מציון תצא שירה / מתי גלעד

ספר שירים חדש של ציון חלפון
מתוך לבלוב 19, מרץ 2004

קישור לדפדוף בגליון לבלוב 19 כקובץ PDF 

תמונת זיכרון של הספרייה הגדולה והעשירה אשר התנוססה בבית אביו בטריפולי שבלוב, מעלה בעיניו של ציון דמעות של געגוע. בכל זמן פנוי נהג לקרוא בספרים הרבים שהונחו בה ואהב לסדר אותם לפי נושאים ולפי סדר הא-ב מתוך אהבה והדייקנות שאפיינה אותו. במיוחד אהב את ספרי הדקדוק והלשון. הייתה לו חיבה מיוחדת לשפה העברית. שפתו היומיומית העשירה והמהודרת של ציון חלפון הוקנתה לו קודם בבית מפי הוריו ואחיו הגדולים ממנו, והמשכה היה בחקר המילים והפעלים שהיה לתחביבו במשך כל חייו. סקרנותו והעמקתו בדקדוק הלשון העברית גרמו לכך, שכל מילה ופועל הוא חוקר באופן עמוק ורחב עד כמה שרק יכול להשיג. כאוטודידקט למד מתוך קריאת ספרים וסיפורים גם כיצד לכתוב פרוזה ושירה, ולאחרונה הוצא לאור ספר השירים הראשון שלו "שירת ציון".

בילדותו גלה מביתו ועירו, ומשפחתו נדדה לכפרים המרוחקים מזעם ההפצצות בטריפולי של מלחמת העולם השנייה. בפרעות של שנת 1945 נפגעה חנותו של אביו אשר בשוק התורכי. בחנות היו סחורות מכל העולם: צלחות מכסף, פיסולים משנהב ועוד עבודות אומנות. אביו, שהיה מזכיר בבית הדין הרבני וחזן בבית-הכנסת, היה גם אמן-פסל. הוא היה מפסל על צלחות של כסף. החנות נשדדה ונשרפה בשנת 1945 ונשדדה שוב בשנת 1948, וכך, מאנשים מבוססים היו בני המשפחה לעניים. בכל תקופת המלחמה שמעו אוזניו רק מילים של כאב, אימה ופחד, והמצב הכללי מנע ממנו לרכוש ידע. הוא לא היה פנוי לכך. 

לאחר חזרתם לעיר הוא הצטרף למאות הילדים ללימוד בישיבה שבעיר החדשה. הם למדו בכיתה קטנה ויפה שחלונותיה צופים לפיאצה ולאוטוסטרדה. יום אחד נכנסה לכיתה אישה מלווה ברב, מנהל הישיבה, ובאדם נוסף, כדי להתבונן בתלמידים ולשוחח עם המורה. לאחר שיצאו סיפר המורה שאלו היו נציגי הג'וינט מארצות-הברית, ומטרת ביקורם היא להעניק עזרה לישיבה. על כן ביקש הרב שמישהו יכתוב חיבור על הביקור, והוא ייתן להם אותו כמחוות תודה. ציון חלפון כתב חיבור והגיש אותו למורה. לאחר שהרב הראשי של הישיבה קרא את החיבור של ציון וגם נחשף לחיבור נוסף של התלמיד שהתפרסם בעיתון באותו היום, הוא נכנס לכיתתו העניק לו שבחים מרובים, ואף הזמינו אליו הביתה כאורחו לשבת.

ציון עלה לישראל עם תנועת הנוער, פרש מהקבוצה מיד עם הגעת האנייה לחופי הארץ והצטרף אל אחותו שהייתה כבר נשואה, הוא ידע שהוריו בדרך לישראל ושיפגוש אותם מאוחר יותר. מיד אחר כך מצא עבודה בתחום הבנייה. יום אחד פגש אותו אחד מחבריו, והלה התפלא על תחום תעסוקתו והפציר בו לעסוק בהוראה. ציון החליט לנסות את מזלו. הוא ניגש למשרד החינוך בתל-אביב, ומאחר ולא הייתה לו תעודת בגרות נאלץ לעבור בחינות מילואים, שהיו החלופה לבחינות הבגרות באותה תקופה. שבוע לאחר מכן הופיע ציון שוב במשרד החינוך עם תוצאות הבחינות והסתבר שעבר אותן בהצלחה רבה, אך את האישור הסופי לקבלתו למערכת החינוך היה צריך לקבל מישראל גולדשמיט, המפקח על החינוך הממלכתי דתי שישב בירושלים.

קודם יציאתו לירושלים ניגש ציון וסיפר לאביו על קורותיו. אביו של ציון, פרג'י כלפון, היה המזכיר הכללי של בית-הדין הרבני, וחתימתו מתנוססת על כתובות נישואין רבות של תושבי טריפולי. פרג'י כלפון השתתף בשתי המכביות הראשונות בישראל בשנות השלושים. בפעם השנייה שהגיע ארצה הוא רכש חלקת אדמה בבית חנינה בירושלים, אך מכיוון שלא הספיק לשלם את כל הסכום, העסקה לא הושלמה. היום יושבים ערבים על האדמה הזאת.

ר' פרג'י כלפון ביקש מבנו לחכות מספר ימים בטרם ימשיך במהלכיו וייסע לירושלים. לפגישה בירושלים הצטייד ציון במכתב מהמפקח בתל אביב, אך גולדשמיט הוציא מכתב אחר, על הנייר היה כתב ידו הרהוט של אביו. ישראל גולדשמיט התרשם מאוד מכתב היד, הוא אחז במכתב בחרדת קודש וטען שהוא לעולם לא ייפרד מהמכתב הזה, והוא יישאר אצלו כקמיע. ר' פרג'י כתב מכתב המלצה משלו עבור המפקח. גם אחיו הגדול .... כלפון, היה מנהל בית-ספר מוכר במשרד החינוך. כל אלו היו מליצי יושר עבורו, והוא היה למחנך בישראל.

במסגרת עבודתו כמורה ומחנך פיתח ציון חלפון את שיטות הוראה משלו. הוא מספר על כך שבכיתתו לא היו הפרעות, גם התלמידים המופרעים והתזזיתיים ביותר היו שקטים וממושמעים, מכיוון שהוא תיבל את הלימוד בסיפורים אשר ריתקו את הזאטוטים לכיסאותיהם. הטקטיקה שלו הייתה להיכנס ללב התלמיד, להתיידד עמו, לשחק אתו משחקים ואף להעניק לתלמידיו מתנות קטנות. הדבר לא היה פשוט, מכיוון שהיה עליו לשמור על גבולות בין סמכות לידידות. ציון נהג לבדוק מחברות באופן קפדני מאוד ולהשקיע רבות בכתיבת הערות מחזקות ומעודדות. לעתים אף נהג לתקן להם את התשובות, כך שבמחברת שחזרה לתלמיד לא חסר חומר אף פעם.

פעם אחת הגיע מפקח משרד החינוך לביקור בבית-הספר. היה זה מפקח קשוח במיוחד וקפדן. לאחר ביקור המפקח בכיתתו קרא מנהל בית-הספר לציון, ואור בעיניו. הוא היה המום מהתרשמותו של המפקח הקשוח ביותר במשרד החינוך מדרך עבודתו והשקעתו של ציון. ציון חלפון היה מורה אחראי והשקיע בתלמידיו. לאחר שהצליחו לרכוש את החומר הנלמד, הוא נהנה מפירות ההשקעה שלו. עד היום ניגשים אליו תלמידים שזוכרים אותו, מודים לו ומוקירים את השקעתו בהם.

לטענתו, מורים רבים אינם יודעים להקנות חומר, לדבריו, הוא נהג להתחבב על הילד ולדבר אתו בצורה תמימה וחברית, ולאחר שהילד נקשר אליו והאמין בו, הוא הצליח להקנות לו ידע. הוא קנה את לבבותיהם בסוכריות ובמילים טובות, ובמקביל ידע תמיד לשמור על הגבולות שביחסי מורה-תלמיד שנעו בין חברות וחיבה לכבוד ויראה.