בתחילת מלחמת העולם השנייה, בשנת 1939, הידקו הפאשיסטים את טבעת החנק על היהודים. הגזירות כללו שלילת זכויות, הגבלות, רדיפות ומשפטי שדה, אשר לגביהם רצו השלטונות לקבל "הכשרי הסכמה" מראשי הקהילה. רנאטו תשובה יחד עם הרבנים הראשיים עמדו באופן איתן מול השלטונות. הם התנגדו בתוקף לחומרת גזרי-הדין, עד כדי כך שבאחד ממשפטי השדה, בעקבות התנגדותם התקיפה, הוצע להם - והם שקלו זאת - להחליף הם את הנידונים, ושגזר-הדין יחול על ראשיהם ולא על הנידונים החפים מפשע.
באותה התקופה הוסיף השלטון הפאשיסטי וגזר גם על הגליית היהודים למחנות ריכוז, כגון ג'אדו, גריאן ואחרים, ודרש מהנהלת הקהילה לספק רשימות יהודים לגירוש. ראשי הקהילה דחו את הדרישה והשתדלו לגרום לסחבת בסיפוק דרישותיו של השלטון, אבל בסופו של דבר מצאו המושלים סייענים אחרים לדרישותיהם, ואלו סיפקו את רצונם.
בתום מלחמת העולם השנייה, עם שובם של היהודים ממחנות הריכוז לבנגאזי, יזם רנאטו תשובה ביחד עם חיילי הבריגאדה היהודית, אשר שרתו בצבא הבריטי, את התחדשותו של בית-ספר העברי "תלמוד תורה". התנדבותם של חיילי הבריגאדה ותרומתם לשיקומו של בית-הספר ולהעשרת מקצועות הלימוד, היו לדוגמה ולמופת של אהבת ישראל והוכחה לקיום האמרה "כל ישראל חברים". למרות מחויבותם לשרות הצבאי, מצאו חיילי הבריגאדה – מתוכם אני זוכר היטב את המורה אבנר רחמיאלי (שקורניק) ואת יעקב בן-עמי זצ"ל - את הדרך לשמש כמורים ביחד עם מורים מצוינים מבין יהודי בנגאזי, בתוכם הגאון עתיר הידע ר' יעקב גויטע זצ"ל, אשר היה מנהל בית-הספר. בכך העלו את קרנם של ערכי ישראל ושל השפה העברית.
לקראת הכרזת העצמאות של לוב מינה המלך אידריס אלסנוסי את רנאטו תשובה כחבר ב"ג'אבהא" (לעתיד הפרלמנט של לוב). רנאטו זכה ליחס של הערצה רבה מצדו של המלך אידריס, ואף הוצע לו לשמש כשר האוצר של לוב.
בעקבות ההכרזה על הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 ומלחמת ה"ג'יהאד" אשר בה פתחו ארצות ערב, עלה גל הסתה בקרב הלאומנים המוסלמים שבלוב, והם ערכו פרעות (אשר כונו 'כומאדה') ביהודים. בבוקרו של אותו יום שבו החלו הפרעות, הסתגרו כל היהודים במעונותיהם וביצרו את דלתות בתיהם. למרות שהפורעים השתוללו ברחובות, רנאטו תשובה יצא מביתו, שהיה ברחובה הראשי של העיר - שארע עומר אל מוכתר- (שמו הקודם היהVia Generale Briccola). הוא צעד לארמון המלך לבדו ובמלוא התעוזה, תוך התעלמות מוחלטת מכל המתפרעים ברחוב, כאילו הוא היה מוקף בחגורת אנשי בטחון הסוככים עליו ומונעים מלהתקרב אליו (לא אשכח את המחזה הייחודי הזה, שאותו זכיתי לראות כנער דרך חריצי התריסים המוגפים של ביתנו, שהיה כמעט מול ביתו). הוא ביקש מהמלך להורות מיד לכוחות המשטרה להתערב, וכן לפרסם הוראה מטעמו (בצורת מודעה שמדביקים ברחובות העיר עם תמונת המלך - שאותו התושבים מאוד כיבדו) - להפסיק מיד את הפרעות ביהודים. ואכן, המלך קיבל את המלצתו, והשקט חזר לעיר.
באותה התקופה כונסה גם אספה בבית הג'אבהא, אשר מטרתה הייתה לגייס תרומות לג'יהאד בפלשתין, ואליה הוזמנו רוב נכבדי העיר ובהם גם היהודיים.
יזם האספה הגיע לשורה שבה ישבו היהודים כדי להתרים אותם. היהודי שישב בקצה השורה הפנה את המתרים ליו"ר הקהילה. רנאטו ביקש את רשות הדיבור מהמלך ועלה לבימת הנואמים. הוא פתח בביקורת על הזמנת היהודים לאספה הזאת, בציינו כי היהודים הצהירו כל הזמן על כי אינם מתערבים בנושא הפלשתיני, ולכן הם גם נמנעים מתרומה עבור הג'יהאד. כמו כן, ציין, הדרישה מהיהודים לתרום נגד אחיהם היהודים הוא מעשה מעליב שפוגע בכבודם. הוא הזכיר למאזינים קטע מהקוראן שבו מופיע מסר שיש להימנע מלהעליב אדם החי אתך. המלך קם ממושבו, הצדיק את רנאטו תשובה, והורה להפסיק מיד את האספה ולנעול אותה. התוצאה הייתה, שלא רק שהיהודים לא תרמו באותו הכנס, אלא גם הערבים לא תרמו. באווירה של האימה, הדיכוי והאיבה שהייתה קיימת אז נגד היהודים, נדרשו אומץ לב עצום ותעוזה רבה כדי לקום ולומר כיהודי גאה את דבריו בג'אבהא.
מיד עם הכרזת המדינה, החל רנאטו תשובה להתוות את תכנית העלייה של כל יהודי קירנייקה לארץ, בשיתוף עם יצחק רפאל וברוך דובדבני. ואכן, כמעט כל יהודי קירנייקה עלו בשלבים לארץ ישראל.
רנאטו תשובה עלה ארצה בשנת 1953 (את בנו שלח לפניו בשנת 1950), והתיישב בבת-ים. הוא השקיע בשותפות להקמת מפעל לייצור קרח (מוצר חיוני מאוד באותה התקופה) וקבע לו את השם ל.ק.ה., אותיות שהן ראשי תיבות של הפסוק "לישועתך קויתי ה' ", פסוק אשר היה שגור בפיו במצבים הקשים והסוערים שעבר בחייו.
הוא נפטר ביום שישי ג' באדר ב' תשל"ו, 5 במרץ 1976, ונטמן באותו היום בהר הזיתים בירושלים.
(למען הגילוי הנאות: הכותב הוא בן אחותו של רנאטו תשובה, זצ"ל)
