קישור לדפדוף בגליון לבלוב 21 כקובץ PDF 

רבים מתושבי אור-יהודה ובפרט בשכונת סקיה א' בעיר הכירו את סבא שלי שאול בדוסה ז"ל בכינוי 'בדוסה הצלם'. עוד בימי המצלמות האנלוגיות והפילמים (סרטי הצילום) היה סבי בביתו שברחוב שלום עליכם מפתח את תמונות הסטילס שצילמו דיירי השכונה או מגיע לצלם את ילדי העיר בגנים במסיבות סוף שנה ובחגים עם תחפושות חג הפורים או סלסלות הביכורים של חג השבועות. לקוחותיו היו מגיעים בכל שעה ביום, נכנסים דרך שער הפרפר המיוחד בכניסה, משאירים אצלו את הפילם השחור שבו מתועדים זיכרונותיהם ויודעים שהם יכולים להיות בטוחים שהתמונות תפותחנה ותגענה אליהם בקרוב, בתוך השקית הלבנה עם חותמת השם "בדוסה". 

יש הזוכרים את 'בדוסה הצלם' גם כמקרין הסרטים בקולנוע 'גולן' באור-יהודה. בחדרו הקטן שהיה ממוקם במעלה המדרגות החיצוניות של הקולנוע, היו עשרות סרטי הפילמים מגולגלים באריזות עגולות שחורות. סבי, בדייקנות מופתית, היה דואג לחברם ולהדביקם על פי המערכות השונות של כל סרט, כך שלא יורגש כל מעבר במהלך ההקרנה. נדיר היה שהסרט הופסק באמצע ההקרנה בשל תקלה, סבי היה "נלחץ" מזה מאוד, והצופים בסרט לא היו חוסכים בצעקות. אלו היו חלק מהחוויה של הקרנות הסרטים בקולנוע של פעם. עד היום, כאשר אני צופה בסרט 'סינמה פראדיסו', איני יכולה שלא להתרגש עד דמעות מהזיכרונות והגאווה הגדולה שהייתה לי ממקצועו של סבי.

למרות היותו דמות מוכרת בעיר אור-יהודה, לא רבים ידעו שבדוסה הצלם החל לצלם בעיר בנגאזי שבלוב, שם נולד, והיה בין האנשים היחידים שגם צילמו בתוך מחנה הריכוז 'ג'אדו'.

שאול בדוסה נולד ליד העיר בנגאזי שבלוב בשנת 1923 להוריו מרים ויצחק בדוסה. הוא נישא בנובמבר 1948 לבת דודתו עליזה, בת זמרדה ומשה לגזיאל. מאז ומתמיד אהב סבי לצלם. עוד כנער החל לעבוד בסטודיו לצילום בבנגאזי שאליו היו מגיעות משפחות הלבושות במיטב מחלצותיהן מתוך מטרה לתעד עצמן יחד עם בני המשפחה - המבוגרים והילדים. הצילום בסטודיו היה לעתים מתבצע תוך שימוש בתאורה מלאכותית, אך היו מקרים בהם פשוט ניצלו את אור השמש. התמונות היו מפותחות בשחור לבן באופן ידני בתוך חדר חושך, ובו אמבטיות עם נוזלים כימיקלים שבהן היו משרים את התמונות, וכך מעבירים אותן תהליך עד לקבלת תמונות עמידות שעד היום אפשר לראותן שמורות ללא כל דהייה בבתים רבים.

גם אהבתו הרבה של סבי לסרטי קולנוע ולהקרנת סרטים החלה בעיר בנגאזי. הצעירים בעיר, שנחשבה למפותחת ומתקדמת בזכות האיטלקים שהיו שם, סיגלו לעצמם אורח חיים אירופאי שבא לידי ביטוי גם בחיי התרבות. סרטים רבים וחדישים הוקרנו בקולנוע בבנגאזי, שם עבד סבי כמסריט. לאולם הקולנוע היו מגיעים רבים מתושביה היהודים והערבים של בנגאזי והסביבה לצפות בסרטי הרומנטיקה והפשע. סבי סיפר על מקרה שבו במהלך ההקרנה חלה תקלה, והסרט נקרע. הערבים חשבו שזה נעשה בכוונה, והדבר הוביל למהומה באולם. מקרים כאלה היו נדירים אומנם, אך הוכיחו עד כמה היה הקשר בין הערבים ליהודים היה פגיע. הקולנוע בבנגאזי כונה בספרו המרתק של יוסי סוכרי "בנגאזי-ברגן בלזן" בשם קולנוע "סינמה בנדוסה". ייתכן והיה לו קשר לשמו של סבי, אך לא מצאנו לכך אישור מגורמים נוספים, מה עוד שסבי מעולם לא ציין זאת.

חייו של סבי עד סוף שנות ה-30 התנהלו באופן נעים ורגוע. משפחתו נחשבה למשפחה אמידה, יחסית. בעלה של דודתו, שלימים הפך לחותנו, משה לגזיאל, היה בעל חנות מכולת בעיר בנגאזי במשך כ-20 שנה, והוא היה בקשר טוב גם עם הערבים תושבי העיר. בבוא הזמן התגלה כי הקשר הטוב הזה גם עזר בתקופה שבה שהתה המשפחה במחנה הריכוז 'ג'אדו'.

בזמן שלטון היטלר בגרמניה, החל מוסוליני ליישם את חוקי הגזע באיטליה ושיתף פעולה עם היטלר. בחלק ממדינות צפון אפריקה ובכללן לוב שלטו האיטלקים, וכאשר הגיעו לבנגאזי הם הקימו מחנה הסגר בשם 'ג'אדו' שהיה דומה במבנהו למחנות הריכוז שאותם הקימו הגרמנים באירופה. בלוב היו קיימות שתי קהילות יהודיות גדולות. האחת במחוז טריפוליטניה המערבי הגובל בתוניסיה, והשנייה במחוז קירנאיקה המזרחי הגובל במצרים אשר כללה בתוכה את תושבי בנגאזי. מחנה ג'אדו הוקם בלוב בבסיס צבאי ששכן מדרום-מערב לטריפולי. אל המחנה הובאו מעל ל-2500  מאנשי קירינאיקה לרבות קהילת בנגאזי. תנאי האקלים והתברואה במחנה היו קשים מאוד. המגורים במחנה היו בביתנים ארוכים שבהם שכנו בצפיפות רבה כ-300 עד 400 איש. המשפחות קיבלו מנת מזון זעומה שבועית שכללה אורז, מקרוני, רסק עגבניות, סוכר, לחם ומים. משפחות אמידות יותר, בכללן משפחתו של משה לגזיאל, הצליחו לרכוש מזון מהערבים. חלק מהערבים היו זורקים מזון דרך הגדר או מעבירים דרך חפירות אוכל לחלקו ליהודים במחנה.

בעקבות תנאי התברואה המחפירים במחנה ג'אדו, ההזנחה והעינויים, סבלו יהודים רבים מתת-תזונה וממגפות של טיפוס. במחנה הייתה מרפאה גדולה ששימשה כבית-חולים. סבי, בזכות ידיעת השפות הרבות, שימש שם כפקיד רפואי, עזר ברישום שמות הנפטרים ואפילו סייע לעתים במתן תרופות לחולים. בכל בוקר הוא היה מגיע לחדר המתים שבמרפאה ורושם את שמות המתים, אשר את חלקם אפילו הכיר, ובכוח נפשי רב היה מעביר את הרשימות בצורה מסודרת ומדויקת לגרמנים. כ-600 אנשים מצאו את מותם בג'אדו.

סבי ידע לכתוב באיטלקית וניחן בכישרון גרפי ושרטוטי רב. הוא כתב שלטים במחנה, ולימים היה זה שעלה על גבי הביתנים במחנה ג'אדו וכתב במו ידיו את האותיות באנגלית על כל ביתן וביתן. לימים, כאשר הקימו במוזיאון יהדות לוב את המבנה של ג'אדו, היה זה סבא שאול בדמעות בעיניו אשר שרטט וכתב על גבי הדגם את האותיות בלועזית. האנשים שנכחו באותו אירוע סיפרו כמה היה זה מרגש גם בקרב חבריו, שאף הם זכרו את מחנה ג'אדו והתרגשו מהמעמד. סבי היה מקצועי מאוד בכל מה שעשה, והתחבב מאוד על האיטלקים. זה הקנה לו את הזכות להסתובב במחנה עם המצלמה שלו, מה שהיה בניגוד גמור לחוקים הנוקשים של האיטלקים והגרמנים שהקפידו על תיעוד המחנה רק באמצעות צלמים שלהם. לא הרבה הונצח מאז, מאחר שתמונות רבות ופילמים נרטבו ונהרסו. בתמונות שנשמרו בכל זאת אפשר לראות נשים יושבות מחוץ לאחד הביתנים על גבי הרצפה, וילד מנסה את מזלו במשחק כדור. בתמונה אחרת מצולמים חיילים איטלקיים, כשברקע הביתנים של ג'אדו.

בשנת 1943 עם כיבוש מחנה ג'אדו בידי בעלות הברית, שבו מרבית הניצולים לבנגאזי, אך הקהילה לא חזרה לקדמות.

סבי המשיך בצילום והתמקד בעיקר בצילומים משפחתיים. הצילומים היו בשחור לבן. אחד מתחביביו של סבי היה לצבוע את התמונות בעזרת מכחולים מיוחדים וכרטיסיות צבע שונים. בזכותו לרבים מבני המשפחה יש תיעוד בצילומים בגיל צעיר כל כך, מה שכלל לא היה שכיח באותה עת.

בשנת 1949, לאחר הקמת מדינת ישראל, החלו להגיע פעילי עלייה לבנגאזי. חותנו של סבי, משה לגזיאל, שהכיר את רוב התושבים דאג לארח את הפעילים ולהפגישם עם היהודים. כך זכו גם הם יחד עם שאול ועליזה ובתם הבכורה טובה (אמי), שהייתה רק בת 40 יום, לעלות לארץ ישראל. מאניית המעפילים הגיעה המשפחה לבית-ליד. כשנודע להם על הקמת מעברה באור-יהודה, הגיעו לשכונת סקייה א' והיו בין ראשוני מקימיה ומייסדיה.

סבי, בזכות השפות הרבות שאותן ידע,, סייע רבות לעולים ארצה באכלוסם באוהלים במעברה, ובסוף שנות ה-60, כאשר חיפשו מתנדבים דוברי שפות רבות, הוא עזר בקליטת העלייה ממזרח אירופה. בנו הרצל בדוסה זוכר שבמסגרת התנדבויותיו של סבי, הם היו הולכים מוקדם בבוקר לקבל את פניהם של העולים. דודי הרצל היה יושב לצד אביו בשולחן קטן, רושם את שמות המגיעים באנייה ונותן להם מסמכים. לימים החל סבי לעבוד בחברת עמידר, ולא מעט אנשים זוכרים לו את עזרתו הרבה ועקשנותו לסייע להם בקבלת דיור.

כאמור, גם במהלך תקופה זאת עסק בצילום ובפיתוח תמונות ובהסרטה של הסרטים בקולנוע 'גולן' עד לסגירתו. סבי אהב מאד טכנולוגיה והתרגש מאוד מהמצלמות הדיגיטליות וממצלמות הווידיאו הביתיות. יחד עם זאת חזר והדגיש שאין כמו הצילום של פעם.

סבי שאול בדוסה, שרבות עוד אפשר לכתוב עליו, היה אדם מיוחד, איש אשכולות, מוכשר מאוד בתחומו, צנוע ואהוב על הבריות. בזמן הכנת כתבה זאת גיליתי עד כמה היה הוא אדם אמיץ וחזק, אדם אופטימי, מנהיג, פטריוט ואוהב אדם. הוא וסבתי, עליזה בדוסה, שהייתה סייעת בגני הילדים בעיר אור-יהודה במשך למעלה מ-35 שנה, וחינכה את ראשוני ילדי העיר, תרמו כל כך הרבה לעיר אור-יהודה, ואני גאה על שזכיתי להיות נכדתם הבכורה, אחת מ-13 נכדיהם. סבי שאול בדוסה נפטר בכ"ז בשבט תשס"ה, שלושה שבועות בדיוק לאחר פטירתה של סבתי, עליזה בדוסה שנפטרה ביום ג' בשבט תשס"ה. זיכרונם ומורשתם יישארו חקוקים בלב כל מי שזכה להכירם לעד.