלוב בריגדיר בלאקלי, בין נכבדי הערבים ונכבדי היהודים ב- 27 בנובמבר, והוחלט לייסד ועד יהודי-ערבי לשיתוף פעולה ולשיקום, שנשיאיו היו הקאדי שיח' מחמוד בורחיס וחלפאללה נחום (כאשר מצד היהודים מזכיר הועד היה מר לילו ארביב)(19). פגישה, שבה הנכבדים הערבים גינו את הפרעות ואת מסיתיהם ומשלהביהם וקראו לחיזוק הקשרים, שנתערערו ולחידוש האמון בין שני הצדדים. מאידך הנכבדים היהודים הודו לנכבדים הערבים על עמדתם המגנה את הפרעות וקיבלו בברכה את הקריאה לחידוש האמון וחיזוק רגשי האחווה. והישיבה, שהסתיימה באווירה טובה ובהחלטה שהועד שהוקם ישוב ויתכנס בימים הקרובים להמשך עבודתו להרגעת הרוחות, שיככה קמעה את הרוחות הגועשים ברחוב היהודי ואת אווירת הנכאים בקהילה לא בלי חששות ועמידה אכן מה ילד יום, גם כאשר הקאדי הגדול והמופתי של לוב גינו את הפרעות.

הקהילה היהודית לא קפאה על שמריה ומייד עם שוך הפרעות בעודה מלקקת את פצעיה ומבכה את מתיה, באסיפה מן ה- 11 בנובמבר של ועד הקהילה עם ראשי הקהל הוחלט פה אחד על שליחת מברק מחאה לאטלי ראש ממשלת אנגליה(20). דרשה הקמת ועדת חקירה נייטרלית להענשת הפורעים, בדיקת התנהגותו הנרפית של המינהל הבריטי במהלך הפרעות ונקיטת אמצעים למניעת הישנותם של המהומות ומתן ערובה לביטחונם של היהודים, באמצעות כוחות בריטיים ואירופיים. מברק, שלא זכה לאוזן קשבת, וממשלת בריטניה הסתפקה בתשובה סתמית, על שאילתה בבית הנבחרים, בדחותה את כל העניין עד להגעת הדו"ח הרשמי של המינהל הצבאי הבריטי בלוב לידיה.

לעומת זאת, ההדים בעולם היהודי היו נרחבים, במיוחד לאור המברקים ששלחה הקהילה לרבניה הראשיים של א"י ואנגליה, לרב סטיפן ווייז מניו-יורק, לועד השליחים של יהודי בריטניה, לקונגרס היהודי העולמי, להנהלת הג'ויינט בארה"ב, למוסדות יהודי דרום אפריקה ולהנהלת כי"ח בצרפת(21). מברקים, שבהם ביקשו את עזרתם החומרית ותמיכתם המוסרית, שלא אחרה לבוא וכולם גינו את הפרעות והתנהגות המינהל הבריטי, הביעו את השתתפותם בצער הקהילה ושלחו את עזרתם הכספית. הקונגרס היהודי העולמי אף ביקש הבהרות ממשרד החוץ וגם נקט אמצעים אצל הממשל האמריקני. מאידך, העיתונות היהודית הקדישה סיקור נרחב לעניין (שהדביק גם את העיתונות הזרה), ואף שיגרה כתבים לטריפולי שאישרו את אשמות הקהילה היהודית לחוסר יעילותו של המינהל הצבאי הבריטי בלוב ולדו-משמעותיות שבהתנהגותו בעת המאורעות.

 

סיוע החיילים הארצישראליים ליהודי לוב בעת פרעות נובמבר 1945

בעת פרוץ הפרעות בטריפוליטניה, שהתה בטריפולי פלוגה עברית אחת בלבד ה- R.A.O.C., שכונתה יח' 593. חייליה המשיכו לסייע לתנועת "החלוץ" ולתנועות הנוער האחרות, בהדרכה ובהכשרת מדריכים. כחודשיים לפני פרוץ הפרעות ניסו החיילים הארצישראליים להקים ארגון הגנה מקומי של צעירים חברי תנועות הנוער הציוני(22), אלא שניסיון זה דלף לממשל הבריטי והפעולה להקמת הארגון הופסקה, לאחר שהקהילה הוזהרה וניתנה הבטחה ע"י המושל הבריטי לדאוג לביטחונה(23). כך, תפסו הפרעות את יהודי לוב חשופים ובלתי מאורגנים להגנה עצמית.

בערב הראשון לפרוץ הפרעות, דאגו חיילי היחידה הארצישראלית ללוות את עשרות חניכיהם, שהיו בפעילות תנועות הנוער העבריות, באותה עת. לאחר מכן, סייעו למלט לביתם כ- 150 יהודים עוברי-אורח ולפנות פצועים רבים לבית-החולים ולתחנות עזרה ראשונה(24). למחרת, ביום השני לפרעות, רותקו לחיילים הארצישראליים למחנה, וריתוקם גרם לתסיסה ולהכרזת שביתה. חלק מהחיילים הארצישראליים הפרו את הוראת הריתוק, זייפו תעודות חופשה, פרצו את מחסן הנשק ויצאו להגן על אחיהם היהודים בטריפולי. בדרכם היכו החיילים הארצישראליים פורעים ערבים ומספר פורעים נדרסו ע"י נהגי היחידה. ב"סוק אלג'מעה" (עמרוס), שם נרצחו 38 יהודים בידי פורעים, התפרצו החיילים הארצישראליים בחמת זעם לתחנת המשטרה לקבול על אי התערבותה לבלימת הפורעים. בתגובה - נעצרו שלושה חיילים. חלק מהחיילים הארצישראליים הוציאו ציוד ומזון ממחסני הצבא הבריטי וחילקוהו לאחיהם היהודים בטריפולי ולפליטים מערי השדה, שנהרו לטריפולי למצוא מקלט ונותרו בחוסר כל(25).

החיילים הארצישראליים (יחד עם חיילים אמריקניים, ששירתו בלוב באותה עת), סייעו לקהילה בכתיבת המחאות ושיגרו דו"חות על הפרעות לארץ ולמקומות שונים בעולם. הם האמינו, שהבריטים הם אלו, שארגנו את הפרעות ועודדו את הפורעים, ולא בכדי ארגנו נקמה בקצין בריטי בכיר הידוע בקשריו ההדוקים עם מנהיגי הלאומנים הערבים (ע"י ביום תאונת דרכים, שבה נהרג), בהאמינם שהוא זה שעודדם לפרוע ביהודים(26).

 

 

האחריות לפרעות נובמבר 1945

לאור מהלך הפרעות ותוצאותיהם, עלינו לנסות לתהות להתייחסותם של הגורמים השונים בזירה הלובית במערכת היחסים עם היהודים ואחריותם לפרוץ הפרעות. לשם כך יש לקבוע בהכללה שישנם שני מוקדים עיקריים בנדון - האוכלוסייה הערבית זו שממנה קמו על היהודים, והבריטים שבידם רסן השלטון ואמורים להגן על היהודים, כאשר בשני מוקדים אלו יש לערוך הבחנות משנה במגזריהם השונים.

האוכלוסייה הערבית, שאותה ניתן לחלק לארבעה מגזרים שונים:

א. המגזר הראשון - זהו הרובד המתון של האליטה הערבית המסורתית על נכבדיה ומנהיגיה, הן זו הדתית והן זו החילונית. אליטה ערבית, אשר לגביה אין להטיל ספק, שידה לא הייתה בפוגרומים, ורצונה לשיקום היחסים וחידוש האמון והאחווה בין שני הצדדים היו כנים בהחלט. בזאת, ניתן להיווכח בפניית כהני הדת המוסלמים במסגדים שגינו את המאורעות וקראו אף להשיב את רכוש היהודים שנשדד; בקריאת המופתי של לוב שפורסמה בצורת "פתווה" שבה נאמר בין השאר - "כי הדת המוסלמית אוסרת על המוסלמי לקנות או להחזיק בחפצים שמקורם בלתי-חוקי, ואללה קובע בעד הגניבה משפט קטיעת היד בלי להבדיל אם הנשדד הנו מוסלמי או מדת אחרת"(27); בהצטרפות נכבדים ערביים, תוך כדי הפרעות, לדרישה מהבריטים לנקוט בצעדים הולמים לבלימת וחיסול הפוגרומים(28); בפרסום מאמרים בעיתונות המקומית, שגינו את הפרעות כמנוגדים לעקרונות ההומניים, לרוחה של הדת המוסלמית ולהיסטוריה של ערביי טריפוליטניה, אשר חיו עם היהודים בהרמוניה ובידידות אף בתקופות הקשות ביותר. וקראו להחיות שוב רגשות ידידות אלו עם היהודים ולשתף פעולה למען  החזרת השלום והאחווה מימים-ימימה בין הערבים ליהודים. בהסכמתם ליוזמת השלטונות הבריטיים למפגש בין נכבדי שתי הקהילות היהודיות והערביות, לייסד "וועד יהודי-ערבי לשיתוף פעולה ולשיקום" וגינו שוב ושוב את הפרעות ואת מסיתיהם, וקראו לחיזוק הקשרים שנתערערו ולחידוש האמון וחיזוק רגשי האחווה בין שני העמים.

כמו כן, עלינו לזכור שהאינטרסים של האליטה הערבית המסורתית ביחסי רעות ושיתוף פעולה עם היהודים היו רבים, והפוגרומים היה בהם בוודאי מהלומה קשה ליוקרתה, כמי שאינה מסוגלת ליטול את רסן השלטון ומאבדת את השליטה על ההמונים, מחד גיסא. והעלה את יוקרתם של הלאומנים (כולל זו של האליטה החדשה, אשר צמחה זה מקרוב מסיום המלחמה, והייתה מורכבת מאינטלקטואלים ערביים ומסקטורים של סוחרים וקבלנים זעירים. ושאפה לדחוק את עמיתיה ומתחריה הן היהודים והן האליטה הערבית המסורתית, והלכה שבי לרעיונות של התנועות הלאומניות), אשר יצרו להם מרחב גדל והולך בקרב ההמונים הערביים, מאידך גיסא. ובעיקר דרישתה של האליטה המסורתית לעצמאות, שמא הייתה נתקלת בדחייה ובסירוב, בטענה שהפוגרומים אכן מוכיחים שהלובים לא בשלים עדיין לממשל עצמי ולאוטונומיה מדינית. אולם, למרות התנגדותה לפוגרומים, ואף שנכבדים ערביים נמנו בין אלו שדרשו מהבריטים צעדים הולמים לבלימת וחיסול הפרעות, ואחדים אף הושיטו עזרה ונתנו מחסה לאי אילו יהודים, שהיו נתונים בסכנה מיידית, הרי שעמדתם הייתה הססנית ולא עשו הכל לאל ידם, ולא הפגינו מנהיגות נחושה (בניגוד לזו של אידריס והסנוסים, שבשל שליטתם במצב בקירנייקה שהייתה איתנה יותר, לא אפשרו התרגשותם של הפוגרומים ביהודים. וזאת גם כדי להגן על אמינותו של אידריס כמלך לעתיד לבוא). כמו-כן, ניכרה ברבים מביניהם של המנהיגים והנכבדים פאסיביות והימנעות מהתערבויות נוספות והחלטיות יותר אצל הבריטים לפעולה ממשית ומיידית, ומגילוי יוזמות רציניות לריסון והרגעת ההמונים. למרות זאת, ניתן להבין, במידה מסוימת, את הססנותה של האליטה, בסכנה הפיזית הכרוכה בהתייצבות נגד כנופיות של בריונים ברוטליים שלוחי-רסן וחמומי מוח משוסים ומשולהבים, ובסכנה המדינית להתייצב נגד תנועה לאומנית הנישאת על גלי ההמונים.

אולם מכאן, למרות התנגדותה של האליטה לפוגרומים, שפגעו ביוקרתם ובאינטרסים שלהם, לנוכח הססנותם במהלך המאורעות על אף התערבותם העקרה והדלה אצל השלטונות הבריטיים, ואי הפגנת מנהיגות נחושה בקרב ההמונים עם כל הסיכון הכרוך בכך, הרי גם אם לא נטיל עליהם שום אשמה לפרוץ עצם הפרעות, אין לנכותם מאי צמצומן ובלימתן, כפי שניתן לצפות ממנהיגות החייבת להפעיל את השפעתה וסמכותה במצבים מעין אלו. גם אם זו מנהיגות הפועלת תחת כיבוש ונתונה למרותו של שלטון זר, ואין לה כוחות פיזיים לאכיפת רצונה ומדיניותה.

ב. המגזר השני - העיתונות הערבית, הן זו המיובאת מארצות ערב האחרות, שהייתה גדושה מאמרי שטנה נגד היהודים והישוב בארץ-ישראל, והן היומון המקומי הראשי "טרבלוס אל-ע'רב". יומון מקומי, אף שגינה את הפרעות ומתח ביקורת על הססנותה של המנהיגות המסורתית, פרסם כל גילוי שקרא לשיקום היחסים בין היהודים לערבים ואף קרא לכך בעצמו בתוקף (בהזהירו אגב, בין היתר, מהשלכותיהם של הפוגרומים לעניין הממשל העצמי והעצמאות של לוב, ובעצם מומנט זה הוא זה, שהנחה אותו לקבוע את עמדתו לגבי הפרעות ולאו דווקא עצם הפגיעה הברוטלית ביהודים), הרי גם הוא נשא באחריות משלו. זאת, כאשר הקדיש דווקא ב- 4 בנובמבר, יום פרוץ הפוגרומים (בהיותו תומך נלהב בתעמולה של הליגה הערבית והווה את שופרה בלוב), יריעה רחבה לתיאור המהומות ומעשי החמס והשוד ביהודי קהיר ואלכסנדריה, שאירעו יומיים קודם לכן. ובכך תרם תרומה ניכרת לשלהוב הרוחות ויצריהם שלוחי הרסן של ההמונים הערביים בלוב.

ג. המגזר השלישי - הלאומנים הלוביים בעלי התודעה והחותם הפאן איסלמיים והערביים, אשר החלו להתבסס ולהוות גורם בעל חשיבות רבה בקרב האוכלוסייה הערבית בלוב. לאומנים, אשר בעידודם ובסיועם של מדינות ערב האחרות באמצעות "הגולים החוזרים" (אשר גורשו מלוב בתקופה האיטלקית למדינות ערב השונות ושם ספגו ביתר שאת את הרעיונות הלאומניים, ושבו ללוב עם הכיבוש הבריטי ונשאו את הדגל של הלאומנות הלובית) ו"הערבים המיובאים" (שהגיעו ללוב עם הכיבוש הבריטי מארצות המזרח התיכון, הועסקו בחברות מקומיות חצי רשמיות ובשרות חיילות הכיבוש ונתכנו "התרבושים האדומים") היו נחושים בהחלטתם להשיג את מטרתם - אוטונומיה מדינית ועצמאות מלאה ללוב, בכל הדרכים האפשריות בלא לבחול בשום אמצעי. ובהם יש לתלות את הקולר והאשם העיקרי לפרוץ הפרעות, בשלהוב וליבוי יצרי ההמונים בהסתה פרועה שלוחת רסן נגד היהודים.

פוגרומים, שהלאומנים ראו בהם אמצעי לקידום הגשמת מטרתם, בשימת לאל הן לשאיפות הבריטיות לגבי לוב ועתידה והן לרעיונות ההגירה של יהודים ללוב. מהומות, שהיה בהן הפגנת כוח לרכישת אהדת ההמון הערבי, לא רק, בהצטיירם כחוד החנית המובילים במאבק לעצמאותה של לוב, אלא גם, כאמצעי לדרישתם להכרה ע"י הבריטים כמי שנישאים על אהדת ההמונים. ובכך לקבל גושפנקא חוקית לדחוק את ההנהגה המסורתית וליטול לעצמם את שרביט ההנהגה של העם הלובי.

מהעדויות הרבות, הן אלו הישירות והן אלו הנסיבתיות, ברור מעל לכל ספק שהלאומניים הלוביים מילאו תפקיד ממדרגה ראשונה בפוגרומים (כפי שהסיקו אף הבריטים(29)). למנהיגיהם של הלאומנים יש לייחס את תכנון, תיעול והכוונת הפוגרומים והספקת האמצעים להמונים לביצועם, ולמסיתיהם יש לייחס את שמועות השווא והכזב ששלהבו את ההמונים הערביים. ולא בכדי, המהומות פרצו במקומות שונים ואף מרוחקים, כמעט בעת ובעונה אחת ובאופן סימולטני, ונגד יהודים בלבד.

יש לזכור, שארגונים לאומניים קיצוניים, שראו עצמם כתנועות שחרור, על מנת להשיג את מטרתם ולהאיץ את השגתה, בדרך כלל עלו על גל הטרור, יצירת אווירה של אי-שקט והצבת מאבקם על סדר היום גם אלו הבינלאומיים. ומכיוון שהלאומנים הלוביים, שהיו רק בראשית דרכם, ולא היה הסיפק בידם לצאת למאבק ולעימות ישיר, בשלב זה, עם כוחות הכיבוש של האימפריה הבריטית, היהודים היו שעיר לעזאזל נוח לערוך בו פוגרומים, כשלב בתהליך של יצירת אי-יציבות ומהומות להרעשת הארץ.

ד. המגזר הרביעי - ההמון הערבי הפנאטי וחמום המוח, שהיה המרכיב העני, הבור והמפגר ביותר באוכלוסייה הערבית בטריפוליטניה. אספסוף, שהצטברה אצלו טינה ומרירות בעקבות ההחמרה וההרעה במצב הכלכלי המתדרדר. ובשל כך, הפך כחומר ביד היוצר לידי הלאומנים הערביים, אשר הציתו בו את הלהבה ושיחקו ברגשותיו הדתיים והגזעניים, עוררו בו את רגשות שנאת הזרים כאחראים לכל תלאותיו. פתחו בפניו את האפשרות לחמוס ולבוז ולפגוע ביהודים עם מתן האות, כאשר מנגד ההתנהגות הבריטית בעת הפרעות הובילה אותו לחשוב שהפוגרומים הם אכן על דעת ובהסכמת השלטון הבריטי.

הכוחות הבריטיים, שאותם יש לחלק לשני הזרועות שהרכיבו אותם:

א. המינהל הבריטי - מדיניות המינהל הבריטי בלוב, הייתה הרת גורל: זו עוד בטרם פרוץ הפוגרומים, של משוא פנים ושל איפה ואיפה, ושל העלמת עין מפגיעות ביהודים גם אלו הקלות ביותר בלא תגובה הולמת; במתן היתר לפרסום היריעה הרחבה שהקדיש היומון "טרבלוס אל-ע'רב" (שהיה תחת פיקוח בריטי), על האירועים במזרח התיכון בבוקר של יום פרוץ הפרעות; וזו עוד יותר, במהלך הפרעות, בהתנהגותו ההססנית והנרפית, באי קידום פני הפרות הסדר, בהפקרתה של אוכלוסיית מיעוט חלשה ובלתי-מוגנת, חרף זעקות הייאוש של היהודים ברחוב, וכן של ראשי הקהילה היהודית והנכבדים הערביים; באי נקיטת אמצעים לדיכוין מייד ובזמן, ברמה נאותה והולמת, ביד נחושה ותקיפה על מנת להגן על היהודים מפני ההתקפות הברוטליות והברבריות באיבם. כך, שלמינהל הבריטי חלק נכבד וקרדינאלי, בוודאי לפחות, בהתגברותן והתפשטותן של הפרעות, אשר התפרשו ע"י האספסוף ומנהיגיהם כהסכמה בשתיקה, אם לא מעבר לכך, של הממשל הבריטי לעצם המהומות. ובכך למעשה, המינהל הבריטי היה שותף למספר הגבוה של ההרוגים ופצועים ולנזקים הרבים ברכוש, גם אם נאמץ את הטענה, שלא הוא זה שארגן את הפרעות או היה מניע לעריכתן.

ב. הצבא הבריטי - היה בבחינת הכוח המתאים להתמודד עם המצב ולשים קץ לפוגרומים, אלא, שהמינהל הבריטי לא פנה לצבא בשום זמן איזה שהוא להתערב. ורק כאשר הפרעות גאו והקטל וההרס הגיעו למיימדים מחרידים בלא שליטה, נטל הצבא לידיו את הסמכויות (כנראה על דעתו הוא, למגנת ליבו של המינהל הבריטי), בלם ושם קץ לפוגרומים והחזיר את הסדר על כנו. ובכך מנע לא רק את המשכם של מעשי הבריונות והוונדליזם, אלא גם את התפשטותם למקומות אחרים נוספים שהתסיסה בהם לא באה עדיין לידי התפרצות.

כך, שאת האשמה בהתדרדרות במצב וחלקם של הבריטים למספר הגבוה של ההרוגים וגודל הנזקים ברכוש, אין להטיל על הבריטים בלוב ככלל, כי אם רק על המינהל הבריטי, ובוודאי לא על הצבא. אשר התערב ביוזמתו גם אם באיחור רב והפגיעה ביהודים הייתה כבר חמורה ביותר, עשה כל לאל ידו להשיב את החיים למסלולם התקין, תוך כדי אותן מגבלות מדיניות שלא לנקוט עמדה קשוחה מידי, אך נחושה ותקיפה. 

באשר לוויכוח בין ההיסטוריונים, אישים וגורמים, שדנו והתעמקו בנושא, מה מידת אחריותם של הבריטים בארגון והנעת הפוגרומים, המצדדים בטענה, שהבריטים אכן הם אלו, שיזמו, ארגנו כיוונו והניעו את הפרעות (כפי שמשוכנעים רוב יהודי לוב(30) והחיילים הארצישראליים ששירתו בצבא הבריטי באותה עת בלוב(31), רוב העולם היהודי(32), האיטלקים(33) וחלק מהאליטה הערבית בלוב(34)) מעלים את הטענות הבאות: אופן התפרצותם והתפתחותן של המאורעות, והתנהגותו של השלטון הבריטי לפני ובמהלכן של הפרעות, אומר דרשני; המהומות אמורות לשחק לידי הבריטים, ובאמצעותן יוכלו להוכיח, קבל עם ועדה, לכל העולם, שהלובים טרם בשלים לממשל עצמי ולאוטונומיה מדינית ולכן, אין לתת, לפחות בשלב זה, עצמאות ללוב. מדינה, שהפכה בעבור הבריטים מקום אסטרטגי חשוב ובמיוחד טריפוליטניה, שבה רצו להקים בסיס קבע באזור זה של אגן הים התיכון (באשר ליתר שני המחוזות של לוב - פזאן וקירנייקה, הרי חשיבותה של פזאן הייתה שולית, ואילו לקירנייקה הייתה נכונות בריטית לתת עצמאות תחת אידריס אסנוסי , בתמורה לעזרה, שהושיטו לוחמי הגרילה שלו לחילות הבריטים בחזית המזרחית בלוב, כפי שנרמז אף בהצהרתו של אידן בבית הנבחרים בשנת 1942, "ממשלת בריטניה איתנה לא להסכים לחידוש הריבונות האיטלקית על הסנוסים של קירנייקה". נכונות, ד-אליבא המצדדים באחריות הבריטית לארגון הפרעות, המסבירה מדוע פרצו הפרעות דווקא בטריפוליטניה ולא גם בקירנייקה, אשר אף בה התקיים קיבוץ יהודי יחסית גדול, ואין זוקפים זאת, לאו דווקא, למנהיגותו והשפעתו של אסנוסי); היעדרותו התמוהה מלוב של המושל בריגדיר בלאקלי לפני הפרעות ואי שובו המיידי, יש משמעות רבה ודברים בגו; תחילתן של המהומות הייתה שונה תכלית שינוי מאותן התפרצויות שכיחות בין ערבים ליהודים, ואין לפתור את המינהל הבריטי בטענה באי קריאת המפה נכוחה, משנידמה לו, המדובר באפיזודה מאותו סוג של התפרצות, ורק לאחר מכן, פתאום התפתחה וקיבלה מיימדים חמורים יותר(35); הידיעות המוקדמות על הכנות להפגנה אנטי-יהודית בטריפולי, האמורה להתקיים בתשיעי בנובמבר, לתמיכה בזכות הערבים על ארץ-ישראל(36), היו צריכות להדליק נורות אדומות אצל המינהל הבריטי, לנקוט באמצעים לקדם אפשרויות למהומות, ואין מקום לטיעונם, ששום דבר לא היה יכול לגרום ציפייה להפרות סדר גם בלוב; אי פניה של המינהל הבריטי, בכל זמן איזה שהוא, לצבא הבריטי להתערב, בהיותו הכוח המתאים להתמודד עם המצב, תמוהה ואומרת דרשני; גם אם הצבא הבריטי הוא זה, ששם קץ לפרעות, השתהה בהתערבותו, לא נקט בעמדה קשוחה כלפי הפורעים ומנע מהכנסת החיילים הארצישראליים, ששרתו באותה עת בלוב, לגונן על אחיהם היהודים; התנגדותה העיקשת של ממשלת בריטניה להקמתה של ועדת חקירה, על אף הלחצים הרבים, שהופעלו עליה, שמא יתגלו דברים חמורים מעבר להתנהגותו הנרפית והבלתי הולמת של המינהל הבריטי בלוב.      

גם, אם טענות אלו נשמעות הגיוניות וחדורות ניתוח מדיני, הרי לנוכח המדיניות הגלובלית של האימפריה הבריטית לאחר מלחה"ע השניה, עלינו לתהות ולהציב את השאלה, הייתכן? שכן, עלינו לזכור, שממשלת הלייבור בראשותו של אטלי, שזה מקרוב החליפה את ממשלת השמרנים בראשותו של צ'רצ'יל, בחנה מחדש את התחייבויותיה של בריטניה בקיסרות הבריטית והחלה לנקוט במדיניות של וויתור על המושבות הבריטיות (למורת רוחו של משרד המושבות הבריטי). לכן, אין להניח, שהבריטים ינקטו מדיניות זו של ארגון פוגרומים לקידום אינטרסים, שבעצם החלו למשוך מהם את ידם. מה עוד, להשתמש ביהודים כקורבן ואמצעי, דווקא בעת הזאת, לנוכח הרגישות של דעת-הקהל העולמית לבעיה היהודית, שלאחר השואה הנוראית, שעברה על העם היהודי זה מקרוב. אולם, יכולים אנו לשער, כי יתכן, שגורמים מסוימים במשרד המושבות הבריטי נטלו יוזמה עצמית(37) (בהסתמכם על הנטייה הפרו ערבית של המינהל הבריטי ושל אותם קצינים של המחלקה לחקירות פליליות - סי.אי.די., ששירתו בארץ-ישראל ובאו לנהל את משטרת טריפולי), עודדו מגמה זו של הפרות סדר. זאת, ניתן להסיק אולי, מאותם כנסים ומפגשים תמוהים והסתודדויות חשאיות בין קצינים בריטיים לבין ראשי הקלובים הערביים, אישים מן המגזרים הקיצוניים ביותר וביניהם אף חברי "אל-ח'זב אל-ווטני", לפני פרוץ הפרעות ואף במהלכן(38). לטענות על התנהגותו של המינהל הבריטי בהתפרצות הפרעות ובמהלכן ואי פנייתו לצבא לבלימתן, שמא גם אם לא יזם אותן, נתן את בירכתו כאשר אלו פרצו, מתוך מחשבה, שהן משרתות את האינטרסים הבריטיים ומאידך, מתעלות את אי שביעות הרצון והתמרמרות ההמונים, שעלולים היו להיות מכוונים לעבר השלטונות הבריטיים, ומה יותר נוח מאשר להסיתם דווקא נגד היהודים, נתן למצב להתדרדר, ולא הזדרז לפנות להתערבות הצבא(39). לטענות נגד הצבא, התמהמהותו להתערבותו, גם אם הייתה מאוחרת והיה צריך להתערב קודם לכן, נבעה מהסיבה, שדיכוי המהומות היו באחריות המשטרה הבריטית ולא הייתה שום פניה אליו להתערב. אולם, כאשר המצב יצא מידי שליטה התערב ביוזמתו, תוך אותן מגבלות מדיניות, שלא לנקוט עמדה קשוחה מידי (אמנם נחושה ותקיפה), על מנת לא להבעיר את חמתם של ההמונים, יתר על המידה, ולשרת בכך את החוגים הקיצוניים. בשל כך, אף נזהר ונרתע מלאפשר לחיילים הארצישראליים לסייע בדיכוי המהומות, אדרבא, ריתק אותם למחנה(40) ונזהר מאשמת הפעלת יהודים נגד ערבים. מה עוד, שמא חיילים יהודים ישתמשו בכוח בלתי-סביר, תוך נקמנות מסוכנת נגד ערבים פורעים(41), שפגעו כה קשות באחיהם היהודים. ובכך להחריף את הבעיה, ולאו דווקא לקבל את הנימוק של דאגה לשלום החיילים היהודים, אף שדאגות אלו היו קיימות ופגיעה בחייל בריטי, גם אם הוא יהודי, הייתה חורגת מאירוע בין עדות והופכת לעימות ישיר בין הבריטים לערבים, שלתוצאותיו יכולות להיות השלכות מרחיקות לכת.

לבסוף, אם באשר לחלקו של הממשל הבריטי בלוב, באחריות להתגברותן והתפשטותן של הפרעות ובשל כך שותף לתוצאות החמורות, אין וויכוח, הרי לגבי האשמה, שהוא זה, שארגן אותן והיה המניע לעריכתן, הדעות חלוקות. לפי מצב התיעוד הנוכחי, אין אפשרות לקבוע מסמרות בנידון מחוסר ראיות חותכות, חרף אותן ראיות נסיבתיות. רק חשיפתן של מסמכים חסויים מאותה תקופה(42), שוודאי מצויים בארכיונים ובארכיבים הבריטיים, ישפכו אור על הפרשה ויבהירו סוגיה שנויה במחלוקת זו, אחת ולתמיד.

 

תגובת היהודים לפרעות נובמבר 1945

פוגרום נובמבר 1945, היה אירוע טראומטי ורעידת אדמה בעבור היהודים בלוב, אשר ערער וזעזע את אמות הסיפין שלהם והווה נקודת משבר סופית ומפנה חד בחייהם. פוגרום, שהטיל מהלומה קשה על רגש הביטחון שלהם, והתקווה לעתיד טוב יותר תחת המשטר הבריטי פינתה את מקומה להלך רוחות של פחד, אימה וזעם, ולמועקה של תסכול, ייאוש וחוסר אונים. זאת, במיוחד לנוכח העובדה, שרבים אבדו את קורת הגג שלהם ואת מקור פרנסתם, ורבים אחרים נטשו את הכפרים ואת עיירות השדה ונמלטו לטריפולי בחיפוש אחר מחסה ומפלט, הפכו לפליטים ונפלו למעמסה על הקהילה שבלאו הכי התמודדה במצב כלכלי חמור. מצב, שהגביר את רגשות הניכור, והשמיט את הבסיס של רגש ההשתלבות והשייכות לחברה הלובית, והרצון ליוזמה ולפעילות בונה ויצירתית. כך, שניתן לומר שפרעות נובמבר 1945, חוללו מפנה בחיי ובגורל יהודי לוב ובתגובתם בארבע תופעות יסוד:

א. התערערות הדו-קיום בין היהודים לערבים

הפרעות פערו תהום עמוקה בין היהודים לבין הערבים בלוב, שאינה ניתנת לגישור, החיים בקרב הערבים לא טמנו בחובם כל זיק של תקווה, דו-הקיום העדין בלאו-הכי התנפץ ונראה כלא ניתן לאיחוי. המאורעות חצצו בין שני העמים, והוו את השלב הגבוה ביותר בהסלמה בהתערערותה של מערכת היחסים הרגישה והשברירית, שבין היהודים לערבים בלוב. והתקיים סוג חדש של מערכת יחסים, שבאה לדידי ביטוי בהתנתקות והתבדלות מלוות מתח, חוסר אמון וחשדנות הדדית, אשר העמיקו את הניגודים והגבירו את הטינה ורגשות השנאה, הדחייה והניכור, השמיט את הרצון להשתלבות והיהודים לא ראו עוד את עצמם חלק מהחברה הכללית הלובית.

ב. הסרת האמון בשלטון הבריטי בלוב

היהודים בלוב תלו בשלטון הבריטי תקוות לעתיד טוב יותר, והתאכזבו. גם אם יש ספק למידת אחריותו לעצם פרוץ הפרעות כמארגנם ומעודדם, הרי החשוב יותר, שבעיני היהודים בלוב באותה עת, השלטון הבריטי נתפס כמארגן הפוגרומים וכמניע הערבים לעריכתם. בכך, התנפץ אותו אמון שרחשו היהודים כלפיו, והפך למועקה של חוסר אונים, לתחושה של תסכול וזעם, ושלא ניתן לסמוך עוד על הבריטים, שיגנו על חיי היהודים בלוב, שחשו כשעיר לעזאזל שהופקר לגורלו המר. דבר, שבא לידי ביטוי במברק המחאה שנשלח לראש ממשלת אנגליה אטלי ב- 11 בנובמבר 1945 ע"י וועד הקהילה, שבו לא הייתה הסתפקות רק בציון חוסר היעילות של המינהל הבריטי בעת הפוגרומים ולהעניש את האשמים בפרעות, אלא, אף הועלו שתי תביעות: שתישלח וועדת חקירה נייטרלית חסרת משוא פנים לבירור נסיבות המאורעות; שינקטו צעדים לערבות בטחון האוכלוסייה היהודית באמצעות כוחות בריטיים ואירופיים, על מנת למנוע הישנות אפשרית של המהומות. תביעות, המבליטות בהחלט את חוסר האמון, שרחשו היהודים כלפי השלטונות הבריטיים, בעטיין של הפרעות והתנהגותם במהלכן.

ג. חדירת תודעת ההגנה העצמית

לנוכח מאורעות האימים של נובמבר 1945, חדרה תודעת ההגנה העצמית בקרב בני הקהילה היהודית בטריפולי. והחלה פעילות בין חברי תנועות הנוער הציוניות ובוגריהן בארגון הגנה, שיהיה מסוגל בכוח הנשק לעמוד מול הישנות פרעות אפשריים בעתיד. נבחרו מתנדבים מתאימים, נאסף נשק, יוצרו אמצעי לחימה מאולתרים והחלו באמונים מחתרתיים להפעלתם(43). אולם, למרות הרצון העז והנכונות שגילו צעירים נועזים אלו, בהעדר הכשרה וידע מוקדמים בהתארגנות מעין זו, בתוך אוכלוסייה ערבית עוינת ולנוכח שלטון בריטי ערני, לא הייתה זו התארגנות סדירה וממושמעת, ועד לכדי הקמת ארגון הגנה הראוי לשמו, לא הגיעו הדברים בשלב ראשוני זה.

זאת, עד למאי 1946, עם הופעתו בסתר בטריפולי של ישראל גוריליק (לימים גור) שליח "ההגנה" ו"המוסד לעליה ב'" מארץ-ישראל, שכינויו המחתרתי היה "הדוד"(44). שליח, אשר תחת הנהגתו ושרביטו, תוך שיתוף פעולה פורה עם צעירי הקהילה חברי התנועה הציונית - ניצני מארגני ההגנה העצמית, ארגון הגנה מסודר וממודר הראוי לשמו החל לקרום עור וגידים. ותוך זמן קצר השיג יעילות ניכרת, הן מבחינה צבאית באמונים ובנשק (שנרכש בדרכים שונות ובחלקו מתוצרת עצמית), והן מבחינה מחתרתית במבנה ובחשאיות(45).

ארגון "הגנה", למרות העובדה, שבמשך הזמן נודע למשטרה הבריטית על קיומו והכבידה את פיקוחה עליו, המשיך להתעצם ולהתקיים עד שלהי העלייה הגדולה, וחבריו היו האחרונים לעליה למילוי תפקידם. ארגון "הגנה", אשר עמד על המשמר והוכיח את עצמו בשעת מבחן (בפרעות 1948 שידובר עליהן בהמשך). זהו פרק מפואר, שבו ארגון "הגנה" היה תוצאה ישירה של הפרעות, וקשור למערכת היחסים בין יהודים לערבים.  

ד. שאיפה לעלייה לארץ-ישראל

במצב המעורער והמעורפל של אי וודאות וחוסר ישע עמדו יהודי לוב בפני השאלה - לאן? אך טבעי ליהודים שהכיסופים לציון פיעמו בקרבם מדורי דורות, והציונות בעבור רובם הפכה במשך השנים חלק בלתי נפרד מיהדותם, שאלה יתגלמו בהחלטה לעקור משורש, לנטוש את לוב ולבקש מפלט בארץ-ישראל. אולם, הבריטים עמדו בסירובם להעניק את אשרות היציאה המיוחלות, ופתרון ההגירה זה שיכלול את ההמונים לא היה בר ביצוע לעת עתה. רק מעטים, הצעירים והאמיצים יותר, בעיקר מבין בוגרי וחניכי התנועות הציוניות, חירפו נפשם ועלו לארץ. צעירים, שעלו בעורמה, בסתר ובמחתרת, בדרכי עקלתון, באורחות ובנתיבות עקלקלות, בנדודים וטלטולים בחשכת ליל, בשבילים ובנתיבים מסוכנים, בזלעפות איתני הטבע ובדרכים לא דרכים. שיטות העלייה הבלתי-לגאלית הלכו והסתעפו, בשלבים המוקדמים היוזמה הייתה אישית ברובה, ונסתייעה בעיקר בחיילים הארצישראליים(46), כמו: במבצעים תחבולתיים של נישואין פיקטיביים של נערות יהודיות לוביות, שנישאו לכאורה ולמראית עין עם חיילים ארצישראליים והועברו ארצה כנשותיהם; עלייה במסווה של חיילים ארצישראליים היוצאים לחופשת מולדת כביכול; צעירים שהוסתרו והוברחו דרך מצרים(47). במרוצת הזמן, לנוכח ריבוי המבקשים לעלות ארצה, הצטרפו לסייע לעלייה גורמים ציבוריים ומסחריים מקומיים, באספקת אישורים מזויפים כמו "דרכוני בנגזי" (בסוף 1947 במחלקת הדרכונים בבנגזי, שמנהלה היה ערבי, סיפקו דרכונים בקלות תמורת 15 לירות מצריות הדרכון, מאות יהודים הצליחו בדרך זו להגיע לארץ דרך איטליה, עד שהבריטים הבחינו בתופעה וקטעו אותה בהתעצמותה)(48); בהשגת אישורי יציאה חוקיים לתוניסיה, כאשר רבים מהיוצאים לשם לא שבו ללוב והגיעו לארץ דרך צרפת או איטליה. אולם, כאשר עלה מספר השואפים לעלות על האישורים החוקיים או החוקיים לכאורה, הופנה המאמץ לעזוב את לוב בחשאי ובמחתרת.

את ארגון העפלה כיוון וריכז בעיקר השליח מארץ-ישראל  "הדוד", שנסתייע בפעילים ציוניים מקומיים. בשל העדר מנגנון של המוסד לעלייה ב' לעלייה ישירה מלוב לא"י, הופנו העולים למצרים, לאיטליה ולצרפת (דרך תוניסיה), שבהן פעל המנגנון. וננקטו אז שיטות שונות בהוצאת המעפילים: בספינות דיג ובאוניות סוחר איטלקיות, כדייגים, כמלחים, כפועלים וכסבלים(49). היה ניסיון שנכשל, לרכוש ספינה ע"י ארגון ההעפלה, שתשמש את המעפילים בדרך קבע, ותובילם אפילו ישירות לארץ(50). הנועזים והנואשים יותר שמו נפשם בכפם ולא פקפקו לצאת אל לב ים בסירות מפרשים שכורות ורעועות, בניסיון להגיע לאיטליה ומשם לארץ-ישראל(51). היו גם יוזמות פרטיות לארגן העפלה על בסיס מסחרי (המצטרפים הרבים, שמספרם נאמד בכ- 700 מעפילים, סבלו תלאות קשות, הן בשל ההפלגה בספינות שהועמסו באנשים רבים מעל לקיבולן, והן בשל הפקרתם על חופי איטליה, כאשר לא תמיד טרחו המארגנים הפרטיים לתאם פעילותם עם נציגי המוסד לעליה ב' באיטליה)(52).

ההעפלה התרחשה תחת עינה הפקוחה של משטרת החופים הבריטית בלוב. זו הציבה מארבים, ביבשה על-ידי משמרות פטרול ובים על-ידי ספינות משמר, ולא פעם נתפסו ספינות ומעפילים נשפטו והושמו בכלא. למרות זאת נמשכה ההעפלה, גם כאשר "הדוד" משנתגלתה פעילותו נאלץ לעזוב את לוב, והגרעין של הפעילים וראשי הארגון שטיפח המשיכו בארגון ההעפלה(53). נתיב נוסף, היה דרך תוניסיה ומשם לצרפת ולארץ(54). ראשיתו כאמור בהיתרים חוקיים, ומשאלו הצטמצמו המשיכו בהברחת הגבולות. צעירים יהודים מחופשים לערבים נאלצו לעבור את הגבול עם תוניסיה ליד עיירת הספר זוארה, בעזרתם של מורי דרך ומבריחי גבול, שנשכרו במיוחד למטרה זו, תוך התחמקות מהרשויות הבריטיות והצרפתיות כאחד(55). אלה שהצליחו לחמוק הגיעו לתוניסיה והתקבלו ע"י יהודי המקום, שטיפלו בהם תוך נטילת סיכון ונתנו להם מחסה ומזון, עד העברתם למרסיל, לידי שליחי המוסד לעליה ב', שדאגו להעברתם ארצה. אולם, משרבו המעפילים מלוב, שהגיעו לתוניסיה (אלה נאמדו במאות רבות), נאלצו רבים להמתין זמן רב עד הגיע תורם לצאת, ובינתיים נטלו חלק בפעילות תנועת "תורה ועבודה" שבתוניס, ואף עברו אמונים בהדרכת שליחי ה"הגנה" במקום. היו גם אחרים, שבשל קשיים כלכליים באחזקתם ובשל לחצים, שהופעלו ע"י השלטונות הבריטיים והשלטונות הצרפתיים, נאלצו לשוב לטריפולי(56).

יש לציין, שבהעפלה הבלתי-לגאלית, שהייתה כפולה הן ביציאה מלוב והן בכניסה לארץ-ישראל, שהתעצמה בעטיין של הפרעות, כבר בגל ההעפלה הגדול במחצית השניה של 1946, העפילו כ- 1,700 יהודים; בין ראשית  1947 למחצית  1948 הצליחו להעפיל כ- 700 יהודים; במחצית השניה של  1948 עלה מספר המעפילים מלוב לכ- 1,100 יהודים. בתקופה קצרה זו, שנמשכה כשנתיים וחצי, הגיע סך כל המפעילים לכ- 3,500 יהודים(57), שהיוו כ- 10% מכלל יהודי לוב. תופעה מדהימה ומרנינה, שכן אחוז כה גבוה של מעפילים מכלל האוכלוסייה היהודית בארץ אחת, לא היה לו אח ורע בכל קהילות ישראל על כל פזורותיהן בגולה. ראוי לציין תופעה זו בגאווה, כי היא מבליטה את התגלמותה הנכספת של כמיהת יהודי לוב לציון, שבאה לידי עוצמתה עם פתיחת שערי העלייה הגדולה בראשית 1949.

העפלה, המהווה פרק מפואר בדברי ימי יהודי לוב, אשר הרחבתה נבעה גם בגלל הפרעות, וקשורה למערכת היחסים בין יהודים לערבים בעטיים.

 

 

בין פרעות  נובמבר 1945 לבין פרעות יוני 1948 והרקע שלהן

בשוך הפרעות, למרות שהבריטים ניסו להשיב את חיי היום-יום למסלולם, והשתדלו למנוע כל אפשרות או תואנה לתקריות חדשות, השתררה אוירה של מתיחות רבה ברחוב היהודי. חיי היהודים התאוששו באיטיות, רבים מבין אלו שנטשו את כפריהם ואת בתיהם בערי השדה, בעיר החדשה של טריפולי או ברבעים המעורבים בוששו לחזור. כאשר חלק ניכר מהם לא שבו כלל, והעדיפו להישאר במקומות המפלט שלהם במשך תקופה ארוכה. ואף גבר גל ההגירה של יהודים מכל מרחבי לוב לטריפולי בחיפוש אחר מחסה ומפלט, ויהודים הגיעו אף מקירנייקה בשל החששות לעצמאותה הקרובה תחת אידריס, בנוסף לאימה שעוררו פרעות 1945.

החל משנת 1946, לאור העמדה הבריטית הדו-משמעית לגבי מתן עצמאות ללוב, והטענות שהועלו כי הלובים עדיין אינם בשלים לממשל עצמי, המנהיגים הערביים הן המתונים והן הלאומניים פעלו למשוך לצדם את היהודים, כאילו גם הם מסכימים ושותפים בדרישה לעצמאותה של לוב(58). המתונים עשו זאת, באמצעות הנציגים הערביים ב"וועד הערבי-יהודי לשיתוף פעולה ולשיקום", שהוקם מייד לאחר הפרעות, בנצלם את הקשרים האישיים בין הנכבדים הערביים והיהודיים, והפעלת לחצים ואיומים מרומזים שכדאי להם לתמוך בדרישתם. ואילו הלאומניים עשו זאת, באמצעות לחצים בוטים ואיומים בלתי מוסווים כלל וכלל, במעשי חמס ופוגרומים חדשים - "פרעות נובמבר 1945 יהיו כמשחק ילדים לעומת המצפה ליהודים באם לא יצטרפו לשאיפתם".

המנהיגים היהודיים, לנוכח חוסר האמון בשלטון הבריטי בלוב, בהשתדלותם לכונן יחסים עם המנהיגים הערביים, כולל אלו אפילו הלאומניים, להבטיח הרגעת הרוחות ולמנוע תקריות נוספות, נאלצו להביע תמיכה בשאיפות לעצמאותה של לוב. בשל הלחצים, שהופעלו על נשיאות הקהילה ודמויות בולטות אחרות בקרב היהודים, נאלצו אלו להצטרף בעל כורחם ל"מפלגה הלאומנית", ולו רק על מנת לא להרגיז את הערבים, לא לתת בידי הקיצונים ושונאי הזרים הנמרצים תואנה לשפיכות דמים חדשה. ככל שהלחצים גברו וככל שתכפו השמועות על הפגנות אנטי-יהודיות הצטרפו יותר ויותר יהודים ל"חזית הלאומנית המאוחדת", שמא תהיה זו תעודת ביטוח לחייהם הנתונים לאיומים. גם כאשר נשיא הקהילה נאלץ להצטרף למחאות בשם כל יהודי לוב במאי 1946, לאור השמועות, שנפוצו מוועידת פריס, בדבר גורל המושבות האיטלקיות לתת אחיזה לאיטליה בטריפוליטניה, והצהיר שהוא מתנגד לכל פתרון שלא יביא לעצמאותה של לוב(59), והדבר עורר תסיסה בקרב היהודים עד מהרה התפוגגה. רוב היהודים, כאשר נופפו בפניהם איומים על פוגרומים חדשים, השתכנעו שבעצם לא הייתה לנשיא הקהילה ברירה אחרת, ועד הקהילה מפני החשש לקבלת אחריות לגורל היהודים חסרי המגן נאנס לאשר את צעדו זה של הנשיא. אפילו האגודות היהודיות, שהופעלו עליהם מעשי סחיטה ואיומים, נשיאיהן נאלצו להביע אהדה לשאיפות "החזית הלאומית המאוחדת", וגם אם הייתה זו הבעת אהדה סתמית תוך הבלטת אופייה הלא מדיני. רק החוגים הציוניים, אף שהתנגדו בתחילה לתמיכה זו בשאיפות לעצמאותה של לוב ולהצטרפות ל"חזית המאוחדת", בהבינם באילו לחצים הקהילה הייתה נתונה, השתדלו להתבודד בפינתם ולא למצוא את עצמם מעורבים בתמרונים הערביים(60). הם התמקדו בפעילותם הציונית, בהאצת ההעפלה הבלתי-לגאלית, בארגון ה"הגנה" ובמאבקם לאפשר את עלייתם של יהודי לוב לארץ.

להחלטת החלוקה של האו"ם של כ"ט בנובמבר 1947, והחלטת מדינות ערב להתנגד לחלוקה ולפתוח במאבק למניעתה, וההתדרדרות למלחמה בין הערבים וליהודים בארץ-ישראל, היו הדים חזקים גם בלוב. תהודה, שבאה לידי ביטוי בין היתר במברק, שנשלח ע"י המנהיגים הלוביים "... כי 2,500 נושאי נשק ערבים לוביים מוכנים להשתתף בשחרור פלסטין"(61). הוגברו הלחצים והאיומים על יהודי לוב, ואף נרצחו מספר רוכלים יהודים באזורים מרוחקים בפנים הארץ, והשתררה אוירה מתוחה מאד, ולא בכדי אחזה חרדה ואימה בקרב היהודים. חרדות, אשר אף גברו עם הכרזת הקמת מדינת ישראל ב- 14 במאי 1948, אשר הייתה לה בלוב תהודות מיידיות.

מספר ימים לאחר הכרזת המדינה היהודית בארץ-ישראל, החלו לנהור מצפון אפריקה הצרפתית אלפי ערבים מתנדבים, להצטרף לצבאות הערביים בארץ-ישראל ועברו מזרחה דרך לוב(62). נוכחותם בלוב של המתנדבים הערבים הסעירה והתסיסה את ערביי לוב, אשר הגבירו כל יום את קולות איומיהם על היהודים. ולמרות הפניות לממשל הבריטי לנקוט באמצעי בטחון בעוד מועד(63), ביום שבת ערב חג השבועות ב- 12 ביוני 1948, שוב ניתכו על יהודי לוב, אשר טרם התאוששו מפוגרום 1945, פרעות שלוחי רסן.

 

פרעות יוני 1948

ב- 12 ביוני 1948, אספסוף ערבי אשר התאסף ב"באב אל-חורייה" בטריפולי (מעין קסבה, שבה השתכנה האוכלוסייה הערבית הדלה והמרודה ביותר, ושימשה מפלט לפושעים ומפירי חוק), הצטייד באלות (שתקועות בהן סכיני גילוח), מוטות ברזל, סכינים, גרזנים, קרדומים וכיוצא באלה, ונע באלפיו לכוון הרובע היהודי. אולם, הפעם בניגוד לפרעות  1945, פורעים הערבים נתקלו בהתנגדות עזה של ארגון ה"הגנה" בשערי הרובע(64). ארגון הגנה, אשר השיב מלחמה שערה בהפעלת נשק קר וחם כאחד, כולל רימוני יד ובקבוקי מולוטוב. וההמון הערבי שהופתע מעוצמת ההתנגדות היהודית, נתפס לבהלה (במיוחד כאשר נפוצו בקרבו השמועות שארגון ה"הגנה" בארץ-ישראל הצטרף כביכול לאחיו המגינים בטריפולי) ונסוג כל עוד רוחו בו, בהותירו מאחוריו הרוגים ופצועים לרוב. ההמון, משהתעשת ונוכח, שלא יוכל על המגינים ברובע, שם פעמיו לחלקי העיר האחרים הבלתי מוגנים, פגע ביהודים בודדים, בזז, חמס והצית בתים, חנויות, בתי-עסק רבים ובית-כנסת יהודיים. הבריטים הכריזו מייד על מצב חירום, ופעלו להחזרת הסדר על כנו, ובניגוד לאוזלת היד, שהפגינו בפרעות 1945, הפעם בנחישות ובתקיפות פיזרו את הפורעים תוך שימוש אף בנשק חם. וקטעו את הפרעות באיבם, כולל אותם ניסיונות שהיו גם למחרת, והשקט אף שהיה מתוח חזר לקדמותו.

עפ"י הנתונים הרשמיים של המינהל הבריטי, בפרעות 1948 נהרגו  13יהודים ו- 3 ערבים, נפצעו קשה 22 יהודים ו- 13 ערבים, נפצעו קל 16 יהודים 38 ערבים, איטלקי אחד ושוטר. בעוד שעפ"י המקורות היהודיים והמהימנים יותר מאזן הנפגעים היה רב יותר (בעיקר מצד הערבים), מצד היהודים נהרגו 14, נפצעו קשה 22 נפצעו קל כ- 100 ונאנסה אישה אחת, ואילו מצד הערבים נהרגו כ- Israel) 30אף נוקב במספר 70 ערבים הרוגים, מספר דומה שנמסרו לנו ע"י אותם חברי ה"הגנה" שרואיינו על-ידינו ונוקבים אף מספרים גבוהים יותר), וכן נפצעו עשרות רבות של ערבים. אולם, באם הפגיעות בנפש בקרב היהודים היו מזעריות יחסית ואין להשוותם לקטל של פרעות 1945, הרי הפגיעות ברכוש היו חמורות ביותר: מאות בתי מגורים נפגעו וכ- 1,600 יהודים נותרו ללא קורת גג, ונאלצו למצוא מפלט ברובע היהודי במחנה הפליטים "פורטו בניטו"(65); עשרות משפחות נותרו ללא מקור הכנסה ונפלו למעמסה על הקהילה.

לנוכח הפרעות, האווירה הקשה, תחושת הפחד והמתח הרב, כמו גם אחרי פרעות 1945, הנכבדים הערביים הן הדתיים והן החילוניים גינו את הפרעות בחריפות. המופתי של טריפולי יחד עם הרב הראשי אף ביקר ברובע היהודי להרגיע את הרוחות(66). נכבדי הערבים והיהודים ושוב ביוזמת הבריטים התכנסו, גינו את הפרעות, דרשו מהשלטונות להעניש את הפורעים וקראו להרגיע את הרוחות והשבת השקט על כנו(67). אלא, שהמתח בין הצדדים המשיך לשרור(68), היהודים כבר מייד לאחר הפרעות המשיכו להאשים את הבריטים באחריות לפרעות ובמניעת ההגירה, שלחו מחאות לארבעת המעצמות הגדולות שדנו בעתידה של לוב ודרשו להשיב את המינהל האיטלקי(69). כמו כן, היהודים שיגרו איגרת למועצת הביטחון של האו"ם ודרשו לפתוח את שערי לוב להגירת יהודים, איגרת שהסתיימה בקריאת השבר "שחררו אותנו ! שחררו אותנו, שחררו אותנו !!!"(70).

במשך כל הקיץ והסתיו התרחשו תקריות נוספות בין הצדדים, הן מצד הערבים שפגעו ביהודים בודדים, והן מצד היהודים שהטילו מידי פעם כתגובה פצצות ברבעים ערביים. ובעקבות הטלת פצצה מול חנות ערבית בנובמבר 1948(71), נעצרו  30 יהודים על אחזקת נשק. המתח המשיך לגאות, וגם אם פרעות  1948 היו מוגבלים לעומת פרעות 1945, האימה שאחזה ביהודי לוב הייתה רבה. וברובם אף, שכבר מפרעות  1945, התגבשה אצלם ההחלטה לעקור משורש, לנטוש את לוב ולעלות לארץ-ישראל, הרי שפרעות  1948 חיזקו מגמה זו.

כפי שצוין, יהודי לוב שכיסופיהם לציון היו עזים מימים-ימימה, שהתעצמו ככל שהציונות בלוב העמיקה והפכה יותר ויותר לתודעה מדינית מוחשית, עם פרוץ פרעות 1945, לאור הסיבות שצוינו - אי האמון בשלטונות הבריטיים; התערערות הדו-קיום בין היהודים לערבים, במיוחד לנוכח המאבק לעצמאותה של לוב והנטייה להענקתה; המשבר הכלכלי-חברתי, שנקלעו אליו יהודי לוב, התגבשה ההחלטה לאמץ את הציונות המגשימה ולדרוש את עלייתם לארץ-ישראל. מגמה, שהתחזקה לאור פרעות 1948, עצם הקמתה של מדינת ישראל וההחלטה למתן עצמאות ללוב. ולמעט מיעוט קטן של אילי הון שקשר עדיין (לפחות בינתיים) את עתידו בלוב, מגמה זו הקיפה את רוב רובם של יהודי לוב.

 עם בוא בשורת הגאולה בעקבות הכרתה של בריטניה דה-פקטו בישראל ומתן ההיתר ליציאת יהודי לוב למדינת ישראל בינואר 1949, הגיחו והתפרצו בכל העוז, העוצמה והאון, האמונה והתקווה, והפכו לגל אדיר של התעוררות והתלהבות של רצון ולהט כביר. ורוב יהודי לוב, בנכונות שהיה בה מעין החלטה לאומית "בנערינו ובזקננו נלך", עקרו משורש ועלו לא"י בעלייה הגדולה (באניות ישראליות הנושאות את דגל ישראל, בהפלגה ישירה מנמל טריפולי לנמל חיפה), שהקיפה  כ- 90% מגולת יהודי לוב(72).

 

 

הרקע לפרעות יוני 1967

באמצע שנות ה- 60 העננה, שזה מכבר ריחפה על כ- 4,100 היהודים, שנותרו בלוב העצמאית, ביחסה של החברה הערבית המוסלמית הלובית, הלכה והתקדרה. האווירה הפכה להיות מתוחה יותר ויותר בשל מספר גורמים: התעצמות העימות הערבי-ישראלי; תעמולה ארסית של אש"ף, שפתח משרדי הסתה ותעמולה בלוב נגד היהודים והציונים, והקים מרכז התרמה למען העם הפלסטיני ומאבקו לשחרור פלסטין(73); הסתה נגד הציונות (שלא חסרה סממנים אנטישמיים, כמו אזכורם של קטעים מ"מיין קאמפף" של היטלר), שהופיעה בעיתונות, בכתבי העת ועל גלי האתר, הן הלוביים והן אלו שהגיע או נקלטו מהעולם הערבי, בעיקר ממצרים וסוריה. כמו-כן, הסתה לאומנית ודתית בדרשות במסגדים, בימי שישי ובימי חגי המוסלמים(74); תסיסות לאומנית פן-ערבית ופן-איסלמית, תוך התגברות הנטיות הנאצריסטיות, היחלשות מעמדו המדיני של המלך אידריס אסנוסי הראשון והתחזקות האופוזיציה נגדו.

עננה זו התקדרה עד למאוד והאווירה המתוחה התעצמה והרקיעה שחקים במאי-יוני 1967, בעת סילוק כוחות האו"ם מסיני והכנסת כוחות מצריים במקומם, ע"י נאצר. התגברה ותכפה תעמולת ההסתה בנאומים ובדרשות במסגדים, בתקשורת, בעיתונות וברדיו, ומה- 2 ביוני 1967 הפכה להיות מורעלת וארסית במיוחד.

בלחץ הגורמים הפרו-נאצריים הוכרז שבוע תעמולה למען העניין הפלסטינים, מה- 5 ביוני ועד ה- 12 ביוני 1967. שבוע תעמולה, אשר נאלצו לקחת בו חלק (כולל תרומות נכבדות של כספים) הממשלה הלובית, המיעוטים האיטלקיים, היווניים והמלטזיים. אפילו היהודים, על מנת לגונן על נפשם ולהרחיק את הסכנה מעליהם, שיגרו באותו שבוע מברק בהול למלך אידריס אסנוסי, שבו מביעים סולידריות, מדגישים את עמדתם הנייטרלית ומביעים נאמנות לכס המלוכה הלובי(75).

התלקחות מלחמת ששת הימים ביוני 1967, חשפה שוב את היהודים אשר נותרו בלוב, לפרעות אלימות בשלישית, תוך שני עשורים.

 

פרעות יוני 1967

עם הגעת הידיעות הראשונות ללוב על פרוץ מלחמת ששת הימים, בבוקר של ה- 5 ביוני 1967, פרצו מהומות שלוחי רסן ומעשי חמס ונדליים. כנופיות של המון ואספסוף ערביים זועמים ושוצפי קצף, החלו לרדוף יהודים תוך קריאת סיסמאות נגד ישראל, היהודים והאימפריאליזם. שפכו את זעמם על בתיהם וחנויותיהם של יהודים (וגם של איטלקים), שרובם נאלצו להימלט על נפשם(76). יהודי טריפולי מצאו מחסה בתחנות המשטרה ובקסרקטינים בעיר, ולאחר מכן במחנה גורג'י (רק מעטים נותרו בבתים), ואילו 300 יהודי בנגזי פונו למחנה צבאי מחוץ לעיר, ולאחר מכן הועברו רובם לטריפולי(77).

הכרזת מצב חירום ע"י ממשלת לוב והטלת עוצר, לא מנעה פגיעה ביהודים, בנפש וברכוש, גם לאחר גל הפרעות הראשון ב- 5 ביוני, ונפגעו עוד יהודים עד ה- 12 ביוני. בפרעות אלה, נרצחו 17 יהודים בטריפולי(78), ביניהם שתי משפחות שלמות (של שלום לוזון ושל אמילייה בארנס-חביב), שמנו 13 נפשות ונרצחו ע"י קצין לובי(79). הקצין הלובי הוציא את שתי המשפחות היהודיות מביתן, באמתלה להצילן במתן מחסה ע"י פינוין למחנה גורג'י, ורצח אותם באכזריות בלא רחם בפאתי העיר טריפולי. בבנגזי, שבה המהומות היו חמורות פחות מאשר בטריפולי ונבלמו במהרה, יש עדויות (שלא אומתו ומהימנותם מוטלת בספק) על אחד עד שלושה יהודים הרוגים.

לנוכח הפרעות והפוגרומים, ועפ"י בקשתו של לילו ארביב מנכבדי הקהילה בטריפולי, הסכימו השלטונות הלוביים ב- 17 ביוני, לאפשר ליהודים לעזוב את לוב לאיטליה, עד הרגעת הרוחות (הסכמה, שהפכה בעצם לצו, עם מגבלות באופן היציאה)(80). תוך חודש יוני, החלו רוב היהודים לעזוב את לוב, כשמותר להם להוציא 20 לי"ש בלבד וציוד אישי, שלא יעלה על 20 ק"ג. בתקופה זו עזבו כ- 4,000 יהודים לאיטליה (שבמשך הזמן כמחציתם  עלו לארץ וכמחציתם השתקעו באיטליה), במטוסים של "אליטליה" לרומא ובאניות של חברת הספנות "טירניה" לנפולי, שהעמידו לרשותם השלטונות האיטלקיים. ונותרו בלוב מעט יותר מ- 100 יהודים בטריפולי ושניים בבנגזי, שרובם היו זקנים וחסרי קרובים ועם השנים הלכו והתמעטו. חלקם עזבו את לוב ורובם נפטרו במהלך השנים. ועם עלייתו של גד'אפי לשלטון, נסתם הגולל על אפשרות קיומו או שובו של גרעין יהודי, ולו הקטן ביותר, בלוב. 

 

סיכום

ביחסים בין היהודים לערבים בלוב, לאחר מלחה"ע השניה, היו עליות ומורדות, אך היו אלה בקו של הסלמה, עם נקודות התפרצות של אלימות של ערבים כלפי יהודים. אלימות, אשר שיאה בא לידי ביטוי בפרעות כלליות, שפרעו ערביי לוב ביהודים. פרעות, אשר ניתכו על יהודי לוב שלוש פעמים - בנובמבר 1945, ביוני 1948 וביוני 1967, שפגיעתן ביהודים חמורה בנפש וברכוש. חמור יותר היה בפגיעתן המוראלית של הפרעות, ובפגיעתן ברגש הביטחון, בדו-קיום עם הערבים, ובאמון בשלטונות הבריטיים בפרעות נובמבר 1945 ופרעות יוני 1948, ובשלטון הערבי הלובי העצמאי בפרעות יוני 1967. כל התפרצות פרעות הייתה על רקע מסוים, אם פרעות נובמבר 1945 היו על רקע התמורות בחברה הערבית, בתנאיה ומאבקה לעצמאותה של לוב, שחלו לאחר מלחה"ע השניה, הרי פרעות יוני 1948 חלו על רקע מלחמת העצמאות של מדינת ישראל והשלכותיה ופרעות יוני 1967 חלו על רקע פרוץ מלחמת ששת הימים. כל גל פרעות, הווה נקודת מפנה בחיי גורל היהודים, והיו לו השלכות מרחיקות לכת בתוצאותיו ובתגובתם של יהודי לוב: פרעות נובמבר 1945, ערערו את האמון בחברה הערבית הלובית, הסירו האמון בשלטון הבריטי, החדירו את תודעת ההגנה העצמית והגבירו את השאיפה לארץ-ישראל למימושה (שבאה, בשלב זה, לידי ביטוי בהעפלה בלתי לגלית גדולה); פרעות יוני 1948, למרות העמידה של ארגון ההגנה בלוב, הגבירו את אי האמון בחברה הערבית הלובית ובשלטונות הבריטיים ואת השאיפה לארץ-ישראל, שהתרחשו כבר לאחר פרעות נובמבר 1945. עם בוא שעת הגאולה, הפרעות וההחלטה למתן עצמאות ללוב הערבית החישו את עלייתם למדינת ישראל, ורוב יהודי לוב (כ- 90%), עלו לארץ; פרעות יוני 1967, סתמו את הגולל על שארית גולת יהודי לוב.             

וכך בא הקץ למחזור של אלפי שנים של הגולה היהודית בלוב, שחיו בה  בהתמדה במשך כל ההיסטוריה שלה, והטביעו בה את חותמם במהלכה בכל תחומי החיים. מאורעות ותהפוכות רבים עברו על יהדות עתיקת יומין זו, תחת אימפריות ומשטרים קולוניאליים לרוב. ביודעה גם תקופות זוהר, פריחה ושגשוג, ועידנים של יחסים סבירים עם השכנים הערבים, וכן ידעה גם ידעה שנות ייסורים ואופל - הרג, גזירות, רדיפות, מצוקות שאול ועידנים של יחסים מעורערים עם הערבים, שלא פעם פגעו ופרעו ביהודים. ורק עם בוא שעת הגאולה נתקיים בה הפסוק - "והצלתי אתהם מכל המקומות אשר נפוצו שם ביום ענן וערפל: והוצאיתים מן העמים וקבצתים מן הארצות והביאותים אל אדמתם ורעיתים על הרי ישראל באפיקים בכל מושבי הארץ" (יחזקאל, ל"ד: י"ב-י"ג).

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הערות

  1. י.חג'ג'-לילוף, תולדות יהודי לוב. המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, ש.מ. בת-ים, תש"ס - 2000, עמ' 101-100.
  2. 2. "חוקי הגזע" הפשיסטיים אשר חוקקו במחצית השניה של שנת 1938 (אשר התווספו להם תקנות מחמירות במהלך מלחה"ע השניה), היו די דומים ל"חוקי הגזע" הנאציים. ראה הרחבה אצל ר.דה-פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית. ספרית מעריב, תל-אביב, 1980, פרק שישי עמ' 194 - 213.
  3. ע.אברמסקי-בליי (עורכת), פנקס הקהילות. יד ושם, ירושלים, תשנ"ז, עמ' 14; י.חג'ג'-לילוף, תולדות יהודי לוב. המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, ש.מ. בת-ים, תש"ס - 2000, עמ' 82 - 84.
  4. ע.אברמסקי-בליי (עורכת), פנקס הקהילות. יד ושם, ירושלים, תשנ"ז, עמ' 14; י.חג'ג'-לילוף, תולדות יהודי לוב. המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, ש.מ. בת-ים, תש"ס - 2000, עמ' 90 - 92.
  5. ר.דה-פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית. ספרית מעריב, תל-אביב, 1980, עמ' 214.
  6. תאור הפרעות להלן, מסתמך בעיקר על: דו"ח, שערך ראש קהילת טריפולי מדצמבר 1945 - א"צ 25/5219S; דו"ח, שערך שליח ציוני בתאריך בלתי-ידוע - א"צ 25/5219S; דו"ח, שערך חייל ארצישראלי בלוב, בלי שם מוגדר ובתאריך בלתי-ידוע - א"צ 25/5217S; תמצית מדו"ח אמריקני מתאריך 19.12.45 - 25/5219S; עיתונות מן התקופה; עדויות בעל-פה של חיילים ארצשראלים, ששרתו בלוב בתקופת הפרעות, כמו מיג'ור מרדכי ארקין וצבי הזן; עדויות בעל-פה של יהודים מלוב, שהיו עדים למאורעות וחוו את הפרעות, כמו לילו ארביב, יעקב מימון, יוסף מימון, יוסף גוויטע, כליפה דבוש, רחמים מכלוף, מרים ורחמים חג'ג'-לילוף ועוד רבים אחרים.
  7. ר.דה-פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית. ספרית מעריב, תל-אביב, 1980, הערה 34 עמ' 261.
  8. דו"ח ראש קהילת טריפולי מדצמבר 1945 - א"צ 25/5219S.
  9. שם.
  10. ר.דה-פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית. ספרית מעריב, תל-אביב, 1980, עמ' 222.
  11. שם.
  12. שם.
  13. שם.
  14. שם. עמ' 257 - 258 (מספר החנויות, בתי-העסק ומחסנים, שנמנו היה 813).
  15. שם. עמ' 222 - 223.
  16. שם. עמ' 222.
  17. שם.
  18. שם. עמ' 223.
  19. עדות אישית - לילו ארביב.
  20. ר.דה-פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית. ספרית מעריב, תל-אביב, 1980, עמ' 231 - 232.
  21. שם.
  22. עדויות אישיות - החייל הארצישראלי צבי הזן והפעיל הציוני חיים פדלון (צ'יצ'ו).
  23. עדות אישית - חיים פדלון (צ'יצ'ו).
  24. עדות אישית - צבי הזן.
  25. עדות אישית - צבי הזן.
  26. עדות אישית - צבי הזן.
  27. ר.דה-פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית. ספרית מעריב, תל-אביב, 1980, עמ' 224.
  28. דו"ח ראש קהילת טריפולי מדצמבר 1945 - א"צ 25/5219S.
  29. מסקנה העולה באנואל - ריפורט של המינהל הבריטי בלוב משנת 1945.
  30. דעה העולה אצל כל יהודי לוב, שרואיינו בנושא.
  31. דעה העולה אצל רוב החיילים הארצישראליים, ששרתו בלוב.
  32. דבר הבולט בעיתונות היהודית באותה עת.
  33. שמא, יש פה אינטרסים להצדיק את דרישתם של האיטלקים לשוב ולקבל את השליטה על לוב.
  34. שמא, יש כאן תגובה להזים את הטענה, שלוב לא בשלה לקבל את עצמאותה.
  35. טענה העולה באנואל - ריפורט של המינהל הבריטי בלוב משנת 1945.
  36. טענה העולה בדו"ח, שערך חייל ארצישראלי בלוב, בלי שם מוגדר ובתאריך בלתי-ידוע - א"צ 25/5217S.
  37. השערה. שאנו מעלים כאן לראשונה, המסתמכת על עדויות נסיבתיות.
  38. עדות אישית - צבי הזן.
  39. השערה, שאנו מעלים כאן לראשונה.
  40. עדות אישית - צבי הזן.
  41. כפי שאכן התנהגו אותם חיילים ארצישראליים אשר הפרו את הרתוק ויצאו לעזור לאחיהם היהודים.
  42. יש לציין, אף שעברו מעל לחמישים שנה, עדיין יש מסמכים חסויים מתקופת פרעות נובמבר 1945, שטרם התפרסמו.
  43. עדויות אישיות - יוסף מימון, חיים פדלון (צ'יצ'ו), ראובן סרוסי, יוסף גוויטע, יצחק סאסי-חוגה ועוד.
  44. עדות אישית - ראובן סרוסי, אשר בביתו הסתתר "הדוד".
  45. עדויות אישיות של חברים מחברי ארגון ההגנה בלוב.
  46. י.גלבר, תולדות ההתנדבות - כרך ג' נושא הדגל. מכון יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 8 - 31; 95 - 131.
  47. עדות אישית - יוסף מימון.
  48. עדות אישית - יוסף מימון.
  49. עדות אישית - חיים פדלון (צ'יצ'ו).
  50. עדות אישית - חיים פדלון (צ'יצ'ו).
  51. בין מארגני ספינות המעפילים היו חיים פדלון (צ'יצ'ו) וכלימו אדאדי.
  52. עדויות אישיות - חיים פדלון (צ'יצ'ו) וכלימו אדאדי.
  53. עדויות אישיות - ראובן סרוסי, חיים פדלון (צ'יצ'ו).
  54. עדות אישית - דוד פלד (פדלון), הנמנה על המעפילים הראשונים דרך תוניסיה.
  55. בין הא2נשים, שסייעו לעבור לתוניסיה היו שלום מדר, רפאל בן-עטייה ודני לוזון.
  56. ר. סימון, "מחוג ציון לציונות מגשימה: עלית יהודי לוב", שורשים במזרח ג'. יד טבנקין, רמת אפעל, 1991, עמ' 305 - 307.
  57. פ.זוארץ ואחרים (עורכים), יהדות לוב. ועד קהלות לוב, תל-אביב, 1982, עמ' 317 - 318.
  58. ר.דה-פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית. ספרית מעריב, תל-אביב, 1980, עמ' 237 - 238.
  59. שם. עמ' 238 - 239.
  60. שם. עמ' 240.
  61. שם. עמ' 244.
  62. שם. עמ' 245 - 246.
  63. שם. עמ' 246.
  64. עדות אישית - אליהו מכלוף (לילו ווקיו).
  65. ר.דה-פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית. ספרית מעריב, תל-אביב, 1980, עמ' 246 - 247.
  66. שם.
  67. שם.
  68. שם.
  69. שם. עמ' 248.
  70. שם.
  71. עדויות אישיות של לילו ווקיו, ציון בוארן-עבקה ושלום מור (פרג'ון), אשר נמנו יחד עם אברהם דבש (בצליל) ובהדרכתו של ברכני ג'רבי (כאני רות) על חוליית החיסול והנקמה, אשר שמה לה למטרה לנקום בערבים, שדם של יהודים על ידיהם בפרעות 1945, והחוליה היא זו שהניחה את הפצצה. פרוט על החוליה ראה: י.חג'ג'-לילוף, תולדות יהודי לוב. המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, ש.מ. בת-ים, תש"ס - 2000, עמ' 134; 153 - 155.
  72. פרוט על העלייה, ראה שם. בפרק על העלייה הגדולה מלוב, עמ' 155 - 205.
  73. ר.דה-פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית. ספרית מעריב, תל-אביב, 1980, עמ' 307.
  74. שם.
  75. שם.
  76. שם. עמ' 308 - 309; עדויות אישיות - רפאלו פלח, לאה בן-עטייה, מלכה חג'ג'-לילוף ועוד רבים אחרים.
  77. שם.
  78. שם. עמ' 309.
  79. שם. ועדות אישית - רפאלינו לוזון, קרוב של אחת המשפחות של הקורבנות.
  80. י.חג'ג'-לילוף, תולדות יהודי לוב. המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, ש.מ. בת-ים, תש"ס - 2000, עמ' 213; עדות אישית - לילו ארביב.

נספח 1

 

רשימת קורבנות הפרעות בלוב

קורבנות מאורעות הדמים תש"ו (כ"ח חשוון-ב' כסלו) – 1945 (7-4 נובמבר), סה"כ 133 קורבנות

טריפולי                                   עמרוס                           זנזור                             זאוויה

בנדאוד מסעודה                         בוארון מיסה                   גויטע אליהו                    בוכריס אסתר (דעדוש)

בראנס חואתו-עשוש                   בראנס זינה                     גויטע גזאלה                    בעדש ג'והרה

ברדה דוד                                 בראנס מיחה                   גויטע גזאלה (דבש)          בעדש רחמים

גויטע מרי                                 בראנס מסעודה                גויטע חלומה                   דעדוש שלום

ג'נאח ברכני-קסיס                     גלאם אברהם                  גויטע חמאני                    הלל אליהו

ג'נאח יוסף-קסיס                       גלאם ג'והרה                   גויטע טוני                       הלל חברון

ג'רבי חמאני-ברגות                    ימין מסעודה                    גויטע כאמסה                  הלל כמוס

ר' דבוש שאול                           כחלון חואתו                    גויטע כלאפו                    הלל סומאני

דבוש עליזה                              כחלון חואתו                    גויטע כלאפו                    זיגדון נסריה

זנזורי רובינה                            כחלון חי                         גויטע כליפה                    חג'אג' נסים

חביב פינחס                              כחלון מיכאל                   גויטע לידיה                     חיון אסתר (תורא)

חיון מזלה                                 כחלון מכלוף                   גויטע מיסה                     חיון שלמה

חסאן מסעודה                           כחלון מנטנה                   גויטע מסעודה (סרוסי)      לגזייל כיריה (דעדוש)

כלפון חמאני-ארוח                     כחלון סעידה                   גויטע משה

כלפון מסעוד-בודה                     כחלון פינחס                    גויטע נסים                                 

לגזייל כמוס                              כחלון שושן                     גויטע סארונה                  תאג'ורה

לגזייל ממוס-גזאל                      כחלון שרה                     ויטע סבאעי                     ארביב בכור

מגנאג'י גברי                             מכלוף גותה                     גויטע ספאני                    ארביב כליפה

מכלוף נסים                              מכלוף חואתו                   גויטע עזיזה                     ארביב שמואל

מסיקה חי-גלאם                        מכלוף כלאפו                   גויטע עזיזה                     בוארון עמירה

מסיקה רפאל-הליל                    מכלוף מיסה                    גויטע פראז'י                   סכייב אברהם

נחום פינחס                              מכלוף מיסה                    חיון דוכא                        עטייה אליהו

נחום שלמה-נאוי                        מכלוף מנטנה                  חיון חמאני                      פריג' גותה

נעים בכור                                מכלוף נסריה                   חיון כיריה (גויטע)

נעים בכור-באיבה                      מכלוף סלטאנה                חיון כלאפו

נעים יוסף-חבה                          מכלוף שמעון                   חיון כמוס                       מסללאתה

נעים סאסי                                מכלוף שמעון                   חיון מרג'אנה (מכלוף)       לגטיוי סעייד

נעים רפאל                               מימון ליזה                      כחלון באכונה                  עטייה יהודה

סופר חנה (חדד)                        מימון ספאני                    כחלון חואתו                    עטייה רחמין-עג'ילה

סופר מסעוד                             סעאדה ואסי                    כחלון מאמוס

סרוסי יעקב-גבאי                       סעאדה מיסה                   כחלון מאסו

עטיה רג'ינה (תשובה)                 שמואל בכור                   כחלון סתורי (דבש)

עמירה יצחק (חוגה ג'בין)            שמואל יעקב                               מכלוף שמעון

פלח משה-קיש                          שמואל מאיר                               מכלוף שרה

פלח רובינה                              שמואל מרג'אנה (מכלוף)               מסיקה גמירה

ששון ליזה                                שמואל נסים

ר' תשובה אברהם                      שמואל רחל

                                              שמואל שמעון

 

 

 

 

קורבנות מאורעות הדמים תש"ח (ה' סיון) – 1948 (12 יוני), סה"כ 14 קורבנות*

בריגה ממוס                                לוי רבקה

זרוק רג'ינה                                 לוי רחל

חביב דוד                                    ר' תשובה יוסף (סוסו)

לוי אליהו                                   

לוי אסתר

לוי חיים

לוי ציון

 

* חסרים 4 שמות

 

 

קורבנות מאורעות הדמים תשכ"ז (כ"ו אייר-ד' סיון) – 1967 (12-5 יוני), סה"כ 17 קורבנות

            בראנס אמיליה (חביב)                  לוקא אסתר

            לוזון אברהם                               מימון ויטו

            לוזון אריה                                  מימון מרומה

            לוזון דוד                                     רקח אפרים

            לוזון זכייא                                  רקח טוני

            לוזון יוסף                                   רקח יצחק

            לוזון מאיר                                  רקח רחל

            לוזון רפאל                                  מברוכא

            לוזון שלום

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נספח 2

 

עדות אישית – דוד פדלון (פלד)

שמי דוד פדלון (לימים פלד). נולדתי בטריפולי, בשנת 1931. למדתי בבית-הספר פייטרו-וורי  והייתי חניך בתנועת הנער הציונית של "בן-יהודה". בפרוץ פרעות נובמבר 1945, אני ומשפחתי  הסתגרנו בביתנו אשר היה ממוקם מעל "פנדק סיאלה" בוויה באסטיוני (ברחוב סוק לחות') השייך לשייח' ערבי בעל נכסים רבים שייח' סיאלה. בשל כך הפורעים הערבים פסחו על ביתנו ולא  פגעו בנו על מנת לא לפגוע ברכושו של השייח'. דרך התריסים של המרפסת ראינו פורעים ערבים פוגעים ביהודים וברכושם. ביום שלישי בשבוע בשישי בנובמבר 1945 כבר בבוקר מוקדם, אספסוף  של פורעים ערבים, שבידיהם נשאו סכינים, גרזנים, קלשונים ומוטות ברזל ואשר התקדם לכיוון סידי עמרן תוך כדי ביזה של הרכוש היהודי, ביניהם מחסני הטונה הגדולים של משפחת לילוף. לאחר שכילו את הסחורה, שהובילו בעגלות וביד, פשטו על חנויות נוספות של משפחת לילוף. בני  משפחת לילוף למרות שביתם היה בקצה הרחוב אריוסטו פינת רחוב ליאופרדי לא התערבו. ובשל  כך ניצלו ולא נפגעו פיזית.

תוך כדי הצפייה בשוד ובגזל הופיע מר משה פלח-קיש על הכרכרה המפורסמת שלו, כאשר הסוסה  נוצ'ה האצילית מקשטת בהופעתה את "הקאליס", לעבר המחסנים שלו, ששכנו בבית-הספר  טומאזהו לשעבר (סקולת' הזיית). עם הופעתו הבוזזים, שראו את אדון משה קיש, נעמדו אלם  למולו. הייתה דממה ופתחו לו את המעבר בעומדם משני הצדדים כאילו נכלמים. אולם לנוכח  ההרס והביזה שנתגלו לעיניו, נעמד משה קיש על הכרכרה ובידו השוט והרסן, ושאג לעברם: "האם זה מה שמגיע לי, שכל כך דאגתי לכם, בכל חג ואירוע משפחתי, ובצר לכם תמיד מצאתם אצלי אוזן קשבת ולב פתוח", ואז המשיך ואמר: "אני מכיר אתכם אחד אחד וכל אחד יבוא על  עונשו", באותו רגע נשמעה שאגה אדירה מקצה החבורה "אדרבו לכלב ליהודי" (הכו בו הכלב  היהודי), ואז התנפלו עליו שלפו אותו מהכרכרה והחלו להכות בו, במוטות ובסכינים, ורוצצו את  גולגלתו בגרזן, ריטשו את גופתו בקלגסיהם והמשיכו הלאה לכיוון סידי-עמרן, על מנת להגיע  לפם אל-באב, שזו הכניסה ל"חארה לכבירה" להמשך הביזה והרצח.

אירוע זה חיזק בי את החלטתי, זה מימים-ימימה, בהיותי בעל תודעה ציונית, לעזוב את הגלות ולהעפיל לארץ-ישראל. ואכן בהזדמנות הראשונה שנקרתה בדרכי עזבתי את טריפולי ועברתי את המדבר כאשר אני מחופש לערבי לתוניסיה. לאחר שעברתי תלאות רבות, נעצרתי בבן-גרדן במשך  שלושה חדשים, ובעת החזרתי ללוב, נמלטתי בעזרת נהג האוטובוס, ששוחד ע"י מר פרץ, ראש הקהילה היהודית, הובאתי לבית-הכנסת, ומשם הוברחתי לעיר תוניס והוסתרתי עד אשר הוברחתי שוב למרסיל שבצורפת עם תעודה מזויפת, בשם דאיידו כהן. בצורפת, בשל היותי בוגר התנועה הציונית ודובר עברית רהוטה, הוסעתי להמבורג שבגרמניה, ושם מוניתי למדריך ומרכז של עקורים, פליטי שואה, שהיו באונייה אקסודוס. אתם עברתי אימונים בנשק, ועם העפלתנו לארץ, בו ביום, שהגענו מיד גויסתי לחטיבת יפתח, ונטלתי חלק בשחרור הנגב.

לאחר המלחמה שוחררתי מהצבא ולמדתי בסמינר למורים "דוב הוז". כעבור שנה מוניתי למנהל בית-ספר, וכזה יצאתי בשליחות לאיטליה במשך שבע שנים. בינתיים נישאתי ובניתי משפחה לתפארת, ושני ילדי נולדו בליוורנו שבאיטליה (לימים, האחד היה לרופא גיניקולוג והשני למנכ"ל "אפיק").

עם הקמת הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב, נמניתי על חבריו, ולימי אף הייתי, במשך מספר שנים, מזכ"ל הארגון, גזבר ויו"ר ועדת האירועים. וממשיך לתרום בארגון עד היום הזה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ביבליוגרפיה

  1. ע.אברמסקי-בליי (עורכת), פנקס הקהילות: אנציקלופדיה של הישובים היהודיים למן היווסדם ועד לאחר שואת מלחמת העולם השניה - לוב * תוניסיה. יד ושם, ירושלים, תשנ"ז.
  2. א.אלמליח, "ערי הפרעות בטריפוליטניה", הד המזרח כרך ד'. גל' כ"ח, עמ' 6 - 7; גל' ל', עמ' 6; גל' ל"א, עמ' 8 - 9; גל' ל"ב, עמ' 8; גל' ל"ג, עמ' 9, תש"ו.
  3. א.פ.י.ארביב, "שלושים שנה למאורעות הדמים בטריפוליטניה (לוב) 1945 - 1975", הגשר. תשל"ו.
  4. י.גויטע, "הגנה יהודית בלוב", הגנה יהודית בארצות המזרח. תל-אביב, 1984, עמ' 12 14.
  5. י.גלבר, תולדות ההתנדבות - כרך ג' נושא הדגל. מכון יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 8 - 31; 95 - 131.
  6. ר.דה-פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית: יהודי לוב בין קולוניאליזם, לאומיות ערבית וציונות (1970-1835). 2ספרית מעריב, תל-אביב, 1980.
  7. פ.זוארץ ואחרים (עורכים), יהדות לוב. ועד קהלות לוב, תל-אביב, 1982.
  8. י.חג'ג'-לילוף, פרעות נובמבר 1945 בלוב, עבודה סמינריונית. האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב, 1985.
  9. י.חג'ג'-לילוף, תחיית התנועה העברית, הציונות והתנועה הציונית בלוב, העליות, ההעפלה וההגירות מלוב, עבודת .A.M, בהיסטוריה של עם ישראל במסלול המחקרי. המחלקה להיסטוריה אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, 1994.
  10. י.חג'ג'-לילוף, המפגש של יהודי לוב עם החיילים הארצישראליים. המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, תשנ"ה - 1995.
  11. י.חג'ג'-לילוף, פרעות ביהודי לוב - 1945, 1948, 1967, תקציר לרגל הסרת הלוט לאנדרטה לקורבנות הפרעות, ברחבת בית-הכנסת אח"י דקר בנתניה. המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב, תשנ"ו - 1995.
  12. י.חג'ג'-לילוף, "לוב: ציונות, הגנה והעפלה", ח.סעדון, י.רפל (עורכים), במחתרת מארצות האסלם - פרשיות העפלה והגנה. מכון יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשנ"ז, עמ' 53 - 74.
  13. י.חג'ג'-לילוף, הפעילות המחתרתית, ארגון ההגנה וההעפלות הבלתי-לגליות מלוב - 1943 - 1949, תקציר לרגל הכנס באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, לציון יובל לפעילות המחתרתית בלוב. המרכז למורשת יהדות ספרד ע"ש יחיאל אלישר - אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, תשנ"ח - 1998.
  14. י.חג'ג'-לילוף, תקציר תולדות יהודי לוב, תקציר לרגל הנחת אבן הפינה לבית מורשת יהודי לוב באור יהודה. הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב, המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, 1998.
  15. י.חג'ג'-לילוף, יובל לעליה הגדולה מלוב, לרגל הכנס באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, לציון יובל לעלייה הגדולה מלוב. המרכז למורשת יהדות ספרד ע"ש יחיאל אלישר - אוניברסיטה בן-גוריון בנגב, מינהל חברה ונוער תחום מורשת יהדות המזרח - משרד החינוך והתרבות, הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב, מכו דביר, מרכז אור שלום, המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, תשנ"ט - 1999.
  16. י.חג'ג'-לילוף, תולדות יהודי לוב. המרכז למורשת יהדות ספרד ע"ש יחיאל אלישר - אוניברסיטה בן-גוריון בנגב, מינהל חברה ונוער תחום מורשת יהדות המזרח - משרד החינוך והתרבות, הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב, מכו דביר, מרכז אור שלום, המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, ש.מ. בת-ים, תש"ס - 2000.
  17. ח.כלפון, לנו ולבננו: מעגלי חיי הקהילה הלובית מראשית השנה ועד אחרית שנה, עם מבחר קטעי היסטוריה, הווי ומנהגים, פתגמים וספורים מפי זקני העדה. הכללי, תל-אביב, תשמ"ו.
  18. י.לוזון, "ההעפלה מטריפולי", אגרת 4. תשט"ו, עמ' 8 - 10.
  19. י.ליפשיץ, ספר הבריגדה היהודית. יבנה, תל-אביב, תש"ז.
  20. י.למדן, ז.שפר (עורכים), ספר ההתנדבות. מוסד ביאליק, ירושלים, תש"ט.
  21. א.מגן (עורך), "הגנה יהודית בלוב", הגנה יהודית בארצות המזרח. תל-אביב, תשמ"ד, עמ' 12 - 14.

22.י.מרגלית, הנני שלחני: מתנדבים בצבא הבריטי כותבים. הקיבוץ המאוחד, יד טבנקין, רמת אפעל תל-אביב, 1985.

  1. ר.סימון, "מחוג ציון לציונות מגשימה: עלית יהודי לוב", שורשים במזרח - ג'. יד טבנקין, רמת אפעל, 1991, עמ' 295 - 351.
  2. ר. סימון, "ופקדתי אתכם - העליה מלוב", ח.סעדון (עורך), בגלוי ובסתר - העליות הגדולות מארצות האסלם (1967-1948). מכון יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תש"ס, 47 - 60.
  3. ח.סעדון, העליות הגדולות מארצות האסלם, דפי מידע ומבחר מקורות, לוב. מכון יד יצחק בן-צבי, ירושלים, התשנ"ח.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ראיונות בעל-פה *

הרב פריז'ה זוארץ זצ"ל                                       ה"ה משה מגידיש

יוסף מימון ז"ל                                                   ה"ה רפאלו פלח-קיש                   

ציון בוארון-עבקה ז"ל                                          ה"ה דוד פלד (פדלון)

יעקב מימון ז"ל                                                   ה"ה בנדטו ארביב

רחמים חג'ג'-לילוף ז"ל                                         ה"ה יצחק סאסי-חוגה

דניאל לוזון ז"ל                                                  גב' רינה הלחמי-לעג'ל

מיג'ור מרדכי ארקין                                            גב' לאה בן-עטייה

החייל הארצישראלי צבי הזן                                 גב' מלכה חג'ג'-לילוף

ה"ה חיים פדלון (צ'יצ'ו)                                       גב' מרי חג'ג'-לילוף

ה"ה אליהו מכלוף (לילו ווקיו)                               ה"ה שלום ארביב

ה"ה שלום מור (פרג'ון)                                        ה"ה אליהו פדלון

ה"ה לילו ארביב                                                 ה"ה רחמים מכלוף

ה"ה ראובן סרוסי                                               ה"ה כלימו אדאדי  

ה"ה יוסף גוויטע                                     ה"ה ציון לביא

 

ראיונות, שחלקם מוקלטים וחלקם מתוקצרים - ארכיון פרטי חג'ג'-לילוף

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

 לסיוע והכוונה, נא לפנות להיסטוריון יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, במרכז מורשת יהודי לוב רח' הדדי 4 אור-יהודה, ת.ד. 682, טל': 03-5336268 פקס: 03-5333456.

או לטלפקס: 08-6418267; נייד: 054-5680215; דואר אלקטרוני: liluf2000@walla.com;  כתובת: רח' עמרי 17, באר-שבע – 84465.

יעקב חג'ג'-לילוף
מנהל המכון ללימודים
ולמחקר יהדות לוב