שיא החגיגות בסיום הפסח, בא לידי ביטוי ב"לילת' אלכ'ס ואלנוואר" ("ליל החסה והפרחים"). על השאלה, כיצד נחוג "לילת' אלכ'ס ואלנוואר", בקרב הקהילות בלוב? ענו וסיפרו לנו בערגה זקני העדה: כבר בשעות אחר הצהריים בערוב יום שביעי של פסח, הורגשה תכונה אביבית בסמטאות הרובעים (ה"חארה"), בשכונות וברחובות היהודים. הבחורים הרווקים טיילו חבורות - חבורות הלוך ושוב ברחובות ובסמטאות עם פרח מלבלב בידם ולבושים במבחר מלבושיהם. בימים עברו היתה תלבושת מסורתית, שכללה: כותונת לבנה ("קמז'ה"); מכנסיים לבנים ("סרוואל"); אפודה בצבעים שונים ("פרמלה"); כומתה לבנה או אדומה ("עראקיה"); נעלים פתוחות מאחור ("בלג'ה"); בחורף, כללה התלבושת: מעיל צמר כחול כהה או שחור ("סאקו"), או מעין עבאייה מצמר, לבנה או חומה ("עבה"), או גלימת צמר לבנה או שחורה הפתוחה מקדימה עם כיסוי ראש ("ברנוס"); נעליים גבוהות שחורות ("סבאט לסטיק"); כובע שחור דמוי תרבוש (תאקיה"); ראשי הקהל, פרנסי הקהילה ונכבדיה, נהגו ללבוש בשבתות, בימים טובים ובהופעות רשמיות ג'רד, תלבושת עליונה יקרה, מעין עבאייה לבנה מחוטי צמר דקים ומעובדים; תלבושת מסורתית, שמתחילת המאה, יותר ויותר, התחלפה בחליפות אירופאיות ממיטב האופנה, כאשר היו גם כאלה, שחבשו מגבעת או תרבוש אדום.
ביום זה, הבחורים היו חולפים על פני עלמות החן הרווקות, שעמדו בפתחי בתיהן או בחלונות (במקומות מסוימים העלמה עברה טכס, שנקרא "חג'אב", שפירושו כיסוי בצעיף, בכך העלמה פסקה להיות ילדה והפכה להיות "מחג'ובה", כלומר בוגרת, שהגיעה לפרקה). העלמות, שעמדו בפתחי בתיהן היו לבושות במיטב תלבושתן המסורתית (בניגוד לבחורים, העדיפו העלמות, גם בתקופות מאוחרות יותר, ללבוש את התלבושת המסורתית בלילה זה). תלבושת אשר כללה: חזייה מבד עם שרוולים וחוטי קשירה ("מריול"); חולצה לבנה, סימן לבתולין ("קמז'ה"), (הנשואות לבשו חולצת שיפון או משי צבעונית רקומה ומעוטרת); מכנסי בד צבעוני ("סרוואל"); אפודה מקטיפה רקומה כסף או זהב ("פרמלה"); רדיד משי מפוספס בצבעים שונים ומשובץ בחוטי כסף או זהב ("זדאד פדה), כאשר הרדיד עוטף אותן וקשור בקשר מיוחד המסמן, שהן עדיין לא מאורסות ולא נשואות (היו עוד שני סוגי רדידים "זדאד חריר לואן" – רדיד משי צבעוני, ו"זדאד חריר לחאף" – רדיד משי לבן); חגורה למתניים מכסף טהור או מזהב, חוליות – חוליות, מרובעות, שזורות ("חזאם"); מטפחת משי צבעונית ("מחארמת' ראס"), עם קשר מיוחד כלפי מעלה, כדי לאסוף את מחלפות ראשיהן (בד"כ צמות קלועות); קפקפי עץ עם רצועות עור מקושטות ("בקבאק"); הנערות בתלבושת המסורתית, המאופרות לתפארה, עטו עליה עדיים של תכשיטי כסף וזהב שונים (לא בכל המקומות עדו את אותם התכשיטים), שכללו בין היתר: עגילים שונים ("קלאייל" ו"כ'רוס"); ענק מסוגים שונים ("כנאק", "שערייה", "סנסלה", "סניברה"); שרשרת לתפיסת קצות הבגד העליון ("בשמאר"); צמידים רחבים מאד מעוטרים ("דבאלג'"); צמידים שונים – צמידים דקים ("חדאייד רקאק"), צמידים עבים ("חדאייד עראד"), צמידים, שהוסיפו להם מטבעות מסוגים שונים, בד"כ מזהב ("חדאייד ליראת'", "חדאייד רבועאת'" וכ"ו); צמידים לרגל רחבים (דומים ל"דבאלג'"), עשויים כסף מעוטרים (כ'לכ'אל).
הבחור החולף ברחוב הלוך ושוב, כאשר ראה, סוף סוף, את העלמה שאכן מצאה חן בעיניו, היה אוזר עוז וצועד לקראתה בביישנות, מתקרב אליה ומוסר לה את הפרח שבידו. מסירת הפרח אות היא, כי הוא מעונין להתיידד עימה ולבקש את ידה בבוא העת. אם העלמה המאושרת והסמוקה נאותה וקיבלה את הפרח, סימן הוא , שגם היא מעונינת בידידותו ומוזמן הוא לבוא לביתה עם בני משפחתו ולבקש את ידה, כאשר, לעיתים קרובות, השידוך היה מתבצע כבר באותו ערב.
בחורים אשר התארסו לפני כן או החליטו להתארס בלילה זה, שלחו לארוסתם ולבני משפחתה טנא (סבאת') מעוטר בעלי חסה ובו זר של פרחים מלבלבים, פירות, דברי מתיקה (כמו קונפטי), יין, משקאות, בושם ומתנות שונות. נושא הטנא (בד"כ אחד מהילדים הקטנים מבני המשפחה), הולך בראש ואחריו משפחת הבחור וידידיו. בהיכנסם לבית הארוסה מתקבלים בשמחה, במצהלות והילהולים (זגארית') ומברכים במזל טוב ("מברוק"). כאשר קבלת הטנא, מהווה בעצם הסכמה הדדית בין שתי המשפחות, שאכן ילדיהם יבואו בעתיד הקרוב בברית הנישואין. הורי העלמה עורכים משתה לבני שתי המשפחות והידידים ולמי שידו משגת, מזמין תזמורת ("עוואדייה") להנעים את הטקס, שהיה נמשך עד לשעות הקטנות של הלילה. במהלך טקס האירוסין, לוקח הבחור את זר הפרחים והחסה שבטנא וחובט בהם קלות על ראשה של העלמה ומוסר לידה את הזר, בכך, הייתה מעין ברכה ואיחולים, שחיי הזוג יהיו פורחים ומלבלבים.
- בלי קשר לנושא השידוכין, האירוסין וחג האהבה לזוגות הצעירים, בלילה זה היה נהוג, שכל אבי משפחה קונה חסה ופרחים ובהגיעו לביתו היה חובט בהם קלות בראשי כל בני המשפחה, לאחולי שנה ירוקה ופורחת ואם המשפחה מברכת את כל הנוכחים בברכת "עקבאל דאייר".
יש לציין, שבלילה זה, שהיה מלא שמחה ואוירה חגיגית ברחובות היהודים, רבים מאנשי הממשל, בני פמלייתם ומקורביהם, ביקרו ברובע היהודי והיו מתבשמים ונהנים ממנהג אביבי יפה זה. לא בכדי, נאמר: "מי שלא ראה שמחת "לילת' אלכ'ס ואלנוואר" בקרב יהודי לוב, לא ראה שמחה מימיו".
