קישור לדפדוף בגליון לבלוב 17 כקובץ PDF 

התכנסנו חבורה של חובבי נגרות מכל קצווי הארץ, כולל אחד שהגיע מאוסטרליה. למפגש הגיעו קרוב לחמישים איש ואישה, רובם ככולם בעלי מקצועות שונים ומגוונים, ואשר המאחד אותם הוא תחביב הנגרות והחריטה בעץ.

בין הנוכחים היו משתתפים במהמפגשים הקודמים, וכמובן, הגיעו  גם חברים חדשים שזו הייתה להם הפעם הראשונה שבה השתתפו במפגשים מסוג זה.

בסבב של היכרות נתבקש כל אורח להציג את עצמו, ולהרחיב בתיאור פרטים, כמו מקצוע, מקום מגורים וכו'.

כמנחה המפגש העברתי את זכות הדיבור על-פי סדר הישיבה במקום, עד שהגעתי לגבר עטור זקן עם כיפה גדולה לראשו. משום מה הופעתו  משכה את תשומת לבי. באומרו את שמו - איציק עגיב - ולאחר מכן את מקום מגוריו באחת ההתנחלויות, נדלק אצלי חיישן כלשהו שרמז שאני עומד בפני הפתעה. שאלתיו לשם אביו מתוך תחושה שאני יודע את שם אביו, ואכן הוא השיב ואמר: "עמוס". (למותר לציין שלא שאלתי איש  לשמות אביו) המשכתי לשאול לשם אמו, כשעל פי תחושותיי ידעתי את התשובה עוד בטרם ענה. הוא השיב: "לינדה". חשבתי, כפי שאומרים: "בינגו".

חייכתי חיוך רחב באומרי לו: "אמך לינדה היא בת הדוד שלי." הוא היה מופתע לרגע, מכיוון שכמדומני, לא נפגשנו קודם לכן מעולם.

הכרתי את אמו, שהייתה נשואה לבן ממשפחת הרבנים הידועה, משפחת עגיב. ידעתי שהיא חדורת ציונות בנשמתה, וכי עברה עם כל משפחתה לגור באחת ההתנחלויות, אף על פי שהייתה להם דירה יפה ומסודרת בעיר. על כן יכולתי לקשר בין  שם המשפחה לעובדה שאף הוא גר בהתנחלות. כאן נדלק אצלי אותו חיישן שהביא אותי "בול" אל ההשערה שלי שאני מכיר את משפחתו של האיש.

לאחר מכן שוחחנו, ואני העליתי בפניו פרטים על אמו. היא הגיעה ארצה לפני משפחתה והייתה לבת בית אצל הוריי. במקרה היה לי תצלום משפחתי שבו נראית אמו בצעירותה, והראיתי לו תצלום זה. למותר לציין שהוא נדהם מהמפגש הבלתי צפוי ומהגילויים שלי עליה. "בין לבין" התקשרתי ללינדה, החלפתי אתה מספר משפטים והעברתי לבנה את השיחה. בתחילה היא לא הבינה איך התחברנו, אך אט אט "ירד האסימון". כפי שאמרתי, זהו סיפור קטן על עולם קטן עוד יותר.

הסתיים לו הקונצרט של זוג פסנתרנים מוכשרים בבית אחד החברים. נכחו בו כשלושים מוזמנים. נהנינו מהנגינה הנפלאה ומן הכיבוד הקל שהוגש בסיומו של הקונצרט. אט אט החלו האורחים להתפזר לבתיהם. רעייתי ואני וזוג נוסף  נשארנו לפטפט עם המארחים על מרפסת ביתם.

המארחת הציעה לנו אבטיח קר עם גבינה בולגרית, כפי שנהוג במקומותינו. אחת האורחות שאלה אם אפשר שלא להגיש את הגבינה בכלי של האבטיח, מאחר שהיא אינה אוכלת מוצרי חלב. אמרתי בתגובה: "כל הלובים אינם אוכלים מוצרי חלב." ואכן, הסתבר שהיא בת למשפחה לובית. חושי התחדדו ושאלתי: “מה שם משפחתך מבית?” והתשובה: “חיון”, “והיכן התגוררתם בצעירותכם?” והיא משיבה: “ברמת גן”. זהו. "האסימון נפל". אני ממשיך לשאול: “שם אביך הוא נסים?” וכפי שאני מצפה, היא עונה: “אכן”, “ואמא - שמה ניצה?” וגם כאן התשובה חיובית.

התחלתי לציין את שמות חלק מאחיה ואחיותיה, משפחה ענפה, בלי עין הרע, והפאזל הושלם: הוריי והוריה היו בשכנות ובידידות טובה במשך שנים רבות.

ועוד משהו לסיום: על פי סיפורי אמי ז”ל, מסתבר שאותו נסים חיזר אחרי אמי בצעירותם. הוא נהג לשבת בפתח בית הוריה ולפצח גרעינים בהמתנה לראותה, עד שאביה היה מסלקו מהמקום. עולם קטן.