ר' יששכר חכמון זצ"ל, הרב הראשי האחרון של קהילת יהודי לוב / דוד ג'אן ויוסף בן דוד ג'אן

קישור לדפדוף בגליון לבלוב 21 כקובץ PDF 

החכם השלם הדיין המצוין ר' חכמון הסביר כי המקור לשם חכמון מוזכר במקורות בספר דברי הימים א', פרק י"א, פסוק י"א:

"וְאֵלֶּה מִסְפַּר הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד יָשָׁבְעָם בֶּן חַכְמוֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִישִׁים הוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אחָת."

רבי יששכר חכמון זצ"ל, שהכול הכירוהו כרבי "זכר", רבה הראשי האחרון של לוב, נולד בכפר זליטן שבלוב בשנת התרמ"ה – 1885 (מבוסס על הכתוב בתעודה רשמית של השלטונות האיטלקיים בלוב. אולם במסמך נוסף מופיעה שנת הלידה התרמ"ז – 1887), להוריו אליהו, ורבקה (לבית בן עטיה). הזוג רבקה ואליהו חכמון הביאו 7 צאצאים לאוויר העולם: רבי יששכר, משה, ציון, רחמים, עמוס, מרים ודוד.

הכפר זליטן הרחוק כחמישה קילומטר מטריפולי, שוכן לשפת הים התיכון בלבה נאות מדבר שופעת מים וירק. המקום היה מרכז גידול התמרים בלוב, והיישוב היהודי שבו הוא קדמון מאוד. הוא נודע בזכות בית-הכנסת העתיק "צלאת בושאייף", שנבנה לפי המסורת בשנת ד' אלפים תתק"ד - 1144. האדון בושאיף ואשתו היו זוג ירא שמים, צדיקים בכל אורחותיהם, נדבנים גדולים ועשירים מופלגים. כאשר מת בושאיף, ביקשה האלמנה דרך שבאמצעותה תנציח את זכרו ותפעל לעילוי נשמתו. היא בדקה ומצאה שהמנוח הותיר בירושתו חלקת קרקע גדולה שאותה רכש מערביי זליטן. הגברת בושאיף החליטה  להקים לזכרו בית-כנסת מפואר. בית-הכנסת שהוקם ידוע בזכות סגולותיו המיוחדות ואין ספור אגדות על מעשי נסים, והוא היה למוקד עלייה לרגל של יהודי לוב.

בילדותו למד רבי חכמון תורה בזליטן ב"תלמוד תורה", והמשיך להתמיד ולהעמיק בלימוד התורה כל ימי חייו. לפרנסתו עסק בצורפות והחזיק בבית מסחר לייצור כלי כסף ומכירתם. הוא עסק גם באומדן שווי הזהב והכסף לבקשת הפונים אליו. רבי חכמון רב הפעלים שימש גם בוועד קהילת יהודי זליטן. עקב מצבו הכלכלי המשופר, רוב צורכי הקהילה היו באחריותו ומכספו.

הוא נשא לאישה את זולה, ובזליטן נולדה בתם הבכורה פיפיה. לאחר כן בטריפולי נולדו: יצחק, יוסף, אברהם, פנחס, חי, יהודה, בנימין ורבקה.

כל הליכותיו של רבי חכמון היו בצניעות ובענווה, דיבורו היה שקט ולא מתנשא למרות עושרו הרב. מלאכת הכתיבה נטלה זמן רב מזמנו, בנוסף לעיסוקיו הרבים.

הוא הקפיד על תזונתו הצמחונית ולא אכל בשר. הוא אכל חמאה עם לחם מיוחד, סלק אדום, פירות וירקות - רק של העונה - ושתה תה.

בתחילה נהג רבי חכמון להתלבש בבגדים היהודיים המסורתיים:

קמיג'ה - חולצה לבנה ארוכה עד מעט מעל הברכיים עם שרוולים ארוכים.

סרוואל - מכנסיים לבנים רחבים המגיעים עד מעט מתחת לברך.

פרמלה – וסט, מותניה חסרת שרוולים בצבע תכלת-כחול עם רקמה בצבעי שחור-כחול עמוק.

טאקייה חמרה - כובע אדום מבד לבד.

סאכו - מעיל שחור ארוך מבד משובח.

עם תחילת הכיבוש האיטלקי את טריפוליטניה שימשה זליטן כאזור התכתשות בין הצבא האיטלקי לבין המורדים הערבים. האיטלקים בנו חומה מגן בצורה סביב זליטן, והרובע היהודי היה מצוי בין החומות. על חומות העיר הציבו האיטלקים תותחים ששימשו כנשק חזק ומרתיע מפני כוחות המורדים הערבים. אולם מלחמת העולם הראשונה בין השנים 1914-1918, טרפה את הקלפים, האיטלקים נאלצו להעביר את התותחים לחזית באירופה. המורדים ניצלו זאת, ובשנת 1915 כאשר פרץ המרד הערבי, הם פשטו על העיר זליטן ושדדו את רכוש היהודים. האיטלקים נאלצו להתבצר בנמל, והיהודים ברחו לטריפולי ולמדבר הגדול.

רבי חכמון, אשר בטח בשכנו הערבי ומחשיבו כאח, מסר לו לשמירה את המפתח לבית מסחרו לכלי כסף המלא וגדוש בכלי כסף וזהב. למרבית הצער, זוהי הפעם האחרונה שרבי חכמון ראה את כל רכושו ועושרו הרב שהוערך בשווי אסטרונומי של כ- 80,000 פרנק. הוא ברח יחד עם אשתו ובתו פיפיה דרך הים באמצעות סירה לכיוון טריפולי. אסון קרה אותם בדרך, והסירה התהפכה על יושביה. במאמצים גדולים נחלצו ממצוקתם והצליחו להגיע לחוף המדבר. זמן רב סבלו ייסורים בדרכי המדבר, עד אשר עלה בידם להגיע לטריפולי חסרי כול. הפ השתכנו בבית משפחת ואתורי ברחוב החמאם הגדול מספר 56. המאורע הטראומטי שחוו בני המשפחה שכמעט טבעו בים, השאיר ברבי חכמון צלקת נפשית עמוקה, ומאז סירב בכל תוקף להתנייד באמצעות בהמה, מכונית או כרכרה. רק ברגליו ילך.

גם גורל בני משפחתו לא שפר עליהם. לאביו אליהו היו בזליטן שדות, מטעים ו"טברנה", "בית מרזח", ובעסקיו העסיק ערבים רבים. תחביבו הגדול היה גילוף בעץ. תחביב זה הוא אשר החיה את נפש משפחתו בהגיעם לטריפולי. כמובן שגם אליהו ובני משפחתו ברחו מפאת המרד הערבי למדבר הגדול בחוסר כול. תלאות רבות ואיומות עברו עליהם, ורבקה אם המשפחה מתה בדרך. הם נאלצו למרות צערם הרב לקבור אותה במדבר, ולא זכו עוד למצוא את הקבר לאחר מכן. לאחר כשלושה חודשי שיטוט במדבר לקח אותם קצין איטלקי, והם הגיעו כפליטים לטריפולי. תחביב הגילוף של אליהו העמיד את המשפחה על הרגלים. הוא גילף "בקבקים" - כפכפים מיוחדים מעץ בצורה אורטופדית - ובזאת מצא את פרנסתו.

בכ"ב תמוז התרע"ה-1915, פנה רבי יששכר חכמון במכתב מרגש עד דמעות ובתחנונים רבים לוועד הקהילה בטריפולי בבקשה לקבלת משרה כלשהי, ואפילו בשכר מועט ביותר, ולהחיות את בני משפחתו. ממעמד של סוחר עשיר ומכובד בוועד קהילת זליטן הוא הגיע כמעט לפת לחם בטריפולי: "...אני יששכר חכמון בן 30, נשוי ואב לשניים. יליד זליטן, שם היה עיסוקי במסחר. עתה אני נמצא כאן אורח אצל צאנין ואתורי, ברחוב החמאם הגדול מספר 56. אחרי מה שקרה לי בפרעות, לא עליכם, שאבד בהם כספי כולו, בערך שמונים אלף פרנק. לא נותר לי להתפרנס אלא מן התורה אשר למדתיה מן צעירותי ומהכתיבה. אנשי זליטן כולם יכולים להעיד עלי, שחייתי בעושר ובתורה. כמו כן הייתי אחד מן הועד של קהילת זליטן, ורוב צורכי הקהילה היו באחריותי, כמו שידוע לאדון אליהו ממשפחת רקח ישמרהו צורו ויחייהו. ועל זה אני מפציר מכבודכם במכתב זה, שתסבו לבכם אליי ותחפשו לי אם יש לכם עבודה אם בתור מלמד או בתור סופר במקום כלשהו, תחת אחריות ועד הקהילה. אני מסתפק בכל מה שיגזור ה' אפילו 15 פרנק לשבוע כדי שאוכל להחיות בהם את אשתי וילדיי. ואני איש שרגיל בקריאה ובכתיבה: חצי קולמוס ומרובע ואפילו רש"י. ועל זה אין לי אלא שכבודכם תעשו לי פתרון, וה' יתברך לא יראה לכם צער, אמן כן יהי רצון ושלום ושלום. יששכר חכמון ס"ט."

לפי מכתב זה נקבע בוודאות כי ר' חכמון נולד בשנת 1885. מאחר  שבשנת 1915 הוא כתב את המכתב וציין כי הוא בן 30. רבי אליהו רקח המוזכר במכתב ושאמור ללמד סנגוריה על רבי חכמון, שימש באותה תקופה כממלא מקום הרב הראשי בטריפולי.

אנשי ועד הקהילה נעתרו לבקשתו, ובשנת התרע"ה-1915 החל רבי יששכר חכמון לשמש כסופר בית הדין הרבני בטריפולי. רבי חכמון נהג לרשום בצורות שונות את תוארו לפני חתימתו: "כאתב בית דין בטראבלס ע"ה יששכר חכמון ס"ט, "הכותב יששכר חכמון", "סופר בית הדין". הערבית היהודית, והעברית, בכתיבה מסודרת, ישרה ונקייה, רהוטה ושוטפת משמשים את רבי חכמון בטפסים ובתכתובות השונות. ידיו של רבי חכמון מלאו בעבודת הכתיבה, והוא נזקק לעוזרים במלאכת הכתיבה. "מועאוון אוול לכאתב למדכור ע"ה פראג'י כלפון ס"ט " - (עוזר ראשון לסופר הנזכר עבד ה' פראג'י כלפון ס"ט), לימים, פראג'י חלפון משמש כסופר בית הדין הרבני במקומו של רבי חכמון.

רבי חכמון ביסס את מעמדו בבית הדין, ובעקבות כך גם מלבושו השתנה בהתאם ללבוש חליפות איטלקי.

בשנת התרצ"ב-1932 התמנה רבי חכמון לדיין שלישי, בראשותו של ראש אב בית הדין ר' ציון ביתאן זצ"ל, וכדיין שני שימש ר' יוסף יונה.

בשנת התרצ"ג-1933 התמנה ר' יוסף יונה לראש אב בית הדין, ר' חכמון כדיין שני ור' חי גביזון כדיין שלישי.

בשנת התרצ"ה-1935 התמנה ר' חי גביזון לראש אב בית הדין, ר' חכמון כדיין שני, ור' כמוס נחאיסי כדיין שלישי

ארכיון בית הדין שנמצא במפתיע אפשר לנו הצצה מרתקת על אופיו ועל הנושאים שהתרחשו בין כתליו.

נמצאו מסמכים העוסקים בענייני משפחה, נישואין וגירושין, שידוכין ונדוניות, צוואות תעודות פטירה וטיפול ביתומים. ענייני ממון עיזבון וירושה. תפילות מיוחדות ופיוטים, פסקי הלכה ותיעוד מנהגים, כשרות ושחיטה, חידושי תורה, ואפילו... מחזה בערבית-יהודית על יוסף הצדיק שנכתב בשנת 1923 למען תנועת מכבי.

לדוגמה: פרשה לא שגרתית בנושא ביטול אירוסין. מפאת מורכבות הנושא וסיבוכיו נמשכו הדיונים לאורך כמה שנים בטריפולי, תוניס וזוארה, ולבסוף נפסק... כמה מפתיע... על מתן גט לארוסה וגם על פיצויים עקב ביטול האירוסין.

מסמכים לא שגרתיים נוספים עוסקים בתשלום מזונות, ובהחלטה מרחיקת לכת של בית הדין, לאסור בבית כלא מקומי אב שלא שילם מזונות לילדיו.

בשנות הארבעים הורה בית הדין על קיום יום צום ותפילה בעקבות מלחמת העולם השנייה ומשלוח יהודים למחנות ההשמדה.

בשנת 1948 קבע בית הדין את ביטול מנהג הנשים ללכת לבית העלמין בתשעה באב. נראה שהיסוד להוראה זו היה טמון בחשש לביטחונן ולשלומן של הנשים חסרות המגן בתקופה קשה ליהודי לוב תקופת פרעות 1948.

בית הדין בטריפולי הדפיס כרזות קיר גדולות ומרגשות לכבוד ה' באייר תש"ט-1949. קשה לדמיין, אבל בקהילת יהודי לוב השתמשו במונח "יום העצמאות" כבר ב-1949, במלאת שנה להקמת מדינת ישראל, עוד לפני שהוא הפך לשגור ומקובל. יהודי לוב, רגע לפני שמרביתם נאלצים להימלט מארצם, קבעו את יום העצמאות של מדינת ישראל החדשה כיום של חג ומועד עם שורה של סממנים יהודיים של שמחה. זאת מתוך קשר עמוק לארץ, לציונות ולמוסדותיה של המדינה שקמה רק שנה קודם לכן. הכרזה היא מסמך נדיר המעיד כאלף עדים על עוצמת זיקתה של הקהילה היהודית הלובית בגולה למדינת ישראל.

מנוסח הכרזה ברור שהרבנים הדיינים היו קשורים לרבנות הראשית במדינת ישראל ולממשלת ישראל, שלפי החלטתן נקבע היום "ליום חג ומועד כללי בכל שנה ושנה בישראל ובכל קהילות ישראל בארצות פזוריהם". נקבע כיצד על היהודים לנהוג ביום העצמאות באותה שנה ובכל שנה לעתיד לבוא. מדובר בתקנות, עם כל המשמעות הדתית של המונח: "והננו גוזרים לקיים ולקבל תקנות אלו ולא יימוטו לעולם ודברי חכמים נטועים".

ראשונה היא התקנה המחייבת שכל בן אשר נולד בשבוע שבו חל יום העצמאות ייקרא "ישראל", וכל בת תיקרא "ציונה". התקנה השנייה קובעת את תכניו של יום החג והמועד. זהו יום של מתנות לאביונים, ועושים בו משתה ושמחה. גם מי שידו אינה משגת, חייב לעשות לפחות סעודה אחת של בשר ויין המוגדרת כסעודת מצווה. כן נקבע שיום העצמאות הוא יום שבתון. מעניינת גם התקנה המורה לבוא לבית הכנסת בבגדי חג, בטלית ובתפילין, להניף את דגל ישראל לפני הוצאת ספר התורה (זוהי התקנה הבולטת והמפתיעה ביותר, הוצאת ספר תורה ואפילו שלא בימים הרגילים של הוצאת ספר תורה, שני או חמישי), להתפלל תפילה של חול ולגמור בהלל ובברכה. התקנות מורות גם לקרוא את הפטרת "קומי אורי כי בא אורך, וכבוד ה' עלייך זרח" (ולא את ההפטרה המקובלת היום "עוד היום בנב לעמוד ינפף הר בית בת ציון גבעת ירושלים...").

על החתום: הרב הראשי שלמה ילוז, אב בית הדין חי גאביזון, והדיינים יששכר חכמון וכמוס נחאיסי

בתקופת מאורעות 1945 גרה משפחתו של רבי חכמון במקום מסוכן ומרוחק מבית הדין. כדי להימנע מפגיעות בבני משפחתו הם עברו לבית של האח, רחמים, בקורסו ויטוריו 150, שהיה מצוי בקרבתו של בית הדין. לאחר מספר חודשים בני משפחתו חזרו לביתם, אולם רבי חכמון נשאר להתגורר במקום עוד כשנתיים והקפיד ללכת לאטו מדי יום למשרדי בית הדין, כאשר ידו שעונה על כתפי אחד מילדי בני המשפחה, ולטפל בכל הנושאים הבוערים העומדים על הפרק ומחייבים את התערבות דייני בית הדין.

פרעות 1945, שבהם נרצחו 132 יהודים, ולאחר מכן פרעות 1948 שבהם נרצחו 14 יהודים, ערערו את שלוות המשפחה. זולה חששה מאוד לחיי בני המשפחה והפצירה ברבי חכמון לעלות ארצה. הוא עצמו סירב באצילות נפש, מאחר והוא שראה את  עצמו כמחויב בכל מאודו לדאגה לצורכי הקהילה. למרות זאת הוא התרצה ושלח לארץ ישראל את זולה אשתו יחד עם ילדיו רבקה, יהודה ובנימין, כאשר אברהם מצטרף אליהם מאוחר יותר. רבי חכמון עבר לגור בביתו של יוסף הבן שלו. אחד מבני המשפחה הגיע ארצה ולמרבית תדהמתו נתקל בתנועת מכוניות ובחילול השבת בארץ, בניגוד לחלומות ולציפיות שעליהם גדל. הוא כתב לאביו רבי חכמון ויידעו על הזעזוע שאותו חווה בארץ. רבי חכמון ברוב פקחותו עונה לו במשפט אחד "אל תגיד בוניך, תגיד בניך", משמעות המשפט עמוקה ומראה על גודל תבונתו של רבי חכמון. הוא רמז לבנו שלמרות כל מה שהוא ראה, יהודי נשאר יהודי באשר הוא, גם באם חילל שבת. הוא רמז לו כי הפסוק במקורות הוא "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך", למרות שחכמינו מלמדים "אל תקרי בניך אלא בוניך".

רבי חכמון ראה ברכה בעמלו בשירות הקהילה בבית הדין, ובשנת התשי"א-1951 התמנה לאב בית הדין וכרבה הראשי לקהילת יהודי לוב, לאחר עלייתו ארצה של ר' חי גאביזון.

רבי חכמון השתדל ככל יכולתו לצמצם את אמונת האנשים המסיבית בעין הרע ובטקסים להסרתה. הוא סירב לבצע טקס שכזה, גם לעקשנים ביותר. הוא הסביר ולימד את הפונים אליו כי התפילה לאל עליון שבמרומים היא הדרך הנכונה והאמתית להיוושע.

באחד הימים התגלגלה שמועה לאוזנו של רבי חכמון על אודות "איש מופת" שברשותו ביצת תרנגולת מעוטרת במכחול ובכיתוב, הביצה העטופה בקטיפה הונחה אחר כבוד בקופסה יפה. השמועה - על אותה ביצה מופלאה בעלת סגולות מרפא לחולים ונשים עקרות ועזרה לכל נזקק - עברה מפה לאוזן. רבי חכמון ציווה על בעל המופת להתייצב לפניו "לחקירת פלאי הביצה", האיש הגיע מלווה בפמליית אנשים מאמינים. רבי חכמון לקח את הביצה ופנה בכעס לנוכל: "מא סאב אלמשיח קא יטלאע מן איסר אג'יאג'ה? ", (לא מצא המשיח אלא לצאת מאחוריה של התרנגולת?), רבי חכמון הפיל את הביצה על הרצפה ושברה לקול מחאת הנאספים. הנוכל נמלט מהמקום ולא הראה עוד את פניו. בעקבות מקרה זה נאמר על רבי חכמון "יששכר וואלד ארביקה כסר אדאחייה פי דקיקיה" (יששכר בנה של רבקה שבר ביצה בדקה).

לוב הכריזה על עצמאותה ב-24 בדצמבר 1951 בתמיכת האו"ם, בעקבות תנאי של בעלות הברית להסכם שלום עם איטליה. לוב הוכרזה כממלכה חוקתית, וסידי אידריס הוכרז כמלך לוב. מנקודת זמן זאת התחיל מצב יהודי לוב להשתנות לרעה בהדרגה. בשנת התשי"ד-1954 סגרו השלטונות הערביים את בית הדין באמצעות צו.

מכאן ואילך החלה להעיב עננה שחורה מעל ראשו של רבי חכמון. סיבוכי דלקת ריאות קשים אילצו לאשפזו בבית-החולים. במשך שבעה חודשים הוא התייסר, וגופו נחלש בבית-החולים. גם שחרורו מבית-החולים לא הביא מזור לגופו הדואב, ולאחר זמן קצר הוא לקה בשיתוק בשתי רגליו שריתק אותו לצמיתות למיטה. בני משפחתו המסורים שיכנו אותו בבית בוארון בזינקת אל פרנסיס 22, שבו התגוררו בנו יצחק עם בני משפחתו. היה זה בית גדול מאוד עם שתי קומות. רבי חכמון שכב במיטתו בחדרו בקומה העליונה, ולעתים נשען בגבו על גב המיטה ולא הפסיק את כתיבתו בנושאים הלכתיים ורבניים, בנוסף לכתיבה על סיפורי חיים וסיפורים אישיים. נושא אישי וכאוב מאוד מעסיק את רבי חכמון, אחותו מרים שחוותה חיים לא מאושרים עם בעלה, נפטרה בצער לאחר הולדת בנה, ורבי חכמון, מצער קירות לבו, מעלה על הכתב את סיפור חייה. כל ימי חוליו, אסתר כלתו אשת יצחק, טיפלה בו במסירות ודאגה למזונו ולכל מחסורו בעזרתם של פיפיה ושאר בני המשפחה. רבי חכמון לא הניח לתחלואיו לרפות את ידיו. הוא המשיך להנהיג את קהל העדה ממיטת חוליו, לפתור בעיות הלכתיות שדרשו את התערבותו, וללמד שיעורי תורה ממיטת חוליו. באבני מגנאג'י שבא אליו להתייעצויות שימש כשליח להעברת הוראותיו לבני הקהילה.

משנוסדו המוסדות המשפטיים של המדינה הלובית החדשה, הוקמו בתי משפט אזרחי ומסחרי, בית משפט פלילי ובית משפט לערעורים. בית הדין הרבני לא הוזכר, אבל בעקבות משא ומתן מיוחד, ובהמתנה להסדר חדש לקהילה היהודית, שמעולם לא נקבע בחוק, אושר למר באבאני מגנאג'י בן אברהם, שהיה בעבר מזכיר בית הדין הרבני ושופט בבית משפט "אהליה", לתפקד כעין דיין בבית דין דתי יהודי לבעיות של מעמד אישי, בהיעזרו בשני שופטים יהודים.

בעיה בוערת שעמדה לפתחו של ר' חכמון הייתה בעיית הנערות היהודיות שהתחברו עם בחורים ערבים או נחטפו על ידיהם למטרות נישואין. רבי חכמון ניצל את קשריו עם המשטרה המקומית ונעזר גם בגורמים מתוך הקהילה היהודית כדי להביא את הנערות ולשלוח אותן באמצעות אניות לאיטליה. חלקן חזרו בחזרה ללוב, ומקצתן נשלחו בשנית לאיטליה. לא מעט בנות הגיע ארצה לזולה אשת רבי חכמון כדי להודות לה על פועלו שהציל אותן.

בשנת התר"ך-1960, מפאת מצבו הרפואי המחמיר, פרש רבי חכמון מתפקידו הרם, והשלטונות  נתנו בידו מסמך המאשר את מעמדו לאחר פרישתו מתפקידו.

רבי יששכר חכמון זצ"ל לא האריך ימים לאחר פרישתו. הוא נלקח לבית עולמו, נפטר ונקבר בטריפולי, ד' אייר תשכ"א, 18.4.61 והוא בן 76 שנה. תהי נשמתו צרורה בצרור החיים, אמן!

תודות לבני המשפחה: יששכר חכמון, ראובן חכמון, עמוס חכמון וג'ולינה נימני על סיועם הרב.

משולחנו של חוקר

מסתורי היעלמותם של ארכיון בית הדין הרבני של טריפולי, וגנזך ר' יששכר חכמון זצ"ל, הרב הראשי האחרון בלוב:

למעלה מחמישים שנה חיפשו חוקרי יהדות לוב לשווא אחר מסמכי בית הדין שאמורים היו לשפוך אור על חיי הקהילה ואורחותיה בדורות האחרונים, אולם עד כה כל מאמציהם עלו בתוהו, ולא נודעו עקבות הארכיון. ענן מסתורין כבד אפף את תעלומת ההיעלמות.

לפתע, כרעם ביום בהיר, לפני כשנה, התפרסם מאמר של ד"ר יהודית הנשקה, "סקירה וניתוח של ארכיון הרב יששכר חכמון" ... הייתה זאת הפתעה מוחלטת ומהממת ... למרבית התדהמה דיווחה יהודית כי היא נשלחה לחקור את הארכיון אשר נמצא... לא להאמין... "באוניברסיטת ייל, ניו הייבן, ארצות הברית".

בארכיון 330 תעודות ומסמכים המקפלים בתוכם כתשעים שנות פעילות: 1872-1960. כתובות, גיטין, כתבי אפוטרופסות, תעודות פטירה, צוואות וירושות, פסקי דין, הזמנות לבית הדין, הנחיות לציבור, דרשות ודברי תורה, רשימות על מנהגי לוב, פיוטים, כתבות עיתונאיות ובנוסף... מחזה בערבית יהודית.

על פניו נראה כי כלולים פה גם ארכיון בית הדין וגם הגנזך הפרטי של רבי יששכר חכמון זצ"ל.

במסגרת המחקר שערכתי תוך כדי כתיבת קורות חייו של רבי חכמון, הצלחתי לחשוף מעט מזער ממסך המסתורין. מתברר כי לאחר מותו של הרב חכמון בטריפולי דאגה בתו פיפיה, שבביתה בטריפולי התגורר הרב מספר שנים לפני מותו, להעלות ארצה מזוודות וארגזים מלאים במסמכים וכתבי יד רבים, בעזרתם של בני המשפחה. בסופו של דבר "האוצר" "נחת" אחר כבוד בביתה אשר בארץ. היא וסעיד בוארון בעלה שמרו מכל משמר על "האוצר" ולא הניחו לאיש לגעת ולעיין בו, שמא יגרמו לו נזק כלשהו. בני הזוג נפטרו ללא צאצאים, ורבקה, אחותה של פיפיה שהתגוררה אתם, המשיכה לשמור על ה"אוצר". בבא הזמן  גם רבקה, שהייתה גרושה וללא ילדים, הלכה לבית עולמה.... מנקודה זאת התחיל מחול שדים מסתורי. לרוב בני המשפחה לא היה מושג באיזו דרך עלומה וכיצד נעלם כל "האוצר". גם כיום אין תשובה לכך, אולם לפחות אפשר לשאוב אינפורמציה יקרת פז מהמסמכים שנמצאו, למרות שלצערנו, אין המסמכים נגישים לקהל הרחב.  עדיין נשארה תעלומה מסתורית לא פתורה: היכן כל שאר כתבי היד והמסמכים הנוספים?