משפחה אחת, שני סיפורים / דינה דנון-דבוש

מתוך לבלוב 19, מרץ 2015

קישור לדפדוף בגליון לבלוב 19 כקובץ PDF 

"אני, רפאל פלח, (בהמשך כתוב פלאח) נולדתי בתל-אביב בשנת 1931, ומשפחתנו היא הראשונה והחלוצה שעלתה מלוב לארץ ישראל בעת החדשה." כך פתח רפאל פלח את פגישתנו. שמעתי כבר עוד טוענים לכתר החלוצים. רפאל כאילו קרא את מחשבותיי, פתח תיק עם מסמכים שהביא עמו והציג בפניי דרכונים, אישורים, מסמכים ותמונות. מתוך ים החומר המעניין, בצבץ סמל משפחתי שאני מכירה כמוהו רק מבתי מלוכה ואצולה, ועליו הכיתוב: "נצר למשפחת זו-ארץ דה-לה פניה מאז גירוש ספרד 1492." "מהו הסמל הזה?" שאלתי. "מדובר במשפחתה של אמי שמחה לבית זוארץ דה-לה-פניה אשר לה היסטוריה מפוארת ומתועדת." הגעתי לפגישת תיעוד רגילה במרכז המורשת של יהודים יוצאי לוב באור-יהודה, והנה אני מגלה איש נמרץ בעל חיוך שובב ומזג ערני, צבר שורשי שדיבורו רהוט ושוטף ומבטא את שמו - "פלח" (כמו של תפוז), מרואיין שהוא חלומו של כל מתעד. קיבלתי שני סיפורים משפחתיים של זוג אחד: הוריו של רפאל: אביו אליהו פלאח ואמו שמחה לבית זוארץ דה-לה-פניה.

אהבה מלבלבת בלוב

לשאלתי כיצד הכירו הוריו, השיב רפאל וסיפר: "אמי הייתה ביישנית מאוד ונהגה לכסות את פניה בצעיף כשיצאה מהבית. ביום חם אחד, והיא כבת 16, עברה בפינת רחוב שלא נראו בו אנשים והסירה את הצעיף. לפתע נפגש מבטה במבטו החד של עלם נאה שעמד בפתח המפעל שמעבר לפינה. את העיניים הגדולות שננעצו בה, זכרה אמי כל ימי חייה." עלם החן היה אביו אליהו, שנשבה בקסמה של הנערה היפה. כשמלאו לשמחה 17 שנים ולאליהו 25 באו השנים בברית הנישואים וגרו ברובע היהודי הקטן-לחארה לזרירה.

האב אליהו, שנולד בשנת 1883, הוא בנם הבכור של מרים ושאול כמוס פלאח, רב וסופר סת"ם. אמו שמחה נולדה בכ"ח באייר בשנת תרנ"א-1891 לרחל ולשלום זוארץ דה-לה-פניה. האב אליהו עבר את מסלול הלימודים הרגיל של ילדי טריפולי באותה העת, ואביו רבי שאול כמוס זצ"ל, שהיה רב מלומד, העשיר אותו בלימודי תורה. לאחר שהתבגר, פתח אליהו מפעל וחנות לנעליים איכותיות והעסיק בהם את אחיו: ראובן, אפרים, דני ועובדים נוספים. הוא נסע מדי פעם לאיטליה ולמאלטה לצורך עסקיו.

אמו שמחה הייתה הילדה הרביעית של רחל ושלום זוארץ, שהיה פקיד בית הדין הרבני  בטריפולי. כששמחה גדלה, כשלא כמו רוב הבנות באותה תקופה, שקיבלו את חינוכן בבית, שלחו אותה הוריה לבית-הספר "כל ישראל חברים" (כי"ח-אליאנס), ששפת הלימוד בו הייתה הצרפתית.



הסיפור הראשון

סיפורה של משפחת פלאח החלוצה והאמיצה 

אהבת ציון

אישור העלייה של משפחת פלאח מ-1.23

אליהו ושמחה היו ציונים נלהבים והחליטו לעשות מעשה, לעזוב הכול ולעלות לארץ ישראל. אליהו השאיר את מפעל הנעליים כמתנה לאחים שלו, ובשנת 1922 הפליגו אליהו בן ה-39, שמחה בת ה-30 וארבעת ילדיהם: שאול בן ה-13, רות בת ה-10, מרים בת ה-7 ורחל בת ה-4 מטריפולי לאכסנדריה שבמצרים. משם המשיכו באנייה "גוטנהוף" לנמל יפו. ב-28 בינואר 1923 הגיעה המשפחה לארץ ישראל והתיישבה בעיר העתיקה בירושלים, סמוך לכניסה להר הבית.

לפי התיעוד המצוי ברשותנו, משפחת פלאח היא משפחת העולים הראשונה שהגיעה מלוב להשתקע ולחיות בארץ ישראל בעת החדשה.

בהיות משפחת פלאח הראשונה שהגיעה לארץ ישראל, הרי שביתה היה למוקד לעלייה לרגל של יהודים שהגיעו מלוב לביקור או כדי להישאר. והמשפחה אירחה, תמכה, חיזקה, סייעה ועזרה לכל דורש. בשנת 1937 העלתה שמחה את אביה שלום לארץ ישראל.

 

מי יבנה בית בירושלים?

המשפחה הסתגלה לחיים החדשים בירושלים. האם שמחה גידלה את ארבעת ילדיה למופת, והאב אליהו עבד במחצבות מעלה החמישה, בסלילה ובבנייה בירושלים והתנדב ל"גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור" באזור. יש קמח, אבל אליהו ושמחה רצו גם תורה לשמה והקימו בית כנסת קטן באחד מחדרי הבית, ואליו הכניס אליהו את שלושת ספרי התורה שהביא מטריפולי ושאותם כתבו אביו רבי כמוס פלאח וסבו רבי יוסף פלאח.

 

שיבת ציון בצל הצלב

ביום 18.2.1927, ביום חורף סוער ילדה שמחה את הצבר הראשון של המשפחה, והשם שניתן לו - איך לא? - היה  בן-ציון.  

שלא כמו ארבעת אחיו שנולדו בבית בטריפולי, נולד בן-ציון בבית החולים האיטלקי בירושלים, כשצלב תלוי למראשותיה של האם, הצלב שבשמו משפחתה, משפחת זוארץ דה-לה-פניה, גורשה מספרד בשנת 1492, ועברה תלאות, רדיפות ונדודים.  התחושה שילדה את בן-ציון בצל הכבד והמאיים של הצלב, לא הניחה לה כל ימי חייה. היא תלתה בו את האסון הכבד שפקד את המשפחה, כשבן-ציון נפל חלל במלחמת השחרור, שבועות מספר לפני קום המדינה, ב-9.3.1948, והוא בן 21. ככל הידוע לנו, הוא היה החלל הראשון מבני הקהילה שנפל על משמרתו להגנת המולדת.

 

החיים בירושלים

בשנת תרפ"ט-1929, כשבן-ציון היה כבן שנתיים, פתחו הערבים במאורעות דמים נגד היישוב היהודי בכל הארץ. האב אליהו קיבל ממפקדת ההגנה אקדח מאוזר גדול, שהשימוש בו לא היה חוקי, והיה בין מגני העיר העתיקה. אביו לא שכח עד יום מותו את הזוועות שבהן חזה כאשר סייע בהורדת גופות קרבנות יהודי חברון השחוטים מהמשאיות שהביאו אותן לקבורה בירושלים, והוא השתתף בהכנתן לקבורה.

 

החיים בבני ברק

קטיף הפרדס "פלאח" (בנגזי) פונית לבני ברק שנת תרצ"ד 1934

בעקבות המאורעות הקשים החלו להתעורר קשיי פרנסה. עוד באותה השנה- 1929 - קבוצת משקיעים מבנגאזי רכשה חלקת אדמה ליד בני ברק שהייתה המיועדת לנטיעת פרדס. בהיותו של אליהו "ותיק" בארץ ויוצא לוב, הציעה לו הקבוצה להקים את הפרדס ולעסוק במלאכה מנטיעת העצים ועד לשיווק הפרי. אליהו הסכים,  וכך עברה המשפחה מירושלים לבני ברק לצריף של שלושה חדרים באמצע שום-מקום, מוקף בשטח שומם, שכוח אל. כעבור כשנתיים נולד רפאל.

צעידה למרחקים ארוכים

רפאל פלאח במוזיאון מורשת יהדות לוב

רפאל, בן הזקונים, רואה באמו אשת חיל ומספר בגאווה: "ביום חם מאוד חשה אמי שהגיע זמני לצאת לאוויר העולם, וכשכרסה בין שיניה, החלה לצעוד ברגל, מבני ברק לבית-החולים "הדסה" ששכן אז ברח' מזא"ה בתל-אביב, מרחק של כעשרה קילומטרים. למחרת, ביום שישי ח' באלול התרצ"א-1931 בשעה 05:00, הגחתי לאוויר העולם." צעידה כזרז לידה. גם רפאל, כאמו, צועד למרחקים ארוכים.

לכל פלאח יש שם

"לפני לידתי התכוונו ששמי בישראל ייקרא אבנר," רפאל מספר בהתלהבות של ילד שנולד לפני 83 שנים בתל-אביב.

ימים ספורים לפני הלידה חלמה האם שמחה שלושה חלומות שונים על רבי רפאל דאבוש זצ"ל מטריפולי. היא שאלה את חברותיה לפשר החלום, והן סברו שהמסר בחלום הוא, שהרב מצפה ממנה לקרוא לבן שייוולד על שמו. כך זכה הרב הנערץ מטריפולי, שנחשב לבעל סגולות מיוחדות, שילד ייקרא על שמו בארץ ישראל, שאליה לא זכה לעלות.

על עוצמת מקור שמו במשפחה מעיד הסיפור הבא: בשנת 1995 נסע רפאל בן ה-64 לבית-החולים הלל יפה בחדרה כדי, לבקר את אחיו הבכור שאול, ששכב על ערש דווי במצב שעל גבול התרדמת. רפאל שאל את אחיו אם הוא יודע מיהו? כשעיניו עצומות, ענה שאול: "לאימא היה חלום, וראתה בחלום את רבי רפאל דאבוש..." ויותר לא דיבר...

שאלתי את רפאל, אם הוא יודע איך נראה ר' רפאל  דאבוש זצ"ל. הוא לא ידע. הפסקתי את הריאיון וביקשתי ממנו להתלוות אלי לאזור התמונות של הרבנים הלובים במוזיאון והצבעתי על תמונת הרב. היה תענוג לראות את הזוהר בעיניים, את ההתרגשות ואת ההתלהבות בגילוי שיש פנים לרב שהוא קרוי על שמו. יאחד טול עמרו. אני אישית התמוגגתי: אבי ממשפחת דאבוש ואמי ממשפחת זוארץ.

שמחת תורה – תודה לאל יש מניין!!!

בשנת 1936, הגיעו שתי משפחות של האחים טיטו מקבוצת המשקיעים מבנגאזי, שהיו שותפים בפרדס, והשמחה הייתה רבה. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה היו די אנשים בבית למניין בבית, וכמו בירושלים, הפקיע האב אליהו  חדר אחד מתוך שלושת החדרים שבצריף והפך אותו לבית-הכנסת עבור הקהילה הקטנה.

בשנת תרצ"ו-1936 פרץ המרד הערבי הגדול נגד היישוב היהודי. הצריף היה מצפון לבני ברק מול הכפר הערבי ג'מוסין, ששכן ליד הירקון, והמשפחה הייתה "חוד החנית"  של ההגנה מפני כנופיות הערבים. לבית המשפחה הגיעו פעילים מארגון "ההגנה" והם חפרו והתקינו עמדת הגנה כ-30 מטר מחזית הצריף. מלבד אקדח האוזר, שהיה ברשות אבי המשפחה-אליהו, הוא קיבל עוד נשק בלתי-לגלי. הוא התמנה למפקד האזור וארגן את השמירה במקום. רפאל, שהיה בן 5-6, זוכר את הדהוד קולות היריות שנורו לעברם. באחד הימים, כאשר בן הדוד מוריס זוארץ הגיע על אופנועו לבית המשפחה, הוא נפצע קל מאחד הכדורים שנורו לעברם.

בשנת תש"ז-1947 עברה המשפחה עברה לרמת-גן, ואליהו העביר גם את בית-הכנסת עם שני ספרי התורה של אביו ושל סבו. את ספר התורה השלישי השאיר אליהו לקהילה שהתפתחה ליד פרדס בנגאזי. בית-הכנסת הקטן שהוקם, היווה יסוד לבית-הכנסת "יד גיבורים" של עולי לוב ברחוב נגבה. כשנפל בנו בן-ציון במשמרתו על הגנת המולדת, הקדיש את בית-הכנסת לבנו. כשנפל גם פדהצור זוארץ, בן הדוד וחברו הטוב של בן-ציון, שונה שם בית-הכנסת ל"יד גיבורים". אחרי נפילתם של בן-ציון ופדהצור, נפלו עוד בנים בני עולי לוב בקרבות הקשים של מלחמת העצמאות, ושמותיהם נוספו לרשימת הנופלים.

 

שישו את ירושלים, גילו בה...

האם שמחה אהבה את ירושלים אהבת נפש. רפאל מספר בהתרגשות על הסמליות ועל הקשר החזק שלה לירושלים:  כשהעיר שוחררה בכ"ח באייר התשכ"ז, ציינה שמחה אם המשפחה את יום הולדתה ה-76. קשה לתאר את התרוממות הרוח על מתנת יום ההולדת ההיסטורית שניתנה לה. האם השתוקקה לרוץ מיד לעיר העתיקה, אך רק כעבור מספר ימים, כשניתנה הרשות להיכנס, מיהרו ונסעו האם ובן הזקונים רפאל, ואמו הראתה לו היכן התגוררה המשפחה עם עלותה ארצה, 44 שנים קודם לכן.

ביום ירושלים האחרון השתתפתי בתפילה מיוחדת שנערכה בבית-הכנסת "יד הגיבורים". את ירושלים אנחנו מעלים על ראש שמחתנו, אך גם עולה דמעה של צער בזכרנו את בן-ציון פלאח, את פדהצור זוארץ ואת כל חללי צה"ל שנפלו על משמרתם. יהי זכרם ברוך!!!  

רפאל סגר מעגל. האהבה לירושלים דבקה גם בו, והוא חזר להתגורר בה.




הסיפור השני –  סיפורה של משפחת זוארץ דה-לה-פניה

יהודים ממגורשי ספרד מרימים עוגן ברוטרדם

שלום זוארץ, הסבא של כל משפחת זוארץ דה לה פניה בלוב ובישראל

האם שמחה היא נצר למשפחת דה-לה-פניה מקורדובה שבספרד. בשנת 1492 גורשה משפחתה והגיעה לפורטוגל, כמו עוד כמאה ועשרים אלף יהודים מגורשים שלא היו מוכנים להתנצר. המלך מנואל הראשון קיבל ברצון את מגורשי ספרד. הוא הכיר בכוחם לתרום לכלכלה ולמנף את פורטוגל בכל התחומים, כמו שעשו כשמונים אלף יהודים שכבר היו בה. כך היוו היהודים כ-20% מתושבי פורטוגל.  

ב-1497, חמש שנים לאחר הגירוש, המלך הפורטוגלי מנואל הראשון ביקש להינשא לבתם של פרננדו ואיזבלה מלכי ספרד הקתולים. אלו התנו את הנישואין בכך שיגורשו מפורטוגל כל היהודים שלא ימירו את דתם. היהודים נדרשו להתרכז בכיכר המרכזית של ליסבון (רוסיו), ואלפי כמרים הסתערו על היהודים, התיזו עליהם מים והכריזו עליהם כנוצרים. כך כל הקהילה הוטבלה בכפייה, והיהודים הפכו באחת לאנוסים. היהודים, וביניהם משפחת זוארץ, ראו בכך אסון כבד. האנוסים ניסו לשמור על יהדותם במחתרת, אך רק מעטים הצליחו בכך.

משפחת זוארץ לא השלימה עם חייה כאנוסה, וכעבור שנתיים או שלוש לאחר ההתנצרות הכפויה, הצליחה לברוח להולנד דרך צרפת, להשתלב היטב בחיי הקהילה היהודית המקומית ולעשות חיל במסחר ובעסקי ספנות.

כותב שמואל טולקובסקי בספרו "יהודים יורדי ים": "לא רק באמסטרדם, כי אם ברוטרדם היו יהודים פורטוגזים או ספרדים, או צאצאיהם אשר עסקו במסחר ובספנות. העשיר שבהם, בשלהי המאה השבע-עשרה ובראשית המאה השמונה- עשרה, היה יוסף דה-לה-פניה, הוא קרלוס דה ואטר, מנהל החברות ההולנדיות לאיי הודו המזרחיים והמערביים."

סיפורים מרתקים נקשרים למשפחת הספנים היהודית. אחד מהם מסופר במשפחה ומופיע גם בספר של טולקובסקי: בשנת 1677 הציל יוסף דה-לה-פניה את חיי המלך וויליאם השלישי, שליטה של הולנד, ואת חיי אשתו מרי, לאחר שספינתם נקלעה לסערת ים קשה והחלה לטבוע. במקרה עברה שם ספינתו של הסוחר היהודי ההולנדי יוסף דה-לה-פניה, והוא ואנשיו הצליחו להציל את אנשי המלוכה הבריטית. לאות הוקרה העניק וויליאם למצילו יוסף את חצי האי לברדור, הנמצא היום בידי ממשלת קנדה. נעשה ניסיון משפטי של המשפחה ברחבי העולם ושל כאלה שרואים עצמם כצאצאי המשפחה ולקבל את חצי האי לברדור לרשותם, אך ללא הצלחה.

   

רפאל פלח, סמל משפחת זוארץ דה לה פניה

רב החובל היהודי-הולנדי ניצל בדרך נס ממכירתו לעבדות

לפני כ-220 שנה, בערך בשנת 1795, יצא מהולנד הקברניט, הרוקח והסוחר משה זוארץ, בספינה עמוסה בתבלינים ובמרקחות מרפא להפלגה למזרח התיכון. בדרך נקלעה הספינה לסערה עזה שהסיטה את הספינה סמוך לחופי טריפולי. טריפולי הייתה תחת שליטתו של עותומני  רודן ועריץ בשם פשה יוסוף קרמנלי, שחי על חשבון שודדי הים. הפירטים שלו השתלטו על הספינה, רוקנו את כל הסחורה והעבירו את צוות הספינה למכירה לעבדות. משה רב החובל של הספינה היה היהודי היחיד עליה. בטריפולי הייתה קהילה יהודית קטנה, ובראשה עמד ר' אהרון ואתורי זצ"ל, שהיה מכובד אצל אנשי השלטון. כששמע על היהודי שנשבה, מיהר להודיע שהקהילה היהודית מוכנה לפדות אותו, וכך היה. הרב שילם כופר ולקח את משה זוארץ לביתו. לאחר זמן מה התחתן משה עם אסתר, בתו של הרב ואתורי. מכאן התחילה שושלת משפחת זוארץ דה-לה לה-פניה בטריפולי. משה תרם את תרומתו, והיה הראשון שפתח את המסחר בין אירופה לטריפולי.

מדי הקברניט של משה זוארץ נשמרו בקנאות אצל המשפחה במשך שנים רבות. שמחה סיפרה: "כשהייתי בערך בת 11, אבא שלי שלום אמר לי: מהיום את אחראית על ניקוי מדי הקברניט של הסבא של אבא שלי. פעמיים בשנה, בפסח ובראש השנה, הוצאתי את החליפה, שהייתה בצבע כחול וזהב, ניקיתי אותה והחזרתי למקום, בשבילי זה היה דבר מיוחד מאוד." מי לא הייתה רואה בזה דבר מיוחד?

בוסתן ספרדי בפארק הירקון

הישרדות – זאת היא המציאות המופלאה של משפחת זוארץ דה-לה-פניה. בהבדל מתכנית הראליטי של גיא זוארץ, ההישרדות של משפחתו אינה שם של משחק, אלא התגלמות הסמל לקיום היהודי ברחבי העולם לאורך דורות.

ולראיה, צאצאי משה זוארץ דה-לה-פניה, הקברניט היהודי-הולנדי שקבע את ביתו בלוב אחרי שנפדה מהשבי בטריפולי ונישא לאסתר ואתורי, עורכים מדי מספר שנים מפגש משפחתי שאין כמוהו לסמל את היהודי היורד (ים) והעולה (לזו-ארץ) שתמיד שורד.

בסוכות התשע"ב-2011 נערך מפגש כזה בפארק הירקון בתל-אביב, ובו השתתפו למעלה מ-1,000 איש מטף ועד זקן. לכבוד המפגש פורסם ספר על תולדות המשפחה. התכנית האמנותית כללה את הצאצאים הידועים: גיא ורועי זוארץ עם הפיוטים מבית אבא בלוב ומבית אמא בלדינו. שילוב מופלא.

יש הרבה סמליות במפגש כזה דווקא בסוכות. הנביא נחמיה מתאר את השמחה הרבה בהחזרת השבויים בדיוק בחג הסוכות, והרי הכול התחיל במצוות פדיון שבויים, שהיא בין המצוות החשובות בהלכה היהודית.

עם ישראל חי!!!