כבר בשנות ה-20 יהודים מלוב עלו לארץ ישראל. בשנת 1923 עלו 11 צעירים לארץ בראשותו של אליהו פלח. עליה זו התעצמה בשנות ה-30. בשל חוקי "הספר הלבן" במהלך מלחה"ע השנייה ולאחריה יהודים הוברחו לארץ דרך מצרים, בסיוע החיילים הארצישראליים. ההברחות נעשו בגניבת הגבול בסתר, בסרטיפיקטים ובאישורים מזוייפים, ונערות באמצעות נישואים פיקטיביים.

לאחר פרעות 1945 ההעפלה התעצמה למרות מדיניות הבריטים שסירבו לתת אישורי יציאה מלוב ואישורי כניסה לישראל. העפלה שהייתה במחתרת באורחות מדבריות לוהטים ובנתיבי-ים סוערים, דרך תוניסיה (מחופשים לערבים), ומשם בסיוע יהודי תוניסיה לצרפת/איטליה. בדרך הים לאיטליה באישורים חוקיים כביכול כמו "דרכוני בנגאזי", אישורי רפואיים/עסקיים/לימודים/ביקורים", באישורים  מזוייפים, באניות, כנוסעים סמויים וכחברי צוות, בהפלגות מסחריות מוברחות.

מעפילים, שחלקם נתפסו על ידי הבריטים בדרכם לארץ, הוגלו למחנות הסגר בקפריסין, ואילו אלה שהגיעו לחופי הארץ הצטרפו מייד לכוחות המגן. העפלת חברי התנועות הציוניות אורגנה בחלקה בראשותו של שליח המוסד לעליה ב' ​ישראל גור ("הדוד"). לאחר הניסיון לרכישת ספינת מעפילים שלא צלח, חיים פדלון (צ'יצ'ו) וכלימו אדאדי אירגנו באיטליה ספינות מעפילם שהבריחו צעירים (שאורגנו על ידי יוסף גווטע) לאיטליה. מעפילים, שחלקם בשל היותם חדורי תודעה ציונית, דוברי עברית ולמודי נשק, שימשו מדריכים למעפילים משארית הפליטה בדרכם לארץ.

בהעפלה הבלתי לגאלית מלוב לא"י העפילו כ-3500 יהודים שהיוו כ-10% מכלל יהודי לוב, תופעה שמבחינה כמותית יחסית לא היה לה אח ורע בכל קהילות ישראל.