החום היה מעיק, כמו ברבים מימי תחילת יוני. באופן חריג אִפשר לנו מנהל בית ספר התיכון להכניס לכיתה בקבוקי משקאות קרים.
לא היה זה יום לימודים רגיל. הוא הוקדש לתחרות כלל בית ספרית בחסות שגרירות איטליה. התלמידים בעלי האזרחות הלובית נבחנו בחיבור בשפה האיטלקית, והתלמידים האיטלקים ובעלי אזרחויות אחרות - מלטזים, יוונים, בריטים, צרפתים ואחרים - נבחנו בתרגום מאיטלקית לערבית. הייתה זאת, בעצם, פעולה של יחסי ציבור: קידום השפה והתרבות האיטלקית והוכחה לרצינות של לימודי הערבית בבית הספר.
כדי למנוע העתקות הושיבו המורים את התלמידים בשולחנות הזוגיים, כך שכל אחד ייבחן בבחינה שונה. אני, שנבחנתי בחיבור באיטלקית, התיישבתי ליד בן-דודי ראובן, בעל האזרחות האיטלקית, שנבחן בתרגום לערבית.
סוף כיתה י', 1961. לא הייתה זאת שנה קלה עבורי, ובמיוחד בלשון האיטלקית. התחלתי את השנה משוכנע שאני בין התלמידים הטובים, ואז הגיע מורה חדש, לָה-מַנָּה קראו לו, שלא הסכים אתי. שיעורי הבית כללו חיבור שבועי - משימה שהייתה תמיד סיוט לרוב התלמידים, וגם לי.
עד אותה השנה התגאיתי בכך שהשיעורים הוחזרו אלי כמעט ללא תיקוני לשון; התלונות היחידות התייחסו לכך שחיבוריי קצרים מדי. אהבתי לכתוב למגירה: חרזתי סוֹנטוֹת ואפילו פּוֹאֵמָה ארוכה לאהובה שלא הייתה מודעת לאהבתי ולא הקדישה אלי כל מחשבה. הראיתי את יצירותיי לחברי ג'וֹרג'יוֹ, שאף הוא לעתים שלח את ידו בכתיבה. הוא היה יותר ישיר מהמורה: "יש לך טכניקה טובה, ואתה כותב בלי שגיאות, אבל אתה לא אומר כלום. אין בדברים האלה נשמה!"
הוא צדק. לא הייתה בדברים ההם נשמה, כי לא הייתה בהם חשיפה. כתלמיד קפדן התמקדתי בסגנון ולא בתוכן, וכתבתי על כיסופי האהבה ועל ייסוריה כפי שקראתי עליהם בספרים. וחיבוריי היו קצרים כי בזבזתי זמן רב מדי על ליטוש וסגנוּן.
בשיעורים הראשונים קיבלתי מן המורה החדש ציונים נמוכים, שלא כהרגלי. אבל הייתי תלמיד ממושמע והתאמצתי להתאים את עצמי לציפיותיו. אט-אט הבנתי שהוא מנסה לעשות משהו שקודמיו לא עשו: לא רק שהוא ריתק אותנו בשיעוריו וגילה לנו סופרים ופרשנים שלא הכרנו, הוא גם ניסה ללמד אותנו לכתוב. קיבלנו שיעורים על פתיחוֹת, על סיומים ועל איזון בינם לבין גוף החיבור - נושאים שלא שמענו עליהם קודם.
המבחן התחיל. הוקצו לנו שעתיים. ראובן התחיל במרץ במלאכת התרגום, ומדי פעם התייעץ אתי בלחש לגבי תרגום של מילה או של ביטוי. אני הבטתי בנושא החיבור ולא הייתי מסוגל להתחיל לכתוב. שחזרתי בזיכרון את השיעורים, את כל התאוריה, אבל חוויתי אפלה מוחלטת. במשך יותר מרבע שעה רק בהיתי בדף השורות הריק וקראתי שוב ושוב את המילים שדורות של תלמידים חרטו על השולחן.
"ראובן," לחשתי.
"מה?"
"אני לא מצליח להתחיל."
"ומה אני יכול לעשות?"
"אני צריך פתיחה! תן לי פתיחה!"
הוא הביט בי, הציץ בדף עם הנושא, הרהר כמה שניות ולחש לי משהו.
אני לא זוכר את נושא החיבור וגם לא את דבר הפתיחה שלחש לי ראובן. אבל אני זוכר שהייתה זאת כמו התבקעות של סכר. התחלתי לכתוב. כתבתי וכתבתי, ליטשתי וסגננתי, וכתום השעתיים מסרתי את החיבור עם כולם. לא הרגשתי שכתבתי יצירת מופת, אך לפחות לא עשיתי בושות.
אבל זכיתי במקום הראשון - במדליית הזהב בחיבור. וראובן זכה במדליית הכסף בתרגום.
לא היה גבול לשמחתי. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה זכיתי בפרס כלשהו. בטקס הענקת הפרסים, בחצר רחבת הידיים של בית הספר, מול כל התלמידים, הקשבתי בגאווה למנהל שהכריז את שמי. לחצתי את ידו ואת ידיהם של כל הנכבדים האחרים שנכחו בטקס, כולל שר החינוך והשגריר האיטלקי.
ביציאה מבית הספר, אחרי הטקס, אבא אמר: "בטוח הם אוכלים לעצמם את הלב על זה שיהודים זכו כמעט בכל הפרסים." זה מה שהיה חשוב לו.
ואומנם לערבים המקומיים בבית הספר לא היה הרבה סיכוי להתחרות בחיבור מול היהודים, שעבורם הייתה האיטלקית שפת אם; וללא-יהודים שהחזיקו באזרחויות זרות לא היה סיכוי להתחרות בתרגום מול היהודים, שעבורם הייתה הערבית שפה מדוברת בבית, לעתים שפת אם שנייה.
לי כל זה לא היה חשוב. יותר מכול עניינה אותי העובדה שהנערה שאהבתי בסתר נכחה גם היא בטקס. וגם שקיבלתי מדליית זהב שבה מוטבעת דמותו של דַנטֶה אליגיירי - שאותה אשתי עונדת לעתים על צווארה, ושעכשיו כולם ידעו שאני הכי טוב בכתיבה. יום אחד אולי אהיה סופר.
אברהם ארביב
tbarbib@zahav.net.il