קישור לדפדוף בגליון לבלוב 19 כקובץ PDF 

הרעב, העייפות, הקושי להמשיך ולשרוד, הגעגועים לבית החם, להורים, למשפחה... האימה והפחד חזרו לחיות ולנשום. סיפורי הניצולים קרמו עור וגידים בתלבושות, במשחק, במוזיקה ולעיני קהל רב. תאטרון עדות מחבר את אירועי העבר לדור העתיד.

לכל ניצול שואה יש סיפור משלו, לרבים מהם קשה לספר אותו, לחזור בזמן ולתאר את מה שעברו. תאטרון עדות לא רק מפגיש את הניצולים עם עברם אלא גם מחייה אותו באופן דרמטי, על במה עם תפאורה, תאורה, תלבושות, מוזיקה ומעל לכול - שחקנים. הפרויקט קורע את מסך השתיקה של הניצולים - אם כדי להסתיר את הכאב ולא להתמודד עמו, ואם כדי לאגור כוחות ולהמשיך הלאה.

אולי השתיקה שגזרו על עצמם האודים המוצלים עזרה להם להמשיך הלאה בחייהם ולא לחזור ולגעת בפצע הממשיך לדמם. חלק מהם נושא את סיפורו כסלע כבד מעל לבו המקשה עליו. תאטרון עדות קורע את מסך השתיקה וההסתר, ובעדינות, עם המון חמלה וחיבוק של אהבה, עוזר לניצולים לטפל בפצעים ולהסיר את המועקה הנלווית לשתיקתם.

השחקנים הם בני נוער אשר שמעו את סיפור הניצולים במהלך חודשים רבים, הכירו אותם היכרות עמוקה יותר, ועברו אתם את תהליך חשיפת הזיכרונות הכואבים, תהליך מורכב וקשה לצעירים ולמבוגרים כאחד.

בתווך נמצאים גם בני הדור השני. הורי הנערים והנערות, בני הניצולים אשר חיו בצל הזיכרונות, חיו את הטראומות והפחדים של הוריהם, את השתיקה המעיקה או את הסיפורים הקשים אשר עברו לידם. הם לא ממש רצו להפנים אותם או לא היו מסוגלים להכיל אותם. כעת ילדיהם שלהם משחקים את תפקיד הניצולים ומחיים את העבר הכואב על הבמה. מזה קשה מאוד להתעלם, והחוויה חודרת באופן עמוק וכואב לתוך הלב.

זה סיפור לא פשוט בכלל, ובו חלק מהניצולים, שברבות הזמן היו לאנשים חייכנים, אופטימיים, סבלניים ועם הפנים לעתיד, ואילו בני הנוער נעשים בעצמם לעדים לסיפורי זוועות השואה מתוך מטרה שהם לא יישכחו לעולם.

תאטרון עדות – פרויקט של עירית ועזרא דגן

'תאטרון עדות - לספר כדי לחיות' הוא פרויקט חינוכי-טיפולי שהקימו עזרא ועירית דגן בשנת 2000. שניהם באים מעולם התאטרון, ועירית היא מרפאה בהבעה ויצירה. במסגרת הפרויקט ניצולי שואה מספרים לצעירים את סיפור הישרדותם ותקומתם. בתהליך של כשנה, בדרך של טיפול ביצירה, הבעה אמנותית ודרמה-תרפיה, כתיבה ובימוי - מופקת הצגה המוצגת בפני תלמידי בתי-ספר ומבוגרים בכל יישוב. ההצגה מעניקה לקהל הצעיר והמבוגר חוויה מרגשת, בעלת ערכים חינוכיים ותרבותיים.  החלק האפור – יש כפילות עם טקסט דומה המופיע בעמוד הבא.

ייחודו של פרויקט זה הוא במפגש בין שני עולמות, בין עולם מהמאה הקודמת, זמן של מלחמה, מחסור, רעב ובדידות, יחד עם אומץ ורצון גדול לשרוד - לבין עולם מדושן עונג, רב אמצעים וטכנולוגיות, שבו שולטת תרבות הצריכה, השפע והקדמה. שני עולמות קוטביים במהותם מתחברים יחד, ובתהליך ארוך וממושך יוצרים יצירה רבת משמעות ותוכן, יחד עם הטמעת ערכים וחיבור לשורשי ההיסטוריה שלנו כעם.

חטיבת יונתן ברעננה

בפרויקט של תאטרון עדות "לספר כדי לחיות" משתתפים בני נוער יחד עם ניצולי שואה בתהליך שבסיומו הם לוקחים חלק בהצגה המבוססת על סיפורי הניצולים. את הפרויקט מנהלים עזרא ועירית דגן, במסגרתו נפגשים בני הנוער עם הניצולים בכל שבוע במשך שנה שלמה, לאחר כתיבת הסיפורים והמחזתם הם מעלים את ההצגה בבית ספרם. כפילות עם טקסט קודם.

בחטיבת יונתן ברעננה התקיים הפרויקט זאת הפעם השנייה. בין הניצולים בפרויקט שנערך בחטיבה לקחו חלק גם דוד ארביב ונסים ג'יאן, אשר סיפרו את קורותיהם בלוב במלחמת העולם השנייה. כמו רבים מניצולי השואה, גם דוד קיבל הזמנה מטעם מרכז הארגונים של ניצולי שואה בישראל להשתתף בפרויקט אך  התעלם ממנה, לעומתו, נסים ג'אן נענה להזמנה, והוא השתתף במפגש הראשון של הפרויקט. נסים פגש את בן ארביב, נכדו של דוד שהשתתף בפרויקט והעביר מסר לסבו ובו דרישת שלום. רק אז נענה דוד ארביב למכתב ההזמנה ובא להשתתף אף הוא בפרויקט.

סיפוריהם של דוד ונסים

דוד ארביב נולד בטריפולי בלוב בשנת 1937 להוריו חי ונסריה לבית נעים. אביו היה חייט, ואמו עקרת בית. בעקבות הצטרפות איטליה לכוחות הציר ביוני 1940 החלה הפגזת טריפולי. בשנת 1942 בעקבות לקיחת אחד מדודיו לעבודות כפייה, הסתתרה המשפחה בכפר ערבי סמוך. עם כניסת הבריטים ללוב ונסיגת הגרמנים בשנת 1943 חזרה משפחתו לטריפולי. בשנת 1945 בוצע פוגרום ביהודים בטריפולי, ובו נספו 133 איש, בעקבות האירועים עברה המשפחה לגור בכפר סמוך לרובע היהודי. המשפחה נשארה בטריפולי עד שנת 1949, ובספטמבר באותה שנה עלו בני המשפחה ארצה באנייה "עצמאות".

נסים ג'אן נולד בטריפולי בשנת 1928 להורים יוסף ורחל לבית ביתן. בשנת 1941, כשהיה בן 13, עברה משפחתו לבנגאזי, שם שימש אביו כרב הקהילה היהודית. בשנת 1935 בעקבות מלחמות האיטלקים סבלה האוכלוסייה ממחסור במזון מהגבלות ומרדיפות. בשנת 1942 נאסרה משפחתו במחנה ג'אדו. המזון היה במשורה, והרעב והמחלות שררו בכול. נסים חלה בדלקת ריאות ונשלח למרפאה. לקראת שחרור המחנה רוכזו כל היהודים במגרש, ומכונות הירייה כוונו אליהם. בדרך נס הם שוחררו בידי הבריטים בינואר 1943. כשחזרו לבנגאזי גילו כי הכול נהרס. נסים החל לעסוק בהוראת עברית ואנגלית לצד עבודתו במאפייה. בשנת 1948 עבר לטריפולי, משם לאיטליה, ומנמל נאפולי הפליג לישראל באנייה "פטריה".

במהלך חייו בארץ היה דוד קצין בחיל האוויר ושימש בהתנדבות כמזכיר וגזבר בארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב. הוא ממשיך להיות פעיל בהנצחת מורשת יהודי לוב.  דוד נשוי לחנה, ולהם שלושה ילדים. נכדו בן משתתף בפרויקט עדות ברעננה. נסים ג'אן נשא לאישה את ניצה, ולהם ארבעה ילדים.

הדור השני

לבני הדור השני סיפור משל עצמם, הם אומנם לא חוו את מאורעות השואה אך הם חיו בצל הזוועות, הטראומות, הפחדים והסיוטים של הוריהם. יש מהם אשר יכולים היו להקשיב ולהבין את הוריהם, ויש ביניהם שלא רצו או לא היו מסוגלים לשמוע את הוריהם והעדיפו את השתיקה.

את סיפור של בריחתם של משפחת ארביב מאימת הנאצים במלחמת העולם השנייה שמע אביחי יחד עם שאר בני המשפחה מאביו דוד, ובמשך שנים היה הסיפור כרקע לחיי היומיום. אך כאשר בנו בן שיחק בתפקיד אביו בהצגה, נולד הסיפור מחדש, ולמרות שכל חייו הוא שמע על החוויות הקשות של אביו, הייתה עבורו חוויה מרגשת ועוצמתית מאוד לצפות בבנו על הבמה. בהצגה ישב דוד וקרא מתוך הדף את סיפור חייו, ואז הופיע בן, בנו של אביחי, בתפקיד אביו, שהיה כבן גילו באותם הימים, ולנגד עיניו של אביחי הסיפור שסופר בילדותו קרם עור וגידים והפך לחוויה ממשית. הייתה זאת חוויה מטלטלת במיוחד עבורו כשהבין את גודל האחריות שנשא סבו במהלך המלחמה. סבו של אביחי היה בן גילו כאשר העביר את המשפחה ממקום למקום כדי לחמוק מאימת המלחמה. החלטותיו השפיעו על גורל המשפחה כולה. המחשבה על כך הייתה מזעזעת ומפחידה כאחד. בעקבות ההצגה קיבל הסיפור שסופר לו כילד משמעות רבה יותר מזאת שהייתה לו עד אז. ההזדהות עם אביו וההבנה לקושי שלו התעצמו והתבהרו. במשך כל ההצגה לא פסקו דמעותיו של אביחי לזלוג.

הסרט בבית המורשת

החזרה הגנרלית שהעלו תלמידי חטיבת יונתן הייתה מול קהל וצולמה בווידאו. דוד ארביב שיתף חברים ומכרים והקרין את הסרט באחד המפגשים הקבועים שאותם הוא עורך במרכז המורשת שבו השתתפתי גם אני. בהצגה הקריאו הניצולים את סיפוריהם מתוך הדף, והתלמידים הציגו אותם. עלי לציין, שעל אף שזאת הייתה "רק" הקרנה של ההצגה, הרגשות ותחושות הכאב של הסיפורים היו באותה עצמה כאילו הייתה זאת ההצגה עצמה. התלמידים הציגו את הסיפורים באופן יוצא מן הכלל והצליחו להעביר לצופה תחושות אמתיות של פחד ואימה, של כאב ותשישות, של חוסר האונים והתסכול.

הדמעות לא הפסיקו לזלוג במשך כל ההצגה לא רק מעיניי. הייתי מרותקת לצפייה. חנה, אשתו של דוד, הגישה לי טישיו וכוס מים כדי שאירגע, כי גם לצאת להתרענן לא הצלחתי, מכיוון שלא רציתי להחמיץ אף תמונה. מסתבר שלא הייתי היחידה שבכתה, היו עוד אנשים רבים בקהל שלא הצליחו לעצור את בכיים.

שיחה עם התלמידים

במהלך הקרנת הסרט עלו בי שאלות רבות: איך אפשר שבני נוער יתחברו באופן כזה לסיפורים קשים כל כך? האם הם הושפעו מהסיפורים? האם השפיעו הסיפורים על השקפת חייהם? האם הם הופתעו לשמוע סיפורים של ניצולי שואה מלוב? ועוד. תשובות לשאלותיי קיבלתי במפגש שנערך בבית-הספר בהשתתפות המורה זהבה שליוותה את הפרויקט, ניסים ג'אן, דוד ארביב, בנו אביחי, נכדו בן וכל התלמידים שהשתתפו בפרויקט.

בשיחה ציינו התלמידים את חשיבות הפרויקט. הם ציינו שבהעברת הסיפורים אליהם ודרכם, הם קיבלו עליהם להיות לפיד השואה הבוער אשר יועבר הלאה לדורות הבאים. כל זאת נעשה כדי שסיפור השואה לא ירד מהמדף ויישכח, מעבר לכך, כשהם יהיו מבוגרים הם יהיו העדים אשר יספרו את הסיפורים ששמעו ממקור ראשון. התלמידים התרשמו מאוד מהניצולים שלמרות כל מה שהם עברו בשואה, הקימו משפחות וחיו חיים מלאים. בעיקר התפעלו מהחיוך ומהאופטימיות שלהם. הקיטוב בין היחס של הניצולים לחיים, האופטימיות שהם משדרים והחיוך שעל פניהם - לבין סיפורם האישי המזעזע אשר תמיד יישאר ברקע הדברים, היה תמוה בעיני התלמידים. הם לא הצליחו להבין איך הניצולים עדיין מחייכים.

הפרויקט בהחלט השפיע על התלמידים בכמה היבטים: תלמידה אחת סיפרה שבעקבות הסיפורים על הרעב הגדול כאשר כל פיסת לחם או תפוח-אדמה היו שווים בעיניהם יותר מזהב, קשה לה היום להשאיר אוכל בצלחת בידיעה שהוא הולך להיזרק, והיא מקפידה שלא לזרוק אוכל. תלמידה אחרת סיפרה שהיא פחות מתלוננת על דברים יומיומיים וחסרי חשיבות, וכשהיא שומעת תלונות מאחרים, דבריהם נשמעים לה חסרי חשיבות. הסתכלותה על החיים הפכה להיות רחבה יותר, והיא אינה מסוגלת לשמוע את הקטנוניות של בנות גילה המתלוננות על דברים כל כך פעוטים. תלמידה נוספת סיפרה, שמעולם לא התחברה לנושא השואה. במשפחתה לא היה אף ניצול שואה, וגם כאשר הגיעו אנשים לספר עדויות ביום השואה בבית-הספר, עדיין לא היה בכך די כדי לגעת בה. תוך כדי המשחק בהצגה היא הצליחה להתחבר לסיפורים, ובמהלך העבודה המשותפת היו כל המשתתפים למעין משפחה קטנה.

התלמידים דיברו על חשיבות קיומה של מדינת ישראל ועל השירות בצבא הגנה לישראל כנושאים החשובים מאוד לעם היהודי, אשר זוהי המדינה שלו. עוד הזכירו את חשיבות קיומה של מדינה עבור היהודים שהיו כל כך חשופים לסכנות אנטישמיות בעולם בשל היותם בגלות.

מסקנות רבות הסיקו התלמידים מהפרויקט, אך המשמעותית ביותר היא שמכל דבר קשה אפשר לקום.

יצאתי מהמפגש עמם בתחושה חזקה של גאווה. פגשתי בני נוער נבונים, רגישים ואחראים, שעל אף גילם הצעיר הם רציניים ובעלי עצמה בלתי רגילה וכוח להמשיך ולשאת את הלפיד הלאה לדורות הבאים.

סיכום:

זכרה של השואה יישאר לעד כתקופה האפלה ביותר של ההיסטוריה, כאסון הגדול ביותר של האנושות. לעולם לא נוכל לעמוד על טיבו של הרוע המוחלט שהתגלה בשואה. כהמשך לרצון גרמניה הנאצית למחוק את זיכרון העם היהודי, קמים ומתרבים היום באירופה ובארצות הברית ארגונים מכחישי שואה. בפרויקט תאטרון עדות עושים ככל האפשר כדי להנציח ולשמר את המראות והזוועות, כדי שלא יישכח הנורא מכול, ויימשך החיבור בין הניצולים ששרדו לבין הדור הצעיר, נושא הלפיד. אכן מאוחר, אך לא מאוחר מדי. 

יישר כוח לתלמידים, תודה לניצולים על שהשתתפו בפרויקט ושיתפו אותנו בסיפוריהם האישיים ותודה ענקית לעירית ועזרא דגן על מפעלם הנפלא.