כתב: יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב
*המתכון*
החומרים:
1 ק"ג חיטה (יש המשתמשים בחיטה ובשעורה, בשעורים שונים)
1/4 ק"ג כמון עארד/חלוו (זרעי שומר)
1/4 ק"ג זרעי כוסברה
סוכר (לפי הטעם)
תמרים (חתוכים, ללא הגלעין)
שקדים, אגוזי לוז, אגוזי מלך, צנוברים וכו' (קלויים ללא מלח)
אופן ההכנה:
קולים החיטה (השעורה), זרעי השומר וזרעי הכוסברה (כל סוג בנפרד), עד לקבלת צבע זהוב-חום. טוחנים לקמח דק, מנפים
ומעבירים לקערה. מוסיפים סוכר (לפי הטעם לקבלת תערובת מתוקה) ומערבבים. מוסיפים התמרים, השקדים ומיני האגוזים
ומערבבים שוב. ב"לילת' לבסיסה" יוצקים לתערובת זו שמן (בלוב נהגו לצקת שמן זית), עד לקבלת בלילה רכה, לפי כללי הטקס
(להלן).
*הטקס*
ליל ראש חודש ניסן נקרא "לילת' לבסיסה", בחלק מערי השדה בלוב נקרא גם "לילת אלמרקומה". בלילה זה מכינים תערובת דגנים (המסמלת פריה ורביה, שפע וברכה), לקיום טקס בלילת ה"בסיסה".
בטרם טקס בלילת ה"בסיסה" והארוחה המשפחתית החגיגית, אם המשפחה, כמו בכל ראש חודש, מדליקה ק'נדיל ( נר של פתילה בשמן) ומברכת: "עאקבאל דאייר, כל סנה כ'יר מן האד סנה, זאיידין ומוש נאקסין" (מעין ברכת "כה לחי").
נוהגים להכניס לתערובת ה"בסיסה" תכשיטים מזהב וטבעות נישואין סגולה לשפע ולברכה (ושמא, תזכורת לנכונותן של הנשים לתרום תכשיטיהן למשכן והתנגדותן לתרום לעשיית "עגל הזהב"). יוצקים שמן על זרת של כל אחד מבני המשפחה, המשתדלים כולם להיות נוכחים בערב זה, רכונים סביב הקערה. אב המשפחה מערבב בטקסיות את הבלילה עם מפתח הבית בעת יציקת השמן ואומר: "יא פת'אח בלא מפת'אח, יא עטאי בלא מננא, תרזקנה ותרזק מננא" (הכוונה לריבון עולם "אתה הפותח בלי מפתח, המעניק ללא גמול, הרעף מטובך הגדול צרכינו מידך ו נרעיף גם אנו לאחרים", כפי שנאמר: "יפתח ה' לך את או צרו הטוב את השמים לתת לך מטר ארצך בעתו ולברך את כל מעשה ידיך"), מברך "בורא מימי מזונות", טועם מהבלילה וכל בני המשפחה מאחרים אחריו.
טעם המנהג
מנהג זה נהוג אצל יהודי לוב, יהודי ג'רבה ויהודי מספר עיירות בדרום תוניסיה בלבד. טעמו במסורת העממית, לזכר הקמת המשכן, שחל בראש חודש ניסן: "ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אהל מועד"; "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן", ובא לסמל גם את ראשית השנה המקראית, החלה בחודש ניסן: "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון לכם לחודשי השנה". כך, ש"הבסיסה" מסמלת כל התחלה וראשית, והבלילה מזכירה את תערובת הבנייה. מכאן, נוהגים להכין את "הבסיסה" גם באירועים פרטיים שונים של התחלה, כמו: בעת יציקת יסודות של בית חדש ובחנוכת בית או עסק חדש, באירועים של התחדשות או באירוע שמתרחש לראשונה: "ליל הזוהר", "פדיון בן בכור", "זבד הבת", "בר-מצווה", "חינה" וכ"ו. גם השם "לילת אלמרקומה", מרמז על מעשי הרקמה במשכן: "מלא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן…";
"ויעש מסך לפתח האהל תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה רוקם", כאשר רק ה"בסיסה" של ראש חודש ניסן, ביום שהוקם המשכן, נקראת "אלמרקומה", בעוד שביתר ימות השנה נקראת "בסיסה", שהינה מילה, יוונית שחדרה לארמית ומשם לעברית: "את הכיור ואת כנו" מתרגם אונקלוס "ית כיורא וית בסיסיה".
לטעמו של מנהג זה, ברצוננו להוסיף הסבר היסטורי הגיוני. בתחילה, עלינו לשאול, האם אחינו יהודי ספרד ואשכנז לא ידעו, שבראש חודש ניסן הוקם המשכן?, והתשובה וודאי, ידעו גם ידעו, הרי הדבר כתוב במקרא, ואז, מתעוררת שאלת המשך, למה מנהג זה, לציון חנוכת המשכן, נהוג אצל יהודי לוב, יהודי ג'רבה ויהודי דרום תוניסיה דווקא? תשובתנו תעלה שתי סוגיות היסטוריות, שהקשר ביניהן יכול לתת מענה לשאלה, בהיבט שונה וייחודי, שאינו קשור לחנוכת המשכן:
סוגיה היסטורית ראשונה – רבים מיהודי לוב ודרום תוניסיה, היו ידועים כרוכלים (טואפה), שהייתה להם עדיפות על הרוכלים
המוסלמים, בשל אפשרותם למכור ישירות לנשים המוסלמיות במרחבי לוב. דבר הנמנע מרוכלים מוסלמים, שלא יכלו לדבר ולסחור עם נשים מוסלמיות. עקב עדיפות זו, התרבו הרוכלים היהודים, שהרחיקו נדוד במרחבי לוב (כולל רוכלים מדרום תוניסיה שהייתה, בחלק מהתקופות, חטיבה מדינית אחת עם לוב), וקיבלו אף כינויים, עפ"י זמן העדרם מן הבית, כמו "טואף אז'מעא" (רוכל נודד, שנעדר מן הבית במשך שבוע), "טואף אשהאר" (שנעדר מן הבית במשך ארבעה שבועות), ומרחיקי הנדוד (שנעדרו מן הבית כשישה חודשים) ושבו לבתיהם פעמיים בשנה, לקראת חגי תשרי ולקראת חג הפסח.
סוגיה היסטורית שנייה – עקב חולשת השלטון בלוב במאה ה 12- והאנרכיה ששררה בארץ, מדינות נוצריות אירופאיות לטשו עיניהן לעבר לוב, והנורמאנים מסיציליה היו הנוצרים האירופים הראשונים, שכבשו את לוב בשנת 1146 . אולם, בו זמנית, עלתה על בימת ההיסטוריה תנועה דתית פונדמנטליסטית ושושלת מוסלמית מיליטאנטית של המואחדון, השוטפת את מערב ומרכז אפריקה הצפונית ודרום ספרד, וכובשת את לוב בשנת 1158 . שושלת זו, שולטת בלוב, באופן ישיר, עד שנת 1160 , ובאמצעות השליט המקומי, יחיה בן מטרוח, עד שנת 1173 . כיבוש, שבעטיו היהודים סבלו מרדיפות ושמד ורק עם שובה של לוב לשלטונם של הכ'ליפים המצרים, בשנת 1173 (בימי הכ'ליף צלאח אדין אל-איובי), חלה התאוששות מסוימת בישוב היהודי. השושלת האיובית שלטה בלוב עד שנת 1190 , עד אשר חזרה לוב לשלטונם של המואחדון, והיהודים מצאו עצמם נרדפים פעם נוספת. זאת, עד השתלטותם של בני השושלת . המוסלמית החפיצית (שבירתם הייתה תוניס) בשנת 1247 , ששלטו בלוב עד שנת 1510 פה בא הקשר בין שתי הסוגיות ההיסטוריות – בתודעה ההיסטורית של יהודי לוב, תקופת שלטון המואחדון הייתה תקופת שמד מן הקשות ביותר, שבעטייה, מנהגי היהודים נעשו בסתר, כאשר אצל חלק מהקהילות בלוב, נוהגים כך עד היום: בערב ליל הסדר, בניגוד ל"כל דכפין ייתי ויכל, כל דצריך ייתי ויפסח", נועלים את ביתם על סוגר ובריח ועורכים את הסדר בסתר ובצינעה; בעת הכנת הקמח למצות, מגיפים את כל הפתחים בבית וטוחנים את החיטה באבן רחיים, ואת הרחיים עוטפים ומסתירים וליתר ביטחון, טומנים באדמה עד לפסח הבא; מכינים את הדגנים של "הבסיסה" בהיחבא וטוחנים אותם מאוחר בלילה כשכולם ישנים והבית מוגף; בברית מילה נוהגים לתלות רדיד אדום בפתח הבית כסימן לקיום הברית, בלא להכריז על כך, שמא ייחשף קיום המצווה, וכו'. לכן, בתקופת המואחדון, כאשר הטואפה, מרחיקי הנדוד, שבו לביתם לקראת ראש חודש ניסן לחגוג את הפסח, כל המשפחה מתאספת ב"לילת' הבסיסה" ומציינת בשמחה את שובו של האב ממסעו הארוך בשלום ושניתן לקיים הפסח כהילכתו, ולו בסתר. ופה בא עניין המפתח, כאשר אב המשפחה, לאחר שסגר הבית מפני זרים, מערבב את הבלילה עם מפתח הבית בעת יציקת השמן, בבטחה, שאכן הבית נעול.
טעם נוסף אפשרי למנהג זה, בעטייה של תקופת השמד של המואחדון, כתירוץ להכנת קמח לבסיסה, כביכול, במידה ונתפסו
ב"קלקלתם", בעת טחינת חיטים לקמח למצות, שנהגו לטחון בראשית חודש ניסן. כי בלילת דגנים בשמן, הייתה נהוגה גם אצל השבטים הערבים בלוב, כמו גם אצל היהודים, בכל ימות השנה, ולאו דווקא ב"לילת' הבסיסה".
לסיכום, טקס ה"בסיסה", גם אם לא נהירים טעמיו של המנהג, מהווה, אחד מני רבות, מן האירועים החגיגיים והיפים במורשת המפוארת ועתיקת-היומין של יהודי לוב, המאחדים והמלכדים את המשפחה, שיש לשמר ולהנחיל גם לדורות הבאים.
"עאקבאל דאייר"!