צופן בארץ החיים / מתי גלעד

מתוך לבלוב 19, מרץ 2015

קישור לדפדוף בגליון לבלוב 19 כקובץ PDF 

זהו סיפור של זוג עולים חדשים בארץ חדשה ובמדינה בהתהוות. שניהם מחוסרי השכלה ללא מקצוע וללא עזרה מאיש, הצליחו לבנות את עצמם בזכות מחשבה נכונה, תכנון קדימה ועבודה קשה ומאומצת. הסיפור של שלמה ורינה צופן יכול להוות השראה לצעירים בני ימינו המתמודדים אף הם עם אתגרים וקשיים המלווים אותם במרוץ החיים.

 

ימים ראשונים בארץ ישראל

המעברה הייתה מקום מבודד ולא נעים. לכן יצרתי קשר עם אחיותיי אסתר וג'ולי והצטרפתי אליהן. הן הגיעו לפניי והועברו למעברה בבאר-יעקב, ומשם נשלחו ליפו למה שנקרא "השטח הגדול" (היום נמצאות שם הגלריות לאמנות, המועדונים ומקומות הבילוי של יפו). היה זה בית ערבי נטוש, וכל משפחה "השתלטה" על חדר או שנים לפי צרכיה. גם אסתר וג'ולי קיבלו שם חדר יחד עם חבר של אסתר, שימללי (שמואל) ז"ל, ואני הצטרפתי אליהם. צריך לזכור שהמצב הכלכלי בארץ בתקופה זאת היה קשה. אלו היו השנים הראשונות להקמת המדינה, אלפי עולים נקלטים נקלטו בארץ, רובם הגיעו בחוסר כול.

מיד כשהגעתי החלטתי לחפש עבודה, הייתה זאת תחושה מאוד לא נעימה לחיות על חשבון אחיותיי וגיסי לעתיד. חשבתי על תחום החייטות, מכיוון שזה היה המקצוע שלימד אותי אבי בלוב. מדי יום הלכתי ברגל מיפו לתל-אביב, שם עברתי מחנות לחנות, נכנסתי לבתי מלאכה, למפעלים וחיפשתי עבודה. נעניתי בהרבה מאוד תשובות שליליות אך לא הפסקתי לחפש. עבדתי בגיהוץ חולצות ובסיקול אבנים לקראת המצעד של הצבא. פניתי ללשכת העבודה ביפו ומצאתי שם הרבה אנשים שבאו לנסות את מזלם ולקבל עבודה. פקיד הלשכה יצא עם פתק בידו ושאל: "מי רוצה לעבוד בפינוי אשפה?" ראיתי שכל האנשים במקום התרחקו. אמרתי לעצמי שהתחנכתי על ברכי התנועה וערכיה, וכי כל עבודה מכבדת את בעליה. צעדתי לעבר הפקיד ואמרתי לו שאני מוכן ללכת. במשך כחודש ימים עבדתי בפינוי אשפה בעירית תל-אביב והרווחתי שכר יפה.

1949. שלמה צופן (מסומן בעיגול) עם חברי מעפילים בסמינר מדריכים באיטליה

בתום החודש שוב הייתי מובטל וחזרתי לחפש עבודה. הייתי אז בגיל מתאים לגיוס, אך כשהגעתי ללשכת הגיוס נמסר לי שהצבא מצוי בתהליך התארגנות של אחרי המלחמה. "חזור בעוד שנה," אמרו לי. זה היה מבחינתי מצב חדש, ובעקבותיו חיפשתי עבודה ממוסדת ולא זמנית. העבודות שהיו בנמצא באותה תקופה היו בבניין. לארץ הגיעו הרבה עולים והיה צורך לבנות להם בתים. החלטתי ללמוד אחד ממקצועות הבנייה. ניגשתי לבית ברנר בתל-אביב, הצגתי את עצמי וביקשתי ללמוד מקצוע. היה מקצוע אחד ויחיד ללמוד – טייחות. לא התלהבתי אבל לא היו לי הרבה ברירות.

למחרת הלכתי לעבודה ברמת-יצחק. שם בנו שיכון לעולים. צירפו אותי לקבוצת חיילים משוחררים. השיטה הייתה כזאת: קבוצת מתלמדים מקבלת בניין לעבודה בקבלנות, הקבוצה משלמת שכר לשני מדריכים כדי שילמדו אותנו, וביתרת הכסף מתחלקים חברי הקבוצה. בהתחלה קיבלנו סכומים זעומים, אבל ככל שהתקדמנו בעבודה גדלו סכומי הכסף, ולאחר שלושה חודשים נעשינו למקצוענים וקיבלנו שכר טוב.

בתקופת מגורינו ביפו הודיעו לנו שעומדים לשקם את השטח הגדול ביפו, ושנצטרך להתפנות. התכנית הייתה לפנות את דיירי השטח הגדול לצריפים בחולון. משפחות וזוגות קיבלו צריף, ואילו אחותי ג'ולי ואני לא קיבלנו. ג'ולי הצטרפה להורים שהגיעו בינתיים לארץ וגרו בבית-ליד, ואילו אני, שהייתי אמור להתגייס, נשלחתי לגור בבית החלוצים בבת-ים. אסתר ושימללי התחתנו מיד אחרי שהוריי הגיעו ארצה.

זכור לי שהכסף בכיסי היה כה מועט, כך שבתחילת הקורס לא היה לי כסף אפילו לנסיעות באוטובוס לעבודה ולחזרה. בהפסקות הכסף הספיק לי לרבע לחם ולבן בלבד. עמדתי בתור בחנות עם אחרים שהזמינו מכל טוב, ואילו אני לא יכולתי להוסיף לתפריט אפילו לא דג מלוח.

 

שלושים שנה חייל

בתום שנת העבודה הגיע מועד הגיוס - 24.12.1950. עד הגיוס הצלחתי לחסוך מהעבודה סכום של 220 לירות, סכום משמעותי בהשוואה לתקופות המחסור שעברתי. נפרדתי מחבריי לעבודה בבניין ביום שישי, וביום ראשון הייתי צריך להתייצב בלשכת הגיוס. באותו יום שישי קראתי מודעה בעיתון שבה הציעו למכירה מגרש בראשון לציון עבור 200 לירות. מחד גיסא, חשבתי שלו היה לי זמן הייתי קונה נכס כזה. מאידך גיסא, אמרתי לעצמי שהכסף הזה דרוש לי להשלמת המשכורת הצבאית (שכר חייל באותם הזמנים היה 4 לירות ו-10אגורות, ועוד 4 קופסאות סיגריות), שאינה מספיקה לפרנסה, מה גם שלא היו לי מקורות אחרים, והייתה לי משפחה שצריך לסייע לה.

גויסתי לחטיבת גבעתי לגדוד 52. עברנו אימונים מפרכים כחיילים קרביים לכל דבר. באחת מהשבתות, בעת שהייתי בחופשה, שיחקתי כדורגל עם חברים ושברתי יד. השבר קבע למעשה את עתידי הצבאי: מכיוון שלא יכולתי להתאמן, שלחו אותי לעזור במחסן הפלוגה. לקראת תום תקופת השירות, כשאני בדרגת סמל ראשון ובתפקיד חיוני, נקראתי למג"ד סא"ל אהרון דורון, ובשיחה עמו הוא הציע לי לחתום לשירות קבע. שקלתי את ההצעה ובחנתי גם את האפשרויות שלי באזרחות. ההשכלה הפורמלית שלי הייתה מוגבלת. ידעתי כי לכל היותר אוכל למצוא עבודה פשוטה או לחזור לעבוד בבניין. הוריי היו במעברה, וגם הם הזדקקו לעזרה. בצבא מילאתי תפקיד רציני, והשכר היה לא רע. ההחלטה הייתה ברורה, וכעבור כמה ימים השבתי למג"ד תשובה חיובית. אלו היו צעדיי הראשונים בדרך לשירות צבאי של 30 שנה. בגדוד 52 בגבעתי שירתי במשך חמש שנים, לאחר מכן יצאתי לקורס קצינים בבה"ד 1. כקצין שירתי בתפקידים שונים ומגוונים, ובהם שני תפקידים במטכ"ל סיני.

 

תמיד לצידו. שלמה ורינה צופן

קח לך אישה ובנה לה בית

חודשים ספורים לפני הגיוס לצה"ל הלכתי עם חבר לתחנת האוטובוס כדי לנסוע הביתה בתום יום העבודה בבניין. ראיתי שם בחורה צעירה ויפה ממתינה לאוטובוס. ניגשתי אליה וניסיתי לפתוח בשיחה. לשמחתי, היא נענתה לפנייתי. כשהגיע האוטובוס, עלינו, ושילמתי עבורה את כרטיס הנסיעה, כדי להראות לה שהיא מוצאת חן בעיניי. המשכנו לשוחח עד שירדה מהאוטובוס. התאהבתי בה מיד ואמרתי לחבר שהיה אתי: "הבחורה הזאת תהיה אשתי." הוא הסתכל עלי כמו על תימהוני - "בחמש דקות הכיר בחורה, ופתאום הוא מחליט שתהיה אשתו?"

אשתי תהיה בת טריפולי, כך חשבתי לעצמי, אישה שמכירה את המורשת והמנהגים, כפי שאני מכיר אותם, וחשוב מזה - שתדע להכין את המאכלים המשובחים של המטבח הלובי. גם בת טריפולי מסורתית, כזו שכל עולמה הוא בישול, כביסה וגידול ילדים, לא רציתי, אלא אישה מודרנית, כזו שעובדת ומתקדמת בעבודתה, שתשתלב בחיים המודרניים של מדינת ישראל. רציתי שותפה לחיים וכמובן, שהיא צריכה להיראות טוב.

מאז הפגישה באוטובוס עברו כמה חודשים. התגייסתי לצבא ויצאתי רק פעם בשלושה-ארבעה שבועות הביתה. רינה עברה לגור ב"מיפדה", והנסיבות לא הקלו על ההתקשרות בינינו. בשלב כלשהו קבענו להיפגש בחולון בכיכר סטרומה כדי להיפרד. מפגש קצר שאחריו כל אחד יפנה לדרכו. נפרדנו, אבל המשכתי להתעניין ולשאול עליה. היה לי ברור שאני רוצה אותה. לאחר  כשנה שלחתי לה מכתב באמצעות חבר ששירת אתי והכיר אותה. הצעתי לה להיפגש ולחדש את הקשר בינינו. לשמחתי, היא נענתה לי. נפגשנו, ומאז אנחנו יחד.

לאחר חידוש הקשר נפגשנו רינה ואני לעתים קרובות. הכרנו טוב יותר זה את זו, והקשר בינינו התהדק. שנינו ראינו שהקשר הזה מוביל לחתונה והתחלנו לדבר על הדברים הרלוונטיים, והדבר הראשון היה כמובן דירה.

באחת השבתות הלכנו לטייל בקריית-אונו, שם גרו ההורים של חברים של רינה, המקום מצא חן בעיניה מאוד, והיא רצתה שנגור שם. קריית-אונו הייתה יישוב כפרי בסביבה שקטה, ובו בתים נמוכים וסביבה שקטה. באותה עת בנו שם שיכון, והסכמנו שננסה להשיג שם דירה. הבעיה הייתה שלא יכולתי להתפנות לעסוק בכך. שירתי ביחידה קרבית, והתפקיד שמילאתי אז היה חשוב. לא יכולתי להתפנות לטיפול במציאת דירה, להתרוצץ בין המשרדים ולהתעסק בבירוקרטיה. לכן דאגתי להעביר לה את האישורים הנחוצים. רינה לקחה את העניין במלוא הרצינות. היא לא הרפתה עד שהשיגה אישור לדירה עבורנו. הודות לטיפול מתיש אבל עקבי של רינה, יש לנו דירה ברחוב קק"ל 9 בקריית-אונו. חוץ מריצות, רינה העמידה את כל חסכונותיה לצורך רכישת הדירה. לי באותה התקופה לא היה כמעט כלום.

במאי 1954 החלו לפנות את הצריפונים ב"מיפדה", את הדיירים העבירו לשיכונים שנבנו במהירות באותה התקופה. רינה גרה עם אביה בצריפון מאולתר, והם זכו לקבל דירה קטנה ביהוד. רינה לא רצתה להמשיך לגור עם אביה והציעה לי להקדים את החתונה. דירה כבר הייתה לנו, ולכן התחלנו בהכנות: קנינו כלים וריהוט מינימלי כדי להתחיל את חיינו המשותפים. הרבה מחשבה ותכנונים השקענו בלחסוך כדי לחסוך כמה שיותר.

איך מתארגנים במינימום הוצאות?

היינו צריכים להעביר מיטה מה"מיפדה" לדירה בקריית-אונו, לדירה. אחרים מזמינים הובלה ובנסיעה אחת מעבירים את כל מה שצריך. לנו לא היה כסף להובלה, מה עושים? מעבירים ברגל!

שבת, מוקדם בבוקר, כשהתנועה דלילה, העמסנו על המיטה חפצים נוספים (בנוסח "אם כבר אז כבר") ויצאנו לדרך. כל אחד החזיק בצד אחר והתחלנו ללכת, דרך השדות ולאורך שבילי עפר, חוצים כבישים וצועדים. בעצם, לא כל כך צועדים, כי כל כמה דקות עצרנו למנוחה, וכל כמה צעדים נוספים החלפנו צדדים - פעם אני קדימה ופעם רינה. המיטה נעשתה כבדה יותר בכל צעד, אבל לא ויתרנו על אף חפץ מהחפצים שהיו על המיטה. היה זה מסע ארוך ומתיש שבסופו הגענו בשלום לקריית-אונו עם המיטה והחפצים שעליה.

קבענו את יום החתונה 14.7.1954. כחייל קיבלתי את אולם "תיבת נוח" בתל אביב (היום ניצב שם מלון דן). תכננו כיבוד פשוט בהתאם לתקציב ולמה שהיה מקובל: דג מלוח, סוכריות ועוגת חתונה (שאסתר טבחית הגדוד תכין לנו). כלפו, בעלה של ציפורה, אחותה של רינה, שמע מה מתוכנן ולחץ עלינו להגיש גם בירה, הרבה בירה. "אנשים ירצו לשתות בירה, תשמעו לי, תגישו הרבה בירה.". היינו זוג צעיר, וחשוב היה לנו שהחתונה תהיה מוצלחת ושמחה, אז בכלום הכסף שנשאר קניתי חמישה או שישה ארגזי בירה (כמאה ושמונים בקבוקים).

יום החתונה היה יום של ריצות סידורים ועבודות. זה התחיל בארגזי הבירה שסחבתי על גבי עד האולם, אחר כך נסעתי עם ברוך, אחיה של רינה, למחנה בית נבאללה כדי להביא את עוגת החתונה לאולם, ולבסוף נשארתי לסדר את השולחנות הכיבוד באולם. כל ההתרוצצויות עשו באוטובוסים לא ממוזגים וברגל, בחום ובלחות של חודש יולי. וצריך לזכור שבערבו של אותו יום הייתי אמור להתחתן.

בחתונה השתתפו בני משפחה, חברים ואנשי צבא מהגדוד. כמו שאפשר היה לנחש, מרבית בקבוקי הבירה נותרו סגורים. בסיומה של חתונה נכנסו למונית שתיקח אותנו הביתה לקריית-אונו יחד עם בקבוקי הבירה שנותרו. לנהג המונית שילמנו את חמש הלירות האחרונות שנותרו בכיסי, סכום הכסף הראשון שלנו הגיע ממוכר הבירה, שהיה הגון מספיק כדי לקבל את בקבוקי הבירה שלא נפתחו. רינה התחילה לעבוד בקייטנה לאחר יומיים של "ירח דבש". זאת הייתה תחילתם של חיינו המשותפים. בהמשך התארגנו שנינו, שילמנו חובות משכנתא וחובות אחרים ואפילו תמכנו בהורים.

בדירה הקטנה שברחוב קק"ל שכל גודלה 32 מ"ר וללא מטבח נולדו אייל וחגית. בהמשך הצלחנו גם לחסוך ולרכוש שטח אדמה בקריית-אונו. המגרש הזה, שעליו שוכן היום ביתנו. במאמצים רבים בנינו את הבית, כמעט במו ידינו. לאחר שעברנו אליו נולדו לנו עוד שתי בנות: סיגל ועידית, ויחד היינו למשפחה של שש נפשות. את רוב השירות עשיתי ביחידות שדה רחוק מהבית. גם בשירותי במטכ"ל היה לי תפקיד תובעני ושוחק, כך שכל מעמסת הטיפול במשפחה נפלה על רינה, והיא עשתה זאת בכבוד.

עבודה והשכלה כמתכון להצלחה

רינה ואני ראינו ועדיין רואים בהשכלה מפתח להצלחה. לכך הקדשנו את כל הנדרש, והשתדלנו לתת לילדינו את המקסימום כדי לאפשר להם להשתלב בחיים ולהתקדם. גם אנחנו למדנו והתקדמנו: רינה היא גננת בכירה, כיום היא מתנדבת בגן ילדים בקריית-אונו. היא למדה במשך מספר שנים אחרי יום עבודה, וכשהיא מטופלת בארבעה ילדים, עד לקבלת התואר. אני למדתי לתואר ראשון באוניברסיטת בר אילן, ובהמשך לתואר שני בחיפה. שירתי שירות ארוך בצה"ל ובמשטרת ישראל. פרשתי מצה"ל בדרגת אל"מ ומהמשטרה בדרגת נצ"מ.

בעיניי לעבודה יש ערך מקודש: עבודה מביאה כבוד ועצמאות. לעבוד פירושו לא להיות תלוי באחרים. העבודה מכבדת את בעליה, זאת תורתי וזאת אמונתי. השכלה רחבה מגדילה את הסיכוי להשתלב בעבודה מעניינת ומכניסה יותר. כך התחנכתי, וכך חינכתי את ילדיי שהם מקור גאוותנו. מהם ומילדיהם, נכדינו, אנו רווים נחת. כולם צועדים במסלול של קצונה בשירות צבאי, או הצטיינות ביחידות המובחרות בצה"ל, ולכל בני המשפחה הבוגרים השכלה אקדמאית: 20 בעלי תואר שני ושניים בעלי תואר ראשון. גם תחומי העיסוק במשפחה מגוונים: היי-טק, חינוך, עבודה במוסדות ציבוריים, בשירות המדינה, ויש לנו גם טייס במשפחה, ועל כולם גאוותנו.

במבט לאחור בהחלט חיינו היו מאתגרים ומאומצים. אך לאורך כל הדרך אימצנו דרך חשיבה והתנהלות שהובילו אותנו להישגים ולהצלחה, ועל כך סיפוקנו הוא רב.