לצד ארגון "ההגנה" הגדול, התארגנו שני גופי הגנה קטנים עצמאיים: האחד, אשר מנה כמה עשרות חברים במספר חוליות, רכש נשק ואמצעי לוחמה, התאמן במחתרת, ניסה לבצע מספר פעולות טרור והיה נכון לשעת מבחן; השני, מנה חוליה אחת בלבד של ארבעה חברים, ששמו להם למטרה, מלבד להגן על יהודים בשעת הצורך, לחסל ולנקום בערבים במיוחד מבין אלה, שנמנו עם הפורעים בפרעות 1945(104). חברי החוליה היו: אליהו מכלוף, שכינויו לילו ווקיו, ציון בוארון-עבקה, אברהם דבש-בצליל ושלום פרג'ון (לימים מור). בראשית התגבשותה של החוליה, שכינויה היה "חוליית החיסול והנקם", אומנה ע"י הדייג ברכאני ג'רבי, שכינויו "כאני רות", בטיפול בחומרי נפץ ובייצור אמצעי חבלה. לאחר שהחוליה רכשה את המיומנות בהפעלת נשק ובייצור אמצעי לחימה, הפכה להיות עצמאית, לילו ווקיו עמד בראשה ומיד החלה לפגוע בצורה סלקטיבית בערבים, שדם יהודים על ידיהם.
העמל הרב, המאמצים והאמצעים הרבים שהושקעו בהקמת ארגון "הגנה" הראוי לשמו, תוך כדי נטילת סיכונים כה רבים, הצדיקו את עצמם, עם פרוץ פרעות ערב חג השבועות ביוני 1948 בטריפולי.
על המגינים היהודים בפרעות יוני 1948, מספר רפאל נעים(124):
"מדי דברי בדברי ימי ההגנה בשנת 1948, עומדת תמיד לנגד עיני תמונתו של המנוח כאני רות […] כולו אש לוהטת המלא אהבה לעם ומוכן כל רגע להשליך את נפשו למענו […] זכורני את יום חג השבועות בשנת 1948, יום שהתחילו בו המהומות בפעם השניה, ואנחנו על החומה יחד עם החברים. הוא היה המפקד וחילק את החברים במקומות אסטראטגיים. נשקנו היה: רמונים ואקדחים. מאות פורעים היו במרחק כמה מאות מטרים מאתנו. כמה חברים חמומי ראש היו רוצים כבר להשתמש באקדחים אך הוא מנע מהם בתוקף פקודה: 'תנו להם להתקרב יותר!' הפורעים שחשבו שאין לפניהם שום כוח מגן, התקרבו לעבר השער על מנת להתפרץ לרחוב היהודים. אני שהייתי הקיצוני בשורת העומדים על החומה קבלתי את הפקודה לזרוק רמון לצד ימין של המון הפורעים הבא ממול. הרימון נזרק וגרם לפורעים להצטופף בבהלה לצד השני, מה שגרם להם להיות צפופים יותר באגף השמאלי, ואז נתן את הפקודה לשאר החברים לזרוק לתוך הפקעת הצפופה את רמוניהם. לא אוכל לתאר את המראה ההוא: אברים וקטעי אברים עפו לכל עבר, יללות וצעקות עד לשמים ואלה מהפורעים שנשארו בחיים נסו לכל עבר."
עפ"י הנתונים הרשמיים של המינהל הבריטי(125), בפרעות יוני 1948: נהרגו 13 יהודים ושלושה ערבים, נפצעו קשה 22 יהודים ו-13 ערבים, נפצעו קל 16 יהודים, 38 ערבים, איטלקי אחד ושוטר. עפ"י המקורות היהודיים(126), המהימנים יותר, מאזן הנפגעים היה רב יותר: מצד היהודים נהרגו 14, נפצעו קשה 22, נפצעו קל כ100- ונאנסה אישה אחת, ואילו מצד הערבים נהרגו כ-30 ערבים ( העיתון Israel אף נוקב במספר של 70 ערבים הרוגים(127), מספר דומה ואף גבוה יותר עד כ90- ערבים הרוגים נמסר ע"י חברים בארגון "ההגנה") וכן נפצעו עשרות רבות של ערבים. מכל מקום, ברור שמספר הנפגעים בנפש בקרב הערבים עלה בכמה מונים מזה, שבקרב היהודים, שידעו הפעם להגן על עצמם והשיבו מלחמה שערה.
במשך כל הקיץ והסתיו, שלאחר פרעות 1948, גאה המתח בין היהודים לערבים והיו תקריות בין הצדדים: הערבים פגעו ביהודים בודדים והיהודים, במיוחד "חוליית החיסול והנקם", פגעו בערבים בתגובה. אחת התקריות, שעוררה מהומה רבה, והיה חשש לחידוש התנגשויות אלימות רחבות בין יהודים לערבים, הייתה באחד מלילות שבת בנובמבר 1948. שניים מחברי "חוליית החיסול והנקם", לילו מכלוף-ווקיו ושלום פרג'ון (מור) עברו ליד אחת מטחנות הקמח בטריפולי וזיהו בה שלושה ערבים, שרצחו יהודים בפרעות 1945. השניים חשו מיד לביתם, נטלו שני רימוני יד ויידו אותם לתוך טחנת הקמח, ולמזל המרצחים נפגעו רק שניים, שנפצעו קשה מאד ונותרו נכים לכל חייהם. המשטרה הבריטית, מחשש לחידוש האלימות, הגיבה ביד תקיפה וניסתה להרגיע את ההמון הערבי הזועם, ערכה חיפוש בבתי היהודים ועצרה 30 יהודים על אחזקת נשק. המשטרה הבריטית ערכה גם מסדר זיהוי, שבהם עמדו גם שני הבחורים שהטילו את הרימונים, אך לא זוהו. אולם, למרות זאת, ואף שחברי החוליה הספיקו להסתיר את אמצעי המלחמה וכלי נשקם, כנראה עקב הלשנה, כל חברי החוליה וכן כאני רות נעצרו, וכעבור שישה חודשים התקיים משפט לכל ארבעת חברי החוליה. במהלך המעצר נחקרו חברי החוליה ועונו באכזריות. לילו מכלוף-ווקיו שעונה אף במכות חשמל ובאכזריות יתרה, עמד על סף ייאוש והחליט לשים קץ לחייו. הוא שכנע את החוקר הבריטי לאפשר לו להיפרד מחבריו, תמורת וידוי על פעולותיו, ותוך כדי פרידתו מסר לחבריו את החלטתו והורה להם להפיל את כל האשמה עליו, באומרו: "הולך אני כפרה עליכם ועל כל עם ישראל". בדרכו לחדר החקירות, לילו מכלוף-ווקיו דחף את החוקר וקפץ מהחלון בגובה שלוש קומות, בקריאה רמה של "שמע ישראל" ו"לוואי אהיה כפרה על עם ישראל". אולם, בקפיצתו לפני שנחבט בקרקע, נבלם ע"י שיח גדול ולא נהרג, נפצע קשות ברגליו, בידיו ובראשו. הוא נלקח לבית-חולים, שבו שכב כחודש ימים תחת שמירה הדוקה, שמא יפגעו בו ערבים, ועם החלמתו הוחזר לבית המעצר. במשפט נידון לילו מכלוף-ווקיו לשמונה שנות מאסר, ציון בוארון-עבקה נידון לשש שנות מאסר, שלום פרג'ון (מור) נידון לשלוש שנות מאסר, ואילו אברהם דבש-בצליל הצליח להוכיח אליבי, יצא זכאי והוברח מיד לארץ. חבר החוליה שלום פרג'ון (מור), ריצה את מלוא העונש, ועם שחרורו בשלהי 1951, הועלה מיד לארץ. ציון בוארון-עבקה, לאחר שריצה שלוש שנים וחודשיים מהעונש, בינואר 1952, קיבל חנינה מהמלך אידריס עם עצמאותה של לוב והועלה מיד למדינת-ישראל. אילו לילו מכלוף-ווקיו שוחרר רק ב-1953 וגם הוא מיד הוברח לארץ דרך איטליה. חברי החוליה, שחבשו את בית-הסוהר בלוב, הוכרו ע"י מדינת-ישראל כ"אסירי ציון"(130), ושלום מור אף קיבל את אות הלוחם "עלה" (עטור לוחמי המדינה).
