להופעתם של החיילים הארצישראליים, ששרתו בצבא הבריטי אשר שחרר את לוב מהשלטון האיטלקי הפשיסטי-הגרמני הנאצי, הייתה השפעה רבה על יהודי לוב. בעידוד היהודים, בסיוע בתחום חידוש מערכת החינוך העברי והפעילות הציונית, ובהברחת צעירים לא"י, הן ליהודי קירנייקה והן ליהודי טריפוליטניה, וכן בהגשת עזרה בפרעות נובמבר 1945.

 א. המפגש עם יהודי קירנייקה

עם כיבושה של קירנייקה ע"י הבריטים בדצמבר 1940 – ינואר 1941, התרחש אותו מפגש ראשון בין יהודי קירנייקה לבין החיילים הארצישראליים. מפגש אשר עורר את אותן תקוות של ישועה וגאולה והפיח רגשות לאומיים בקרב יהודי קירנייקה, שכן עצם הופעתם ההיסטורית, על מדיהם וסמלי המגן-דוד, זקפו את קומתם והוו מקור עידוד וגאווה עילאי. מאידך, מפגש זה בעבור החיילים הארצישראליים היה בעצם מטרת התנדבותם לצבא הבריטי – הצלת יהודים ממוראות המלחמה. אכן, מפגש ראשוני זה, שימש גורם בולט במניעי המתנדבים להתגייס לצבא הבריטי ודרבן מתנדבים רבים נוספים, כאשר מצב העם היהודי במלחמה הלך ותפס מקום חשוב ביותר בכלל מערכת המניעים, שהביאה את בני הישוב בארץ לכלל התנדבות לצבא הבריטי.

במפגש זה, התפתחה כמו-כן, עזרה הדדית בין יהודי קירנייקה, בעיקר מקרב בוגרי התנועה הציונית ו"בן-יהודה", לבין הצבא הבריטי, בעיקר מקרב החיילים הארצישראליים. הראשונים בשיתוף פעולה ובנידוב מידע מודיעיני חשוב על הצבא האיטלקי, השניים בסיוע חומרי לנזקקים. כאשר החיילים הארצישראליים, שראו את עיקר תפקידם בתחום החינוך, סיפקו ספרי לימוד, אספו את ילדי הקהילות והנערים ולימדו אותם שירי מולדת, העבירו שעורים בהיסטוריה של עם ישראל וא"י, סיפרו על ההתיישבות בארץ והציגו את המפעל הציוני. כמו-כן, כינסו את המבוגרים יותר, שכבר ספגו רוח ציונית במסגרת הפעילות הציונית בבנגזי קודם לכן, הרביצו בהם ציונות ונעשה ניסיון להקים במקום גרעין של "החלוץ^".

אולם, מפגש מבורך זה נקטע באיבו. בראשית אפריל 1941 החלה הנסיגה של הצבא הבריטי מקירנייקה, לנוכח התקדמות הקורפוס הגרמני-אפריקאני בפיקודו של רומל. נסיגה, שבמהלכה הצליחו החיילים הארצישראליים מפלוגת התובלה להעביר לארץ-ישראל כ-250 מיהודי קירנייקה, שקשריהם עם הבריטים והחיילים הארצישראליים היו הדוקים במיוחד והקו שהנחה אותם, מלבד החשש לשלומם בשל שיתוף הפעולה עם הבריטים, הייתה הכמיהה העזה לעלות לארץ-ישראל. כמיהה אשר נספגה ע"י אותם צעירים, הן במשך פעילותם הציונית והן מעצם המפגש עם החיילים הארצישראליים, וארץ-ישראל והעלייה אליה הפכה לדבר מוחשי ולא עוד מושג ערטילאי-אוטופי, שרק שאפו אליה בהגיגיהם. מאידך, סיוע זה של הברחת צעירים מקירנייקה למצרים ומשם לארץ-ישראל בשעת הנסיגה, נחשב בעיני החיילים הארצישראליים כגולת הכותרת של פעילותם בשליחותם היהודית בלוב, כפי שבא לידי ביטוי, גם במכתביו של החייל הארצישראלי משה מוסנזון:

"עוד יסופר פעם, בגלות לוב זו, על בחורים עברים מארץ-ישראל, עוד יסופר על בחור עברי אשר נסע במכונית שלו חזרה, ובעקבותיו השואה, והוא העמיס באותה שעה על המכונה שלו שבעים יהודים והסיעם להצלה. עוד יסופר פעם על בחורים שלנו כהנה וכהנה. זה יצק בך הרגשת כוח ואמונה במה שאתה עושה. רבות ראו עיני. הרבה גילויים אנושיים מאירים מתוך תופת אפלה זו".

פעילותם המחתרתית או המחתרתית למחצה של החיילים הארצישראליים בקירנייקה, לא הצטמצמה בסיוע לבית-הספר העברי בבנגזי. הם היו מעורבים במכלול רחבה של פעילויות: הוראת ילדים ובוגרים, שלא חבשו את ספסלי בית-הספר; הברחת ספרי לימוד מן הארץ ללוב, שאפשרו מתכונת של לימודים עפ"י הדפוסים הארצישראליים; סיוע להשגת כספים למימון פעילותו של בית-הספר העברי מהקהילה במצרים, מן הג'ויינט ומן ההסתדרות הציונית; עזרה לפעילותו של מועדון "גאולה", שנפתח מחדש ב-1944, שימש מועדון לנוער ולמבוגרים, שלא נכללו במסגרת מערכת החינוך הסדירה, וניתנו בו שעורים בעברית והרצאות בנושאים לאומיים-ציוניים, ואשר שימש גם מקום מפגש לחיילים הארצישראליים, ששירתו במקום; השגת ספרים וכתבי-עת לספריה ולאולם הקריאה, שנפתחו במקום; מתן הרצאות בעברית על נושאים תרבותיים ולאומיים, ועל כל המתרחש בישוב בארץ; חידוש פעילות "הקרן הקיימת לישראל" בבנגזי; סיוע למורשה המקומי ולמחנך יוסף דדוש, שהחל לארגן חוגי נוער ציוני ושיעורי עברית; הקמת מסגרת מקומית של תנועת "החלוץ", שהכשירה כ-50 צעירים בחמש קבוצות לקראת עלייתם לארץ. רובם העפילו לארץ באופן בלתי-לגאלי וחלקם באופן לגאלי באמצעות אותם עשרת סרטיפיקטים, שהוקצו בשנת 1946 וחולקו ע"י "ועד העלייה" של בנגזי, בראשותו של ויקטור נעים; סיוע בהברחת שליחים מן הארץ ללוב ולצפון אפריקה הצרפתית; סיוע להעלאת צעירים וצעירות לארץ, בהברחת הצעירים במדים בריטיים וב"פסים" מזויפים תוך כדי שירותם במקום, או כאשר הוחזרו יחידותיהם למצרים הוסתרו ברכביהם, ואילו את הצעירות באמצעות נישואים פיקטיביים לחיילים, שעמדו לצאת לארץ לחופשת מולדת או בתום השרות; השגת סרטיפיקטים, שבאמצעותם הועלו משפחות ברוכות ילדים, שמנו עשרות נפשות; הכשרת סגל מורים ומדריכים, שאמורים לסייע להם בפעילותם ולהחליף אותם בבוא העת עם הוצאתם מקירנייקה; פתיחת מרפאה סמוך לבית-הספר בבנגזי לטיפול בילדים (עם יציאת החיילים הארצישראליים הועברה המרפאה לידי יהודים מקומיים, שעברו הדרכה בעזרה ראשונה); סיוע במזון לילדים ממחנות הצבא הבריטי; ארגון מגביות פנימיות בין החיילים הארצישראליים לרכישת ביגוד ונעליים לילדים נזקקים; סיוע כלכלי ואחר לאוכלוסיית הנזקקים ממחסני הצבא הבריטי ומרכוש איטלקי, שננטש במלחמה.

החל מסתיו 1944, הצטמצמה נוכחותם של החיילים הארצישראליים, עם העברת רוב היחידות הבריטיות לאירופה כולל הגדוד השני, וכבר בשנת הלימודים תש"ו החיילים הארצישראליים לא נטלו חלק בהוראה. כל נטל ההוראה עבר למורים המקומיים, אשר נעזרו בחיילים הארצישראליים מפלוגת התובלה 405, שנותרה ניידת בין בנגזי לטריפולי ובין בנגזי למצרים. סיוע, שבא לידי ביטוי בעיקר בטיפוח קבוצות נוער וגרעיני הכשרה (תוך כדי שמירת הקשר המחתרתי בשל ניידותם), כאשר המורה החייל יעקב בן-עמי מסייע למנהל בית-הספר יעקב גוויטע וצוות מוריו לקבל את בית-הספר לאחריותם הבלעדית.

בקיץ 1944 הושג הסכם להכרה ותמיכה ממשלתית בבית-הספר העברי בבנגזי, החל משנת הלימודים תש"ו. בהסכם נקבע כי שפת ההוראה תהיה בעברית, ואילו הערבית תילמד החל בכיתה ב' והאנגלית החל בכיתה ה'. צוות ההוראה יכלול חמישה מורים יהודים ושלושה מורים ערבים, והקהילה רשאית להוסיף מורים על חשבונה. נוכחותם של המורים הערבים היה בו כדי להעיב על האווירה הארצישראלית, ששררה בין כתלי בית-הספר, שעומעמה בלאו-הכי, בשל העדרם של המורים מן החיילים הארצישראליים.

הקהילות היהודיות בקירנייקה היו הראשונות בלוב, שבהן התחדשו פעולות התנועה העברית (הקשורה לפעילות הציונית) הן ביישום ההגשמה החלוצית בעלייה לארץ והן בהעפלה הבלתי-לגלית של צעירות וצעירים יהודים. פעילותם של בתי-הספר העבריים, שהחלה מיד עם השחרור הבריטי של לוב, ביוזמתם וסיועם של החיילים הארצישראליים, תחילה בגלוי ובהמשך בחשאי, נמשכה גם לאחר שהחיילים העבריים עזבו את קירנייקה, ונטל החינוך נפל על שכמם של המורים המקומיים; פעילות חינוכית שנמשכה עד שנת 1949, שבה החלה העלייה הגדולה לארץ-ישראל ונסגרו כל בתי-הספר היהודיים, למעט בית-הספר העברי בבנגזי, שעבר לבית-הכנסת לקומץ התלמידים, שנותרו במקום.

 ב. המפגש עם יהודי טריפוליטניה

עם שחרורה של טריפוליטניה בינואר 1943, החל עידן חדש בחיי היהודים במקום. הופעתם של החיילים הארצישראליים בטריפולי זכתה לקבלת פנים נרגשת של היהודים. כפי שניתן להווכח ממכתביו של מ.מוסנזון, המובאים בספרו "מכתבים מן המדבר":

 "[...] הרחובות, שעברנו בהם המו המיית ששון ושמחה. ה'שלום' וקריאות השמחה שפעו עלינו כגשם. היינו כחולמים מפעימת הלב הרונן [...] הוספתי ושאלתי בערבית: היכן בית- הכנסת היהודי ואם אני יכול להתפלל שם. כאן התנער בשמחה ושאלני: יהודי? - ואז נתן עיניו גם בכתפי וראה את הכתובת 'פלשתין' ותקע לי 'שלום עליכם' חם. ומאז כבר לא עזבני לנפשי. שמעון ל. שמו. נלוויתי אליו והוא פתח וסיפר בעברית שוטפת על יהודי העיר [...] באתי בצל קורת ביתו [...] כל המשפחה מחוץ לאם, מדברת עברית רהוטה. ישבתי בביתם שעה קצרה וחשתי איך שמכל צד נושבת עלי אהבה [...] נדהמתי לידיעת העברית. מתברר שרוב יהודי טריפולי יודע את השפה. סיפרתי להם על הארץ [...] אילו ראית כיצד האזינו! [...] הלכתי חזרה למחנה המכוניות כשבלב מתרונן משהו מופלא וקדוש [...] הבוקר יצאנו קבוצת-בחורים והלכנו לרובע היהודי [...] ברחובות היהודים נשאונו פשוט על כפיים. איזו שמחה! מכל עבר ומכל פינה ניתכות עלינו ברכות-שלום ואהבה [...] איזה טיפוס יהודים נפלא! [...] היו אלה שעות מיוחדות במינן. שוטטנו ברחובות, הפנים קורנים מאושר שבהתרגשות. חייל אחד, א.מ. שמו, בחור רוסי שעובד בחברת החשמל, ניגש אלי ואמר: 'שמע [...] אני פשוט רוצה לבכות עכשיו, ממה שיש לי בלבי'. כמה הבינותי לו [...]. בבית-הכנסת פגשנו נשים זקנות [...] כשראונו הרעיפו ברכות על ראשינו ושמענו מלמולי-ברכה אמהיות, לבביות. […] הילדים - כמה יפים הם כאן - נלחצו אלינו באהבה [...] פשוט אהבה יהודית חמה עד לשכרון [...] ועליזה הקטנה שרה לנו את שיר הנמל ואת 'התקוה'. האם, פניה קרנו מאושר ומלמלה בערבית: היו לי הרבה שמחות בחיים, אבל שמחה כמו הערב - לא ידעתי [...] כתום הסעודה נתכנסנו [...] שרנו בכוון שירי הארץ משכבר הימים, כי רבים מהם מוכרים להם...נפרדנו מהם כהיפרד ממשפחה [...]. בחבל זה פגשתי לראשונה את גולת טריפוליטניה. ואומר לך, אחא: הפתעה יקרה. לא שיערתי כי כך אפגוש כאן אחים [...] ומיד, עם הפגישה, הציפתנו אחוות אחים והציתה זיקי קדושה בלב. ואני מהלך הייתי, נבוך ונרעש מכל זה, ושואל את עצמי: מנין להם ליהודי טריפולי [...] האחוה היהודית, מנין השמחה והרגשת האושר בפגישה עם אחים? מיהו הצדיק אשר זרע כאן זאת? מי חינך גולה זו באהבה לעברית ובצמאון לארץ?…".

עוד בראשית כיבושה של טריפולי, חיילי תפעול הנמלים 1039, שהיו הראשונים מבין היחידות העבריות שהגיעו למקום, ארגנו שמירת לילה ב"חארה" (הרובע היהודי) מפני מעשי הביזה והאונס של חיילים אפריקניים מצבאות הברית₍. ₎₁₁₁באותה עת משלחת של פלוגות  התובלה  שחנו בקירנייקה, בראשותו של  הקצין ספקטור נשלחה לטריפוליטניה לבדוק במה יוכלו לסייע₍. ₎₁₁₂לאחר שעברו בח'ומס ומיסרטה, הגיעו אנשי המשלחת לטריפולי ונפגשו עם מנהיגי הקהילה, ולאור המצב הקשה שבו היו נתונים היהודים בעטיה של המלחמה, והצטרפותם הקרובה של פליטי קירנייקה שהיו עצורים בג'אדו, נרתמו לסייע ככל יכולתם. יחד עם הסווארים ומובילי המים שבעיר הוקמה ועדה בראשותו של פרומקין ₍(₎₁₁₃מפקד פלוגת מובילי המים). על הוועדה הוטל לרכז את הסיוע הכלכלי במקום, ולהביא את דבר מצבם הקשה של כל יהודי לוב ל"וועד לעזרת יהודי לוב", אשר הוקם במצרים ביוזמת הסוכנות ובהשתתפותה, והיא שמינתה את נחום וילנסקי לרכז את הטיפול₍.₎₁₁₄

מייד עם השחרור פתח "תלמוד תורה" את שעריו, לאחר מכן נפתחו בתי-ספר ממלכתיים איטלקיים-יהודיים₍. ₎₁₁₅בהשתדלותם של החיילים הארצישראליים ובהשפעת הרב הצבאי הראשי ד"ר אפרים אורבך מירושלים, נאותו הבריטים לחדש את פעילות תנועות הנוער ובתי-הספר העבריים.

חברים לשעבר של "בן-יהודה" וחיילים ארצישראליים מתנדבים, החלו, באביב 1943, לארגן את בית-הספר העברי. בשלב ראשון במיוחד לאור הידיעה שהחיילים הארצישראליים לא יאריכו את שהותם בלוב, שקדו בהכנת מצבת של מורים מקומיים מתנדבים, שילמדו עפ"י דפוסי ההוראה והלימוד שבארץ. לשם כך נרתמו  4 חיילים ארצישראליים שהחלו להכשיר את המורים בשתי קבוצות: האחת - של עלמות בנות 22-19 חסרות ניסיון הוראה, האמורות ללמד את הילדים הקטנים בבית-הספר העברי. הכשרה שכללה למוד עברית, השכלה כללית, פדגוגיה, אמצעי עזר להוראה, מלאכה, ציור וזימרה; השניה - של גברים מבוגרים יותר (שבחלקם היו כבר מורים עוד לפני המלחמה) האמורים ללמד את הילדים הבוגרים יותר, גם בבתי-הספר האיטלקיים- יהודיים. הכשרה ששמה את הדגש על לימוד עברית, השכלה כללית ופדגוגיה. בשלב השני בד-בבד עם השלב הראשון, הוכשרו הכיתות של בית-הספר על כל ציודן והעזרים, לקלוט את מאות התלמידים. לשם תאום מערכת החינוך עם זו שבארץ-ישראל, באמצעות החיילים הארצישראליים עמדו בקשר עם גורמי החינוך בארץ. הובאו ספרי לימוד עבריים, חומרי הדרכה וקריאה, שירונים ותקליטים. בניגוד לבנגזי, שבה מערכת החינוך אורגנה בחיפזון, בהרגשה של דחיפות בבחינת מפעל הצלה של החיילים הארצישראליים מבראשית כמעט יש מאין, הרי בטריפולי, מערכת החינוך התגבשה בצורה מסודרת ומתוכננת. החיילים הארצישראליים סייעו בעיקר בהכוונת הלימודים, עפ"י דפוסים ותוכנית למודים המקובלים בארץ-ישראל (תוך כדי התעדכנות שוטפת עם הארץ), עם הקנית תודעה לאומית-ציונית.

באשר לתנועה הציונית, למרות שלבריטים לא הייתה כוונה לעודד ולהרשות פעילות ציונית בלוב, ואף אסרה את הקמתה מחדש של "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית" ופעילות התנועה הרויזיוניסטית, ומנעה כניסת מורים ושליחים מא"י, התחדשה הפעילות הציונית בלוב, אף פרחה והתעצמה ביתר שאת, מזו שהייתה בתקופה האיטלקית לפני פרוץ מלחה"ע השניה. רגשי הסולידריות וההתעוררות היהודית, אשר באו לידי ביטוי בימי הרדיפות הפשיסטיות ובתקופת מלחה"ע השניה, ובעיקר הופעתם של החיילים הארצישראליים, עוררו את התחדשות הפעילות הציונית. כבר במרץ 1943, החל "מכבי" לפעול, בכל מגוון קשת פעולותיו המסורתיות הקודמות, בתחומי הספורט, התרבות, הבידור והפעילות הציונית. פעילות זו התעצמה, עם פתיחת המועדון המפואר החדש, ועם ייסודה של תנועת נוער - "מכבי הצעיר" ב- 1944. בעת שהייתם של החיילים הארצישראליים בטריפולי (שחלק מהם שימשו מדריכים במכבי), סדרי הפסח לחיילים מטעם הקהילה נערכו במועדון "מכבי"₍.₎₁₁₆

עידודם של החיילים הארצישראליים ₍₎₁₁₇לחדש את פעילותה של "בן-יהודה", וביחד עם רצונם העז של חברי "בן-יהודה" הוותיקים, תרם להשיב עטרה ליושנה ולחדש פעילות זו כלפנים. עד מהרה נענו הבריטים לשתדלנותם של החיילים ולבקשות חברי הארגון, והתחדשה פעילותה של "בן-יהודה" ביולי  1943. לנוכח מדיניותו של הממשל הבריטי בלוב ביחסו לפעילות ציונית, עפ"י הצעתו של הקצין היהודי הארצישראלי, מיג'ור ארקין⁽ ₎₁₁₈לראשי "בן-יהודה", לא לקשור את פעילותם ל"הסתדרות הציונית", על מנת לא לעכב או למנוע כליל את פתיחת המועדון, נקרא הארגון המתחדש - "הארגון למען התרבות העברית בן-יהודה"⁽ ₎₁₁₉ונחשב סניף ל"ברית העברית העולמית". הסניף נפתח מחדש בנוכחות החיילים הארצישראליים והחל את פעילותו הענפה: סיוע לבית-הספר העברי, בהכשרת בוגריו להוראה בעברית ובעזרה לפעילותו השוטפת, ובהפצת התודעה והרעיון הציוני בין כתליו; מתן שעורי ערב לעברית למבוגרים, שלא נכללו במסגרת מערכת החינוך; פעילות תרבותית-לאומית-ציונית בפעולות המועדון בקרב בני הנוער ובוגרים יותר. תוך שנה היו ל"בן-יהודה" סניפים  בתשעה ישובים (ומאוחר  יותר אף בישובים נוספים) אשר עמדו בקשר עם מועדון-האם בטריפולי, וכן עם המרכז בתל-אביב. אחד המפעלים החשובים, שהתארגנו בתוך "בן-יהודה", היה הקמת תנועת "הנוער" ותנועת "החלוץ", שהוקמו ביוזמתם של השליחים מא"י_{( )120}לטריפולי. הם הסתירו את זהותם האמיתית ואת מטרת שליחותם גם מבני הקהילה,_{( )121}ופעלו בתוך מועדון "בן-יהודה". תנועת "החלוץ" הייתה התמרור למטרה הסופית של הפעילות הציונית, בהגשמה ועליה לארץ-ישראל (כאשר ההכנה לכך באה לידי ביטוי בהקמתן של שתי ההכשרות החקלאיות, וההכשרה העירונית).

הופעתם של השליחים מן הארץ בטריפולי גרמה לחיכוכים וחילוקי דעות על סמכויות, בינם לבין החיילים הארצישראליים שגם הם פעלו למען בני הקהילה היהודית. החיילים שראו עצמם מנוסים ובקיאים יותר בבעיות המקום, סרבו לקבל הוראות והנחיות מן השליחים החדשים. אלו התלוננו לפני שולחיהם, אף התמרמרו וקבלו על חתירה תחת מעמדם, במיוחד כאשר התמיכה הכספית לבית-הספר העברי וסידור הסרטיפיקטים, הובטחו לא דרכם, כי אם באמצעות החיילים. הם גם העדיפו לפעול בעצמם גם בענייני הברחת צעירים בלי שיתופם של השליחים₍.₎₁₂₂

החיילים ארצישראליים סייעו גם ל"צופים העבריים" בטריפולי, אגודה אשר טיפחו הבריטים כבר במרץ 1943. סיוע שבא לידי ביטוי, בהכוונה, בתוכן ובמתכונות הפעילויות, בהדרכה עצמה ובמדריכים.

לחיילים הארצישראליים הייתה השפעה רבה על החיים החברתיים והתרבותיים של בני הקהילה בטריפולי ובערי השדה סביב. עצם הופעתם, ולאו דווקא סיועם (כפי שבא לידי ביטוי בקירנייקה), היה חשוב ביותר, בהיותו קטליזטור לתחיית התנועה העברית, להתעוררות הלאומית, ולפעילות הציונית. פעילות, שנבעה מכוחות פנימיים מקומיים שחידשו את ימיהם כקדם, צירפו כוחות חדשים ורעננים והרחיבו עד למאוד את פעילותם. זאת, בסיועם ועידודם הנמרץ של החיילים הארצישראליים, שניתן מתוך תחושת שליחות, והתקבל בברכה ע"י בני הקהילה היהודית. התפתחויות אלו חלו עקב שילובם של גורמים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים  פנימיים וחיצוניים כאחד, בלא שיהיו מנותקים מקורות-העיתים בתהפוכות ובתמורות העידן החדש.

גם המפגש השני בין יהודי קירנייקה לבין החיילים הארצישראליים (הפעם פלוגת מובילי המים מס' 5), עם כיבושה של קירנייקה בשנית ע"י הצבא הבריטי בנובמבר 1941 – ינואר 1942, היה מרגש מאד, אלא, ששיתוף הפעולה היה מוגבל יותר. הצבא הבריטי התקבל שוב בשמחה כצבא משחרר, עם תקווה, ששחרור שני זה יהיה סופי. אולם, הפעם שמחת היהודים הייתה מאופקת, נזהרו במגעיהם עם הצבא הבריטי, לנוכח תגובת האיטלקים בנסיגה הבריטית הראשונה ושמא, כל זה יתרחש בשנית. כמו-כן, בשל הכיבוש הקצר, הסיוע של החיילים הארצישראליים הצטמצם באספקת מזון חיוני, ולכדי סיוע בתחום החינוך העברי והמשך בהרחבת התודעה הציונית לא הסתייע בידם. גם הסיוע בהעברת יהודים מזרחה עם הנסיגה השניה של הבריטים בסוף ינואר 1942 היה מזערי. אפשרויות מובילי המים, בהשוואה לנהגי התובלה בפעם הקודמת, לקחת עמם פליטים יהודים היו מוגבלות ולכן מספרם היה קטן הפעם, והיו שנאלצו להימלט ברגל.

לאחר המערכה באל-עלמיין ושחרורה הסופי של לוב ע"י הבריטים בשלהי 1942 וראשית 1943, בא לידי ביטוי בכל עוצמתו הסיוע של החיילים הארצישראליים ליהודי לוב בכלל וליהודי קירנייקה בפרט.

כיבוש קירנייקה בשלישית ע"י הבריטים, בנובמבר 1942, לאחר מערכת אל-עלמיין, ושחרור כל לוב בינואר 1943, חולל תמורה משמעותית בחיי הקהילות היהודיות. החיילים הארצישראליים מהיחידות השונות של הצבא הבריטי (הפלוגה הראשונה הייתה פלוגת התובלה 462, שהצטרפו אליה פלוגות תובלה נוספות, לאחריהן פלוגות הנדסה ויחידות ה-.R.A.O.C), שמצאו בקירנייקה קהילות יהודיות חרבות, מתוך תחושה של שליחות נטלו יוזמה לסייע לקומץ אחיהם היהודים, שנותרו במקום ולא הוגלו למחנה הריכוז בג'אדו. יוזמה אשר זכתה באישורו של מושל בנגזי ובברכת הממשל הבריטי.

כבר במרץ 1943 נפתח בית-הספר העברי בבנגזי בבניין תלמוד התורה הישן, ובו שבעים תלמידות ותלמידים בארבע כיתות. לשני המורים המקומיים הצטרפו חיילים ארצישראליים מתנדבים, ומספרם של אלה עלה ככל שגבר קצב הילדים השבים מג'אדו. מנהלו הראשון של ביה"ס היה עזרי זאיף, שהיה בעל הניסיון הרב ביותר בהוראה, ואחריו נשאו בתפקיד גם דוד שומן מבן-שמן ואבנר רחמיאל-שקורניק מתל-אביב.

תוכנית הלימודים כללה שעורי עברית, חשבון, אנגלית, גיאוגרפיה, מולדת ושירה. בתוך זמן קצר שררה בין כתלי בית-הספר אווירה דומה לכל בית-ספר ארצישראלי. השפה העברית החלה להיות שגורה בפיות התלמידים ושירי מולדת נשמעו באון. העברית הייתה שפתן של ההצגות שהעלו התלמידים, וכן שפתם של דגלים ודגלונים, לוחות וכתוביות שקישטו את הכיתות בערבי קבלת השבת ובמסיבות בחגים ובמועדי ישראל. בסיוע החיילים הארצישראליים שיקמה הקהילה את בנין בית-הספר הקהילתי והכשירה אותו לייעודו המקורי. בבית-הספר חודשו הלימודים, הן היהודיים המסורתיים והן העבריים המלאים, והוא נקרא מאז "בית-הספר העברי – תלמוד תורה בנגזי".

הפעילות החינוכית העברית-הציונית התעצמה עם בואו לבנגזי של הגדוד השני, שבו שרתו גם מורים מקצועיים מהארץ. מורים, שהופנו להורות בבית-הספר העברי על פי המתכונת הארצישראלית. אולם הצלחה זו עוררה דאגה בשלטון הבריטי ששם עינו בחינוך העברי-ציוני והחל להערים מכשולים. בקיץ 1943 פרסם השלטון הבריטי הוראה לסגור את בית-הספר לחופשת הקיץ, שלאחריה נדרשו הילדים להירשם לבית-ספר ערבי, בטענה הצבועה, שהעברית אינה שפה רשמית, ועל כן בית-ספר יהודי אינו זכאי למימון וסיוע ממשלתי. המפקדה הבריטית אסרה על המורים הארצישראליים להורות את התלמידים היהודים וצוותה עליהם לשוב אל יחידותיהם. נוצרה סכנה ממשית לחינוך העברי הציוני בקירנייקה, אלא שהחיילים הארצישראליים שכנעו את מנהיגי הקהילה, שלא להיכנע להוראות הבריטים, ולא לרשום את בני הקהילה לבית-הספר הממלכתי הערבי. בינתיים, בחופשת הקיץ, בד-בבד עם מתן שעורים בעברית למבוגרים ולעוד כ-40 נערות, ארגנו  החיילים הארצישראליים סמינריון הכשרה למורים מקומיים, שבשלב הראשון נטלו בו ארבע עלמות, ומאוחר יותר הצטרפו אליהם מתנדבים נוספים. פעילות זו של החיילים הארצישראליים התאפשרה בשל פתיחת מועדון החייל העברי בבניין "תלמוד תורה", עפ"י בקשת הרב הצבאי, ונוכחותם של החיילים הארצישראליים במקום חיפתה על פעילותם החינוכית של המורים העבריים.

בתום חופשת הקיץ, נפתח מחדש בית-הספר העברי ב"תלמוד תורה" הישן בהנהלתו של המחנך המקומי יעקב גוויטע, ומומן מעתה בידי הקהילה ובלא סיוע ממשלתי. בית-הספר הוכר כפרטי, ולמדו בו בשנת תש"ד כ-400 תלמידים בעשר כיתות, ועוד כשישים תלמידים, שעבדו ביום ולמדו בערב. למרות האיסור, החיילים הארצישראליים המשיכו לסייע בהוראת התלמידים, בזכות הקצינים העבריים, שחיפו על העדרם של המורים מן הפלוגות באמתלות שונות, כמו הוצאת אשורי מחלה פיקטיביים. סיוע, שנתנו החיילים הארצישראליים גם לתלמידים יהודים בברצ'ה, בדרנה ובמקומות אחרים בקירנייקה.

ג. עזרתם של החיילים הארצישראליים בפרעות נובמבר 1945

שירת הברבור של החיילים הארצישראליים בלוב הייתה בשלהי 1945 וראשית 1946 בצילם של פרעות נובמבר 1945. באותה עת נותרה בטריפולי פלוגה עברית אחת בלבד ה- R.A.O.C. העברית שכונתה 593, שחייליה הארצישראליים המשיכו לסייע לתנועת "החלוץ" ולתנועות הנוער בהדרכה ובהכשרת מדריכים. שלושה חודשים לפני פרוץ הפרעות אף ניסו להקים ארגון "הגנה" מקומי, אלא שניסיון זה דלף למשטרה הבריטית והפעולה להקמת הארגון הופסקה, והפרעות תפסו את יהודי טריפוליטניה חשופים ובלתי מאורגנים להגנה.

ביום הראשון לפרעות, החיילים הארצישראליים היו עוד חופשיים. אלו שהיו בפעולות הדרכה בתנועות הנוער לוו את הנערים לבתיהם והצטרפו לאלו מחבריהם שלקחו יוזמה וליוו את היהודים העוברים ושבים לבתיהם. בכך הצליחו לחלץ מידי הפורעים כ-150 יהודים ופינו פצועים רבים לבתי-החולים₍. ₎₁₂₃אולם למחרת טריפולי הוכרזה מחוץ לתחום לפלוגה העברית 593, ונאסר על חייליה לצאת את המחנה. הדבר עורר תסיסה בקרב חיילי הפלוגה ואף הכריזו שביתה, וחלק מהחיילים הפרו את הוראת מעצר המחנה. זייפו תעודות חופשה₍, ₎₁₂₄פרצו את מחסן הנשק ויצאו להגן על אחיהם היהודים, ולא בחלו אף במעשים אלימים בהכותם ערבים שפרעו ביהודים ומספר ערבים נדרסו ע"י נהגי היחידה. שלושה חיילים ארצישראליים נעצרו, כאשר התפרצו בחמתם למשרדו של מפקד המשטרה בסוק- אלג'מעה⁽, ₎₁₂₅שם נרצחו 38 יהודים באכזריות לעיני המשטרה שלא נקפה אצבע לבלימת הפורעים. חלק מהחיילים הארצישראליים הוציאו ציוד ומזון ממחסניהם וחילקוהו לאחיהם היהודים, אשר נותרו בחוסר כל ולפליטים שהחלו לנהור לטריפולי מערי השדה סביב למצוא מקלט.

מייד בשוך הפרעות, שבהם נרצחו ₎₁₂₆₍133 יהודים, החיילים הארצישראליים יחד עם חיילים אמריקנים, שיגרו מחאות ודוחות למקומות שונים בעולם. הצטרפו לקריאתו של הרב הצבאי שלהם לבני הקהילה להקים ארגון הגנה, ואף סייעו בהשגת נשק ותחמושת. כמו-כן סייעו בהדרכה ובאמון ראשוני חברי "ההגנה", שזה עתה הוקמה ע"י בוגרי תנועות הנוער הציוניות, אשר החלה לקרום עור וגידים, מייד אחרי לקח הפרעות. ארגון הגנה אשר הוכיח את עצמו בפרעות 1948, ידע להגן על היהודים, הפיל חללים רבים מבין הפורעים הערבים, ואסון פרעות  1945 לא נשנה.

לסיכום: המפגש בין יהודי לוב לבין החיילים הארצישראליים היה בעל חשיבות רבה ביותר לשני הצדדים. חשיבותו ליהודי לוב: בעידודם ורוממות רוחם בעצם הופעתם של החיילים הארצישראליים; בסיועם בתחום חידוש מערכת החינוך העברי, ובעיקר בקירנייקה; בסיוע בחידוש הפעילות הציונית; בהברחת צעירים לא"י; בעזרה במהלך פרעות נובמבר 1945 בטריפוליטניה; ובסיוע לארגון ההגנה בטריפולי. לעומת זאת, חשיבותו לחיילים הארצישראליים, בהתגשמות עצם מטרת התנדבותם לצבא הבריטי – הצלת יהודים ממוראות המלחמה וסיוע לאחים במצוקה. מפגש, בהיותו הראשון עם יהודים אשר סבלו ממוראות המלחמה תחת השלטונות הפשיסטיים והנאציים, הווה "בימת לימוד" ו"בית-ספר" למפגש עם יהודי אירופה, בהמשך המלחמה.  

יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

 לסיוע והכוונה, נא לפנות להיסטוריון יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, במרכז מורשת יהודי לוב רח' הדדי 4 אור-יהודה, ת.ד. 682, טל': 03-5336268 פקס: 03-5333456.

או לטלפקס: 08-6418267; נייד: 054-5680215; דואר אלקטרוני: liluf2000@walla.com;  כתובת: רח' עמרי 17, באר-שבע – 84465.