החכם השלם, הרופא המהולל בחסד עליון רבם של יהודי המערות.
החכם השלם, ר’ כליפה חג’אג’ נכדו של ר’ חמאני זצ”ל, נולד בגריאן בשנת התר”ו- 1846 ושימש כרבם של יהודי המערות בהר גריאן. הוא היה גאון גדול בתורה, בקי בש”ס ובפוסקים, פייטן וחכם גדול בחכמת הרפואה, התפרסם כרופא מנתח מומחה, מופלא בניתוחי ראש, בעל שיעור קומה עצום שפרץ גבולות בשיטותיו הרפואיות המתוחכמות והמופלאות. נודע גם כאומן נפלא במלאכת הברזל ובתיקון כלי נשק וצלף באקדח מהשורה הראשונה, נלב”ע בטריפולי בשנת התרע”ד 1914 לערך.
סבו ר’ חומאני חג’אג’ שימש כנשיא היהודים בהר גריאן ושימש כיועץ ורופא לכל צבאו של נשיא שבט הישמעאלים בלוב, אל המיר גומא בן כליפה בן עיון.
ע’ריאן הוא שם כולל לשלושה יישובים - ע’ריאן, תיגרינה ובני-עבאס - השוכנים כמאה קילומטרים דרומית לטריפולי, בירת לוב. ביישובים אלה התגוררו כ 500- יהודים. המילה “ע’ריאן” מקורה במילה הערבית “ע’יארה” (ע’ גרונית) שמשמעותה מערה. האיטלקים כתבו את המילה “Garian” כיוון שלא יכלו לתעתק את האות לשפתם, וכך השתרש השם “גריאן” גם בשפה העברית, אף שאינו מדויק.
שלושה מקורות חשובים ביותר מביאים בפנינו תיאורים מופלאים על פועלו ומעשיו של ר’ כליפה חג’אג’.
בשנת התרס”ו 1906 עורך פרופסור נחום סלושץ מסע ברחבי ארץ לוב, ומעלה את רשמיו ומחקריו המעמיקים בפרוטרוט בספרו “מסעי בארץ לוב”. למסעו זה מתלווה ר’ מרדכי הכהן המשמש כדיין בבית הדין הרבני בבנגאזי שבלוב, והוא מעלה את רשמיו ומחקריו בספרו “הגיד מרדכי”.
שני המקורות הללו משלימים זה את זה בנקודות המבט השונות של שני החוקרים, ופורשים בפנינו יריעה רחבה מאוד המאפשרת הצצה נדירה מאד ומאלפת בפרטי פרטים על חיי היהודים בלוב לדורותיהם ועל ר’ כליפה חג’אג’.
המקור השלישי הוא ספרו “וישב משה” של ר’ משה אסרוסי זצ”ל גדול מורי השחיטה בטריפולי, ובו שאלה מאת ר’ כליפה חג’אג’ ותשובתו של ר’ משה.

פרטים ראשונים לדמותו של ר’ כליפה חג’אג’ מוסר לנו נחום סלושץ בביקורו בגריאן:
“ואנחנו ירדנו למערה הרחבה שבה גר החכם וקרוביו. בעלת הבית, אשה קטנה וזריזה כבת חמישים, פגשה אותנו בכבוד ונשב על קורה, שהייתה מונחת בתוך החצר... ביחוד משך את לבי בעל הבית ר’ כליפא חג’אג’, שכבר שמעתי את שמעו הטוב בטריפולי. מפי האנשים הדוברים בי, שאחדים מהם היו מבני משפחתו נודע לי, שמשפחת חג’אג’ באה לפני כאלף שנה ממרוקו, והרפואה היא אצל בני חג’אג’ אומנות העוברת בירושה מאב לבן. אחד מאבותיהם הצליח לפני מאות בשנים למשול על חבל הגריאן ועד היום נמצאו שרידי ארמונו הוא קצר טיגרנה אשר על ההר מנגד.
גם ר’ כליפא למד רפואה מפי אבי אביו ר’ חמאני, ועל פי הספרים שנשארו אתם מאבותיהם הקדמונים, והוא נחשב כרופא מומחה מצליח בכל דרכיו, ואם כי לא למד בבית ספר. ביחוד הוא מצטיין בתור מנתח, וכבר היה מעשה, שנקרא לטריפולי לעשות נתוחים בחולים מסוכנים במעמד רופאים תורכים מדופלמים, והצלחתי היא שעמדה לו שיתמנה לאחד מרופאי הצבא החונה במדבר. פרנסתו היא על הרפואה ואת הרבנות קבל עליו (כנהוג בארץ הקדם) שלא על מנת לקבל פרס.
אבל כרוב להצלחתו כן רבו מקנאיו בין היהודים ובין הגויים. כמה פעמים הלשינו עליו רופאים אחרים שלא התנהג כהלכה ויקרא לטריפולי להתנצל לפני הממשלה. אבל שמו הטוב, נדבת רוחו ומומחיותו הם שעמדו לו להנקות מפשע ומעלילות, עד שהכיר הועד הרפואי שבא מקושטא בערכו וידיעותיו ויחוננו בתעודת רופא מקוים על פי הרשות.”
וכעת מתפנה נחום סלושץ לערוך לנו הכרה מעמיקה עם אישיותו המורכבת והמופלאה של ר’ כליפה חג’אג’ וסביבת עבודתו ומגוריו. לצערנו, כוס התרעלה לא פסחה על משפחתו של ר’ כליפה:
“עודם מדברים והנה בא החכם בעצמו, הוא ברך את ר’ מרדכי בעתרת אהבה, אחז בידי ונשקה, למרות מחאתי. התבוננתי באיש המופת הזה ויהי בעיני כאחד מחכמי ימי הבינים, שגם רופא יתקרי, וגם רבי יתקרי, וגם פיטן הנהו. קומתו למטה מבינונית, גופו כרסני קצת, ארשת פניו מלאה רצינית ושאננות, בעיניו החומות והגדולות שכנה עננת עצב, מצחו הרחב וזקנו הארוך שהפך לבן כמעט כולו, שתו עליו לוית כבוד. קשה היה להכיר את ימי שנותיו, זקנה היתה על פניו ובחרות, נוגה ועיפה אמנם, נשקפה מעיניו החיות.
הוא הביט אלינו ופניו נהרו, הוא מדבר אלי עברית בסגנון רש“י. היום הזה הוא המאושר בימי חייו, היום שבה למעונו השמחה, שעזבה אותו מן היום שבו מת עליו בנו יחידו, אשר עזב אחריו ילד יתום, נחמתו האחת בחייו. וכרוב להתפעלותו הוא אוחז בידי, הוא מעביר את ידיו על ראשי ומשפיע עלי שפע ברכות ולחישות של סימן טוב ומזל טוב.
כי לא רק ברפואה ובחכמות הגלויות ידיו לו רב, כי גם בנסתרות ובקבלה, וגם בה רפא ירפא. אז יקום החכם ויוליכנו לתוך חדרו, אותי ואת בן לויתי ועוד אחרים מהיושבים אתנו. החדר של הרב נקי למדי, אין בו פירות ושאר ירקות למשמרת, והוא משמש גם ‘’קבינט’’ [חדר] לרפא חולים, מזוזה גדולה נקבעה מחוץ לפתח, ובפנים חתיכת ראי קבועה בתוך הקיר המסויד החכם השלם, ר’ כליפה חג’אג’ נכדו של ר’ חמאני זצ”ל, נולד בגריאן בשנת התר”ו- 1846 ושימש כרבם של יהודי המערות בהר גריאן. הוא היה גאון גדול בתורה, בקי בש”ס ובפוסקים, פייטן וחכם גדול בחכמת הרפואה, התפרסם כרופא מנתח מומחה, מופלא בניתוחי ראש, בעל שיעור קומה עצום שפרץ גבולות בשיטותיו הרפואיות המתוחכמות והמופלאות. נודע גם כאומן נפלא במלאכת הברזל ובתיקון כלי נשק וצלף באקדח מהשורה הראשונה, נלב”ע בטריפולי בשנת התרע”ד-1914 לערך.
סבו ר’ חומאני חג’אג’ שימש כנשיא היהודים בהר גריאן ושימש כיועץ ורופא לכל צבאו של נשיא שבט הישמעאלים בלוב, אל מהמיר גומא בן כליפה בן עיון.
‘’לצרכי הרפואה’’, כמו שחשב בעל הבית לנחוץ להתנצל לפני, אחרי שאין דרכם להשתמש בראי בגלילת המדבר. לאורך הקיר הצדדי היה תלוי קרש ועליו ספרים ישנים נדפסים וכתבי יד, מיני בקבוקים מלאים נוזלים ופכים קטנים עם משחות. ומנגד, ישר לנוכח הפתח תלוי כסא של קש שבור, סמן של נוי וקשוט, שהביאו בעל הבית מטריפולי הבירה, אחרי שכסאות לא יראו ולא ימצאו בכל הגריאן. על הרצפה, סמוך לפתח, היתה שטוחה מחצלת גדולה וקורה רחבה בצדה. הרופא באר לי, שהקורה משמשת לו שלחן בשביל החולים הזקוקים לנתוח או לחלוץ עצמות...
ואחר קמתי ואגש אל הקרש להתבונן בספרים. היו שם כתבי יד קדמונים עוסקים ברפואה ממחברים לא ידעתי את שמם, ספרי קבלה ודרוש. אבל את תשומת לבבי משך קובץ של פיוטים מלא וגדוש, שרובו נעתק בידי ר’ כליפא עצמו. הפכתי בספר הזה, שבתי והפכתי, עד שהכיר בעל הבית בתשוקתי להתבונן בו. וכדי לעשות לי נחת רוח הבטיח לי שישאר בידי למשמרת עד עת מצוא, ואחר כך עבר קובץ הפיוטים של יהודי המערות לרשותי לגמרי’’.

בהזדמנות נדירה זו מצליח נחום סלושץ לגעת בנימים נסתרים בעמקי נשמתו של ר’ כליפה חג’אג’, הפורש בפנינו תמונה קשה על מצב היהודים בלוב בעבר ובהווה, קשיים אשר לעתים קשים מנשוא, תיאור שמעת לעת מגיר דמעה מעיני הקורא:
“חפצתי לשמוע מפי ר’ כליפא עצמו את כל הידוע לו על קורות בני ישראל בארץ הזאת, ואלה דבריו כמעט מלה במלה:
“מלחמות הדמים ועלות השודדים בגבולותינו הן שגרמו לנו אבדן ספרינו וספרי זכרונותינו. רוב הישובים העתיקים שלנו, ואפילו בנפוסה, נחרבו בדורות האחרונים. רק בסביבה הזאת בלבד נמצאו שבעה כפרים, ששם נשארו שרידי בנינים של אבותינו ובית הקברות של יהודים, ואנחנו תובעים עד היום את זכיותינו על האדמה שגזלו מאתנו.
אבותינו ספרו לנו כי בימי קדם היו היהודים רוב תושבי הגריאן, אבל הם תמו ספו מרוב חרבות ומגפות. כמה מן האומללים התערבו בישמעאלים, ואם כי לא אבד זכרם, כבר אבדו מתוך הקהל. ובימי אבי, כשרבו המלחמות, הרעב והמגפות, עזב חלק גדול מיהודי המערות את המקום וילכו באשר הלכו. לכל אחד מאתנו יש קרובים ובני משפחה בטריפולי, בבנגאזי ואפילו בתוניס.
ומה שנוגע למוצא משפחתי, הנה מסורת בידי מאבותי שאבינו הראשון בא ממערב אלאקצה החיצוני, היא מרוקו, ויהי לרופא ולרב כל המחוז, כמוני היום. והאיש היה גבור חיל, לקח חלק בתגרות ובמלחמות שהתלקחו בין נשיאי הברברים אשר בג’בל עד שקם הר טיגרנה לו למורשה והוא אשר בנה את הקצר (המצודה), שבימינו תפשוה התורכים. כמה דורות משל אחד מבני חג’אג’ על רוב חלקי הגריאן ויהי זרוע לברברים כנגד הישמעאלים הנודדים שארבו לארץ הישוב. ואולם מאז גברו אלה היינו בכל רע, כי אין לתאר את רעת שכנינו ואת רוב פראותם.
גם בני משפחתנו שפרו ורבו בארץ נתדלדלו יותר ויותר. עוד בימי אבי זקני ר’ חומאני, שהיה יועצו ורופאו של הגבור המורד גומא, לא סרו גדולה ועושר מביתו, אבל מאז באו התורכים הוספנו לרדת פלאים ואותר אנכי לבדי, ומירושת אבותי לא נשארו לי בלתי אם ידיעותי ברפואה וכבוד הרבנות, שקיימו התורכים בידי. אבל צדיק הוא ה’, אפפוני צרות רבות ורעות. הלשינו עלי שאני רופא חולים בלי תעודה ואטעם מנועם בית הכלא התורכי, הרבו לרדפני ולמרר חיי, אבל זכות אבותי הצדיקים היא שעמדה לי. גם בני יחידי נאסף בצוק העתים, אבל ה’ ברחמיו השאיר לי פליטה, זה הילד בן בני, יורשי ונחמתי האחת בחיים. ואולי יזכני ה’ עוד לראות בגאולת ציון ובנחמת ירושלים, והיה זה שכרי מכל עמלי.”
ואחר ספר לי ר’ כליפא מסורות ואגדות שונות על הגבורות והמלחמות שעשו היהודים בדורות קודמים. גבור האגדה של הג’בל הוא אהרן בן אהרן, אשר בשיר עממי יתנו את גבורתו. השיר מתחיל במלים בערבית: ‘’אנא הרון בן הרון יא רג’אלא’’ (אני הגבר אהרן בן אהרן)...
והחרוז השני מוסיף ואומר: ‘’הפודה את העם במלחמה.” לדברי החכם ראה אביו בעיניו כתובת המתחילה בדברים האלה, באחת המערות אשר בג’בל נפוסה’’.
ר’ מרדכי הכהן מציג בפנינו את ר’ כליפה חג’אג’ כרופא בחסד עליון המבצע פעולות רפואיות כירורגיות הכוללות ניתוחי ראש על גבול הבלתי ייאמן. ולמרבית הפלא, כל זאת למרות שר’ כליפה מעולם לא ביקר בבית ספר לרפואה, וכל חכמתו היא אשר לימדוהו אבותיו ובתוספת כישוריו וכישרונו העצום:
“אני הכותב היה לי רקבון בטוחנות, התחילו למשוך ולהתפשט בכל הטוחנות רקבון. הייתי מצטער באחת מהטוחנות בצד שמאל. ראש היהודים בכפר גוריאן, הוא הר’ כליפה חג’אג’. הוא היה איש למדן במדרשים והגדות, גם רופא. הכוה אותי לצורך רפואת הרקבון הנז’ באצבע אגודל על הפרק ביד ימין. מאז הכוה אותי פסקה המחלה. שאלתי אותו כי הרקבון והכאב היה בצד שמאל ולמה הכויה היא בצד ימין, והיתה תשובתו אלי כי הגידין [הוורידים] והעורקים הולכים מצד ימין לצד שמאל ומצד שמאל לצד ימין.
ראש היהודים הנז’ [ר’ כליפה] הוא אומן נפלא בתקון כלי הנשק, גם יורה למטרה באקדח בכוון עצום, וכל אילו האמנות נחל מבית אבותיו הראשונים.
בשנת התרמ’’ה 1885 שלחה ממשלת תוגרמה מקושטא רופא אחד, מומחה פרופיסור, עם סגניו להתחקות על אופני רפואות הערביים ותהלוכותיהם. הרופאים הטורקים הנז’ שבעו רצון בכפר גוריאן ממפעל הרופא הר’ כליפא חג’אג’, ראש היהודים. ראו אמון ידיו בגזרו את הבטן לגזרים, בפתחו על קרום המוח בראש הנשבר, אשר אחר גמר הנתוח יכסה את הקרום בקליפת דלעת, ואחר איזה ימים תעלה ארוכה לראש, כי נמשכים נסיובין לאט לאט ויתקרמו. גם בכל שאר אברי הגוף הנתוח עלה יפה. גם נתח בפניהם על כיס חמור אחד, להסיר ממנו אבן העוצרת השתן. גם רפא בפניהם במכוות אש לחולי הריאה וכיוצא, וכל מעשהו בזריזות וחריצות נוראה. גם ראו סמי הרפואה, מיני עשבים וכיוצא. אזי הפרופסור נתן אושר למפעל ה’ כליפה הנז’, גם לקח ממנו קצת מכלי האמנות אשר תקן אותם הוא בידו. כי גם במלאכת הברזל לא קצרה ידו כי נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו, ויתנו תודה על כל מפעליו וירדו טריפולה.
בזמן הנז’ איש יהודי בטריפולי, ושמו יהודה לגזייל, פגעו בו אנשי צבא בשדה, גזלו ממנו כיסו גם ירו בו כדור עופרת בכסליו [בקרביו]. השר המושל אחמד ראצם פאשא עשה דין ומשפט בפושעים הנז’, גם נתן צו על רופאי הנתוח להשתדל בכל עז להוציא את הכדור מכסליו, להצילו מרדת שחת. אך שוא עמלו כי הנפצע היה באסון נורא. קרוביו שלחו לגוריאן, קראו את ה’ כליפה הנז’, נתחכם ויוציא את הכדור בתחבולה בלתי שום אסון. אזי אחמד ראצם פחה חלק כבוד לכליפה ויתן לו ברנוס (לאות כבוד), גם הפרופסור הנז’ נתן בידו כתב תעודה סמיכה לראיה, כי הוא רופא מומחה בחכמת הנתוח.

בשנת התר”ס 1900 ראש בית דין העונשים גברה עליו מחלה, כאב רגליים ונפוח. ערך טילגראם לקימקם, שר המושל בגוריאן: “שלח נא את הרופא כליפא חג’אג’ בהקדם האפשרי. ה’ כליפה בא טריפולא, התבונן במחלה התקין איזה סממנים, גם צפה את רגליו בפח אחד טס עופרת למצוץ את המחלה, ותעל ארוכה למחלה והיה לנס.”

מנחם סלושץ ממשיך בספרו את הקורות אותו עם ר’ כליפה חג’אג’, ומאיר בפנינו את הצד הפיוטי שבר’ כליפה: “נפרדתי מר’ כליפא חג’אג’ השכם בבוקר. הוא ליווני כמהלך שתי שעות במורד הר גריאן בדרכי מערבית דרומית, בואך ג’בל אפרין. לפני הפרידה ברכני בכל מיני ברכות ואפילו בלחשים והשבעות ויענק לי ממבחר טובו, הלא הוא קובץ הפיוטים אשר אסף וצבר והעתיק וכתב בעצמו מנעוריו ועד עתה, יחד כארבע מאות פיוטים, שירים, תפלות שונות, רובם עברית ומעוטם ארמית וערבית. רוב הפיוטים האלה נעתקו ע”י כליפא עצמו, אבל בראש הספר באמצעו ובסופו יש דפים שנכתבו בידי אחרים...
בקובץ הפיוטים שרובם נעתקו בידי ר’ כליפא חג’אג’, נמצאים פיוטים שחקה או שחבר המעתיק בעצמו... גם ר’ כליפא התחיל בדברי שירה ואהבה אבל היפה שבשירים שמצאתי בהם הוא שיר האהבה הרומאנס מנדילי (צעיפי) שחובר בלשון ערב, ואולם רוב שיריו סובבים עלהגלות ועל הגאולה המקווה.”
לקראת סוף מסע ההיכרות המופלא, נושבות רוחות רעות המטלטלות את ר’ כליפה ולא נותנות לו מנוח. הוא נאלץ לנוס על נפשו לטריפולי הבירה, ולבו לא עומד לו בשברו, במילים צוננות חדות כמדקרת חרב מסיים נחום סלושץ:
“מאז ועד עתה נשתנו העתים, ודווקא לרעה ולא לטובה. כניסת חיל האיטלקים לערי טריפולי [התרע”א- 1911] עוררה מחשבות מלחמה ועמידה קנאית על דעתם בקרב שבטי המדבר הגדול. הם התאחדו, נחלצו חלוצים וסגרו את הדרכים בפני ‘’הרומי’’ הכובשים שנואי נפשם.
בצוק העתים האלה ההולכות ונמשכות עד ימינו, נגדשה סאת הסבל של היהודים בג’בל. נתנו אותם פעם בפעם לשוד, כפו אותם להכין נשק בשביל המורדים, ופעם אחת התגוללו עליהם, כמו שנודע לי על פי המכתב שערך אלי ר’ כליפא בשנת התרע’’ד 1914 בדרך טריפולי, בעלילה, שידם עם האיטלקים ושהם מצפים להם כמו לגואלים. ר’ כליפא נאלץ לברוח לטריפולי, הוא ויהודים רבים
עמו, ובראשית המלחמה הגיעה אלי ידיעה שכבר נחרבו שרידי הישוב היהודי בארץ המערות. ואולם בשנים האחרונות הוברר שחלק מיושבי טיגרנה ובני עבאס שבו אל מקומם, בשנת 1931 מנו שני הישובים כ-350 נפש בלבד.”

דמותו הרוחנית התקיפה של רבי כליפה המנהיג את צאן מרעיתו ביד רמה, נחשפת מתוך המקור השלישי, הספר “וישב משה”. רבי כליפה איננו נרתע מלהתייצב מול השוחטים במקום מגוריו, ולמנוע בעדם מלבצע טעות הלכתית. למרות בקיאותו הרבה אין הוא מהסס ופונה בשאלה בנושא לרבי משה אסרוסי, הסמכות ההלכתית הרמה בנושא שחיטה בלוב.

רבי משה מכיר במעמדו הרם והנכבד ובגודל בקיאותו של רבי כליפא:
“ שאלה מהמו”ן [מהמשכיל ונבון] כ’ליפה חג’אג, שר ושופט בכפר גרייאן יברר לנו שקרה מקרה שמצאו שוחטי הכפר מחט בחלל הגוף ורצו להכשיר הבהמה על ידיי בדיקת האיברים הפנימיים ואני מנעתי אותם בראותי בשוחטי קמאי [הקדמונים] שהיו מטריפין ענין זה בהחלט ומכל מקום יש טיבותא [טובה] בנ”ד [בנדון דידן] שנקרע הכרס בתוך חלל הבהמה ונפל הפרש לחלל ויש לומר דשמא היתה המחט בכרס ונפלה אחר כך בחלל עם הפרש ובשר בהמה זו מלחו אותו עד שיתברר להם הדין אם כשר או טריפה”.

תשובת ר’ משה אסרוסי:
“מה שמנעתה השוחטים שלא להתיר מחט בחלל על ידי בדיקת האברים הפנימיים יפה עשית שהרי אין מי שסובר שיש להתיר מחט בחלל על ידי בדיקת האברים הפנימיים...”
ר’ מרדכי הכהן ממשיך בתיאורו ומציג בפנינו את פעולותיהם האפלות ומעלליהם של האנשים אשר עינם צרה בר’ כליפה, במיוחד הרופאים האחרים המקנאים קשות בהצלחתו הכבירה של ר’ כליפה:
“מחמדני אחד נכבד, ושמו עלי ביראם, היה כל גופו נפוח במחלה אנושה, וכמעט נתיאשו ממנו הרופאים. הרב כליפה הנז’ הקיז אותו באזמל, יצאו ממנו מים רבים עכורים וסרוחים. בזמן מועט השיג בריאות וירא כי היתה הרוחה, חרף וגדף שאר הרופאים ויתן אושר להרופא כליפה לאמור, לא נכנס לבית ספר הרפואה ובכל זאת הוא נתחכם על שאר הרופאים. הרב כליפה נתן עליו צו לאמר: “גם כי הרגשת בעצמך קו בריאות השמר ופן, ואל לאכול דבר אי נקי או אכילה גסה”.
אך עלי ביראם לא סמך על דבריו רק אמר: “אנכי כעת גבור יותר מהרופא, וימלא תאות נפשו אכילה גסה כוסכוס ובשר עתודים, נפל עוד במחלה וימות. אזי הרופאים כתבו וחתמו כי כליפה הגוריאני הוא הרג את עלי ביראם, יען חלודה היתה באזמל ההקזה. הדבר נמשך עד שנת התרס”ב-1902 ויתבע קטגור הממשלה את דם עלי ביראם מיד כליפה הגוריאני, ואז הובא במאסר לתת דין וחשבון על פי החלטת הרופאים.

אני הכותב העמדתי לו בעבורו עורך דין אחד, סניגור בשכירות מאתים פרנק, ויטען בבית דיני עונשים לאמור: “הנה כליפה בידו כתב תעודה כי הוא רופא מומחה, ועדות הרופאים סותרת עצמה, כי אמרו כליפה הגוריאני הרג את עלי ביראם יען הקיז אותו בתער יש בו חלודה. ולכל הפחות היה להם לומר כי כליפה סיבה במיתה, ואין לומר הרג רק אם בא בכונה להרוג. בית דין העונשים הטיל על כליפה עונש מאסר ששה חדשים, יען לא נזהר אם יש חלודה באזמל. אך בבית דין הברור יצא נקי, כי עדות הרופאים מאחר שבטלה מקצתה בטלה כלה, ועוד: הנה גם כליפה בידו כתב תעודה.

מנחם סלושץ מסכם את מסע ההכרות המופלא עם ר’ כליפה חג’אג’ זצ’’ל: “ר’ כליפא לא האריך עוד ימים אחרי גלותו מביתו ומולדתו, ואולי גם נשכח שם הגבור החשוב, היהודי הנאמן, טפוס אמיתי של ימי הבינים, אשר כאלו קמו לשחק לפני בכל הסגולות של ‘’מורם מעם’’. רבי היה, רופא היה, פיטן היה, מקובל וגם נדיב רוח ועומד בפרץ על עמו ומצפה לגאולת עמו בלב תמים’’. ר’ חיים הכהן מודיע לנו על שנת פטירתו של ר’ כליפה זצ”ל:
“הרב כליפה הנז’ נלב”ע שנת התרע”ג-1913 אולם ר’ מרדכי הכהן טעה בשנה אחת בשנת הפטירה מאחר ומנחם סלושץ מוסר לנו בספרו כי קיים בידו מכתב מר’ כליפה חג’אג’ משנת התרע”ד-1914, כאשר הוא מצוי בטריפולי.
תהי נשמתו צרורה בצרור החיים, אמן.

בית ראשון מתוך הפיוט