ושולחים לקרובים, למכרים ולשכנים; אם הילוד בן, תולים "כילה" – סדין, שבד"כ רקום ומעוטר (שהיולדת הכינה ורקמה, בעוד מועד, בהכנת הנדוניה שלה או בהיותה בהריון), על מנת להסתיר את מיטת היולדת, מחמת צניעות, בעת הנקת התינוק. על ה"כילה" תולים דף "שמירה לילד" של הבעל שם – טוב, כקמיע לשמירת הילוד מכל רע. היה קיים, לפני שנים רבות, מנהג עתיק בלוב, ליצור צורת מפתח מהפרשתו הראשונה של התינוק, מדביקים על נייר ומצמידים ל"כילה" או תולים על קיר חדר היולדת. זאת על סמך הנאמר במסכת תענית דף ב', שמפתח של חיה (יולדת) הנו אחד משלושת המפתחות, שבידי ריבונו של עולם: מפתח של חיה, מפתח של גשמים ומפתח של תחיית המתים.

בשבת שלפני המילה, נוהגים להעלות לתורה את אבי הבן, תוך כדי זליפת "מא זאהר" ושירת הפיוט "אערוך מהלל ניבי". יום לפני הברית, מציבים על הקיר כסא לכבודו של אליהו הנביא ("כרסי אליהו הנביא"), מכסים אותו בטלית ופרוכת של ספר תורה. מתחת לטלית מניחים צלחת עם חול, להנחת העורלה של התינוק בעת הברית ועל החול מניחים שתי ביצים, שעל–פי האמונה העממית, יש בהן סגולה נגד עקרות, ונוהגים לתת אותן לנשים חשוכות ילדים. יש הנוהגים להניח כוס שמן, שישמש למריחה, כסגולה לרפואה ויש המניחים פרוטה, שנוקבים בה חור, כסגולה נגד חסרון הכיס;

בשעות אחה"צ, מתאספות בבית יולדת הבן מספר נשים פייטניות, הנקראות "זמזמאת'" לכתישת הבשמים של הברית – מיני שושנים, הדסים, פרחים מיובשים ותבלינים ריחניים. ה"זמזאמאת'" עם תלבושתן המסורתית, יושבות על מחצלת ליד "כרסי אליהו הנביא" ותוך שירה, כותשות ב"מהראזה" (מכתש מנחושת) עם ה"עמוד" (העלי) את הבשמים, עם השמעת צלילים מיוחדים ע"י ה"עמוד" הכותש ב"מהראזה". מנהג עתיק, שמקורו במסכת סנהדרין דף ל"ב ע"ב: "תנא, קול ריחים, בבורני – שבוע הבן, שבוע הבן", כלומר, קול הרחיים הנו אות, שיש ברית וסימן זה בא לבשר על הברית בשעת גזירת מלכות, שלא למול את הבן, אלא, שכאן התחלף קול הרחיים בקול העלי במכתש. מנהג, שנשתמר אצל אבותינו בעת גזירות השמד של המואחדון ושהובא ללוב גם ע"י האנוסים מספרד ומפורטוגל, שהשתקעו בלוב.

בעת כתישת הבשמים ה"זמזאמאת'" היו שרות בערבית את "ג'נא הספר" (שירי הספר) – שירי קודש והלל לאליהו הנביא, האבות, משה ואהרון, יוסף הצדיק, האמהות ומרים הנביאה, כמו השיר "ז'אנא אליהו – ז'אנא הזוהר ולמילה". שירי שבח והלל לתורה, ערגה וכיסופים לארץ-ישראל וירושלים, כמו השיר "ירושלים נמשילהא בידי נשעאל קנדילהא". שירי תודה למיילדת, כמו השיר "קאבלה סוסייה" ועוד. את תערובת הבשמים הכתושים שמים בצלוחית ומניחים על "כרסי אליהו הנביא", תחת הטלית, עד לברית, לברך עליהם "בורא עצי בשמים";

מעט אחרי כתישת הבשמים, מתאספים מספר זקנים מ"גרפת' אשייאבין" (מושב הזקנים) והיו קוראים את ה"הלל השלם" בדילוגים ואת ה"הלל הגדול" (פרק קל"ו בתהילים). בסיום הקריאה מכבדים את הזקנים בעראק, ביצים קשות וכוס עם גרגירי חומוס המבושלים במים. אבי הילוד היה מחלק כמה פרוטות לילדי השכונה, שהתקבצו לשמוע את קריאת ההלל וכן לזקנים מ"מושב הזקנים". חלוקת כוסות גרגירי החומוס והפרוטות נקרא "להליל", מנות מגרגירי החומוס של ה"להליל" שולח ים בו בערב גם לקרובים, למכרים ולשכנים; לאחר קריאת ההלל ותפילת ערבית, קרובי המשפחה, ידידים ושכנים מוזמנים לבית הילוד ל"לימוד הזוהר", קטע מפרשת "לך לך" מ"ויאמר אליו אני אל שדי…" ועד סוף הפרשה.

כמו כן, בלילה זה, הנקרא "לילת' הזוהר" (ליל הזוהר), מזמינים את מקהלת בית–הכנסת, אשר יחד עם הפייטנים והמוזמנים, בסיום קריאת הזוהר ואמירת קדיש תתקבל, שרים מספר פיוטים השייכים לברית, כמו: "…אערוך זמר תוך מקהלות", "אתה אהובי", אערוך מהלל ניבי", "…יגדל חסדך" ועוד. לאחר הסעודה, ילדי מקהלת בית–הכנסת היו שרים בערבית את השיר "אללה יבארק, ג'מיע מן ז'אנה, והננאנה…" ("האל יברך, כל הבא אלינו, וגרם לנו נחת…"), ולפני צאתם את הבית שרו שיר לבריאות היולדת, ברכה לילוד ולבני הבית, כאות תודה על הזמנתם, שיר הנקרא "חוסה, חוסה, חוסה נא, ותקום אלנאפסה פרחאנה…" (חוסה, חוסה, חוסה נא, ותקום היולדת ברינה…). יש שנהגו, בסיום קריאת הזוהר, השירה והפיוטים ולאחר הסעודה, ללמוד כל הלילה גמרא, רש"י ותוספות. באותה עת, במשך כל הערב והלילה נהגו להניח את התינוק רק בחיק אמו או בחיקה של אחת מבנות המשפחה.

ביום הברית, היו מדליקים נרות ו"קנאדל" ותולים "זדאד" (רדיד) אדום בפתח הבית, לאמור בבית זה נולד בן ויש ברית, משום דאמר בבא בתרא (ד"ג): "מנהג גדול היה בירושלים: כל זמן שהמפה פרוסה על הפתח אורחין נכנסין". מנהג, שהיה כנראה, ספיח מימי השמד של המואחדון ושהובא ללוב גם ע"י האנוסים מספרד ופורטוגל, שהשתקעו בלוב. מכל מקום, מנהג זה של תליית ה"זדאד", היה בו מעין הזמנה לטכס הברית לכולם, גם לאלו שלא הודעה באופן רשמי ואפילו לאנשים, עוברי אורח, שאינם מכירים את בעלי השמחה.מנהג שליחת הזמנות רשמיות בלוב, החל לחלחל רק בעשורים האחרונים בתקופה האיטלקית;

אבי הבן נקרא חתן ביום הברית, וביום זה, החתן וגם הסנדק, אינם עושים כל מלאכה, הולכים למקווה ויש כאלה, שצמו עד לעריכת הברית. לקביעת הסנדק ושם הילוד היו כללים מוסכמים – מקובל לקרוא לבן הראשון, ע"ש הסב מצד אבי הילוד (כמו גם הבת הראשונה, שנקראה ע"ש אם אבי הילדה), אפילו עוד בחייהם. כאשר השם שניתן לתינוק, נלקח ממשפחת האב, אזי הסנדקות ניתנה למשפחת האם. הסנדק היה הסב מצד אם הילד או אחד מאחי האם. עם הולדת הבן השני, התחלפו היוצרות - השם לתינוק נלקח ממשפחת האם, ע"ש אביה (כמו גם הבת השניה, שנקראה ע"ש אם אמה) והסנדקות ניתנה למשפחת האב. בקביעת שם הילוד, היו לפעמים ויתורים, כאשר השם שניתן הוא ע"ש אחד מקרובי המשפחה, שהלך לעולמו. גם הסנדקות הייתה גמישה ולעיתים ויתרו על מצווה זו, ונתנו את הסנדקות לאחד מקרוביהם חשוכי הילדים, כסגולה לפתיחת רחמן של נשותיהם. במשפחות, שנולדו להן עוד ילדים לאחר שניתנו שמות הסבים ולעיתים גם שמות אלו שהלכו לעולמם, קראו לילוד ע"ש אחת הדמויות או הסמלים של חודש הלידה;

מקובל בכל ערי לוב, כשיש ברית מילה בעיר אין אומרים תחנון בתפילת שחרית, בכל בתי–הכנסת ולאו דווקא רק בבית–הכנסת, שבו מתפלל אבי התינוק. את הברית, שניתן לערוך במשך כל שעות היום, הזריזין בלוב מקדימין למצוות ועורכים את הברית אפילו לפני שעות הצהרים; המוהל, שעשה מלאכתו קודש, ללא שכר וראה במלאכה זו זכות ומצווה, בהגיע תורו למול, היה מקדים בבוקר לבדוק את התינוק, שאכן הוא בריא ומוכן לברית; לקראת מועד הברית, שבלוב בד"כ היו עורכים בבית המשפחה, מלבישים את התינוק בבגד רקום, שתפרה הסבתא מצד האם (המביאה גם את כל מלבושיו של הילוד הבכור או הבכורה, שהכינה, בעוד מועד, בהיכנס הבת לחודש השביעי וכל אלה נקראים "ת'יאב").

עם הגעת מועד הברית, כאשר כל הקרואים והמוהל כבר בבית, אחת הסבתות, ששם התינוק ע"ש בעלה, מוסרת את התינוק לאביו, תוך שירת פיוט "ברוכים אתם קהל אמוני, ברוך הבא בשם ה'…", מסירה, שנקראת "ת'קריבה". אבי התינוק, שנוטל את בנו, מעמידו מתחת ל"כרסי אליהו הנביא" ומברך:"אשרי תבחר ותקרב ישכון חצריך" והקהל עונה: "נשבעה בטוב ביתך, קדוש היכלך", והאב מעביר את הבן לידי המוהל. המוהל נוטל את התינוק ואומר: "זה כסא של אליהו הנביא זכור לטוב, מלאך הברית, שיתגלה במהרה בימינו, ברוכים אתם היושבים והעומדים, וברוך הבא בשם ה'" והמוהל מוסר את הבן לידי הסנדק. באותה עת נוהגים לזמר מספר פיוטים כמו: "אערוך זמר מקהלות", "אלי אליהו", "יגדל נא חסדך", "אלי יקשיב", "יהי שלום", "שש אנוכי", "שתיל עליו", יחונן צור", ויש המוסיפים פיוט בערבית, הנהוג אצל יהודי תוניסיה "האדי מילה ועבאדה". עם מסירת התינוק לסנדק, כשהאב עומד ליד המוהל, שהוא שלוחו (כי חובת המילה על האב), מתחיל טכס הברית עצמו עם כל הברכות המקובלות, כאשר מברכים להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, בין מילה לפריעה. את העורלה טומנים בצלוחית החול שהייתה על "כרסי אליהו הנביא" (רבים נוהגים לטמון את החול עם העורלה ודם המציצה, בחצר בית- הכנסת, סגולה שהבן יהיה אוהב תורה ויתמיד בתפילות ומצוות).

לאחר הברית ולאחר שנותנים לתינוק מיין כוס הברכה, ברכו ברכה אחרונה וכולם טועמים מכוס הברכה ומברכים "בורא עצי בשמים" מצלוחית הבשמים, שהייתה על "כרסי אליהו הנביא". הסבתא שקירבה את התינוק לאבי הבן נוטלת בחזרה את התינוק ומוסרת אותו לאמו, הנשארת בד"כ בחדרה, על מנת להניקו ולהרגיעו, נטילת התינוק מהסנדק ומסירתו לאמו, נקראת "הרדא". לאחר שהסנדק החזיר את התינוק לסבתא, רבים באים לקבל ממנו ברכה, שכן, עפ"י האמונה, הסנדק שזכה במצווה זו, נמחלים לו כל עוונותיו וסגולה לקבל ממנו ברכה. בסיום הברית כל הקרואים והנוכחים בברית מוזמנים לארוחת מצווה, וכולם יושבים מסביב לשולחנות ערוכים ופותחים בפיוטים תוך כדי הסעודה.

בערב הטכס, נותנים לסבתא מצד האם את הכבוד להלביש את התינוק בחליפה רקומה (יש המלבישים את התינוק באותה חליפה של הברית) ונותנים לסבתא מצד האב את הכבוד למסור את הבן לאביו. לאחר שהכהן וידא, שאכן מדובר בבן בכור פטר רחם, עורכים את טכס פדיון הבן, שבו האב פודה את הבן מהכוהן, תמורת כלי או תכשיט הכסף. הכהן מברך את התינוק ומחזירו לאביו ומברך על היין, בסיום הטכס האורחים מוזמנים לארוחת מצווה, שבמהלכה פוצחים בפיוטים ובשירה.

למחרת טכס פדיון הבן, הכהן מחזיר את הכלי או תכשיט הכסף, שקיבל בעת פדיון הבן ואבי הבן שולח לו "קפפה" (סל נצרים) מלאה כל טוב, ואם הכהן נמנה על מחוסרי היכולת גם מעט כסף, כאשר יידבנו לבו. יש לציין, הנוכחות בטכס פדיון הבן, נחשבת למצווה חשובה, שיש בה סגולה גדולה (רבים מאמינים, שכמוה, כתענית של שמונים וארבעה (פ"ד) ימים). ולא בכדי, רבים מן האורחים הם עוברי אורח, או אנשים שהגיעה אליהם השמועה, אף שלפעמים אינם מכירים את בני המשפחה כלל.

במלאת לבן ארבעים יום ולבת שישים או שמונים יום (בהתאם למסורת המקומית), המשפחה עורכת חגיגה, לפעמים צנועה בחוג המשפחה המצומצמת ולפעמים גדולה יותר, עם הזמנת אורחים וסעודה. חגיגה הנקראת "לילת' אלרבעין" (ליל הארבעים) לבן, ו"לילת' אלסת'ין" (ליל השישים) או "לילת' אלת'מאנין" (ליל השמונים) לבת. האם מדליקה "קנדיל", מכינה פולים וגרגרי חומוס מבושלים, שנותנת לכל בני המשפחה ושולחת לקרובים, מכרים ושכנים. יש המכינים מעט עיסת "חנה" (חינה), שמורחים מעט ממנה על כף יד התינוק. ב"לילת' הסת'ין" או ב"לילת' הת'מאנין" בהתאם, אחד מהסבים מברך את הבת בברכת זבד הבת המסורתית – "יונתי בחגוי הסלע…", ושרים את השיר "איומה מראיך הראיני".

לאחר כל ימי הצניעות מאז הלידה, למחרת "לילת' אלרבעין" או "לילת' אלסת'ין/לילת' אלת'מאנין", האם טובלת לכבוד בעלה ב"מנקביל" (מקווה טהרה).

עם צמיחת שיני החלב, נהגו להביא את האצבע של ספר התורה מבית-הכנסת, ולהעבירו מספר פעמים על השיניים, סגולה לצמיחתן בלא מכאובים עזים. באם נאלצת האם לצאת מביתה לשעה קלה ועליה להותיר את התינוק לבדו, היא נוהגת להניח לידו טלית ותפילין להגנה ושמירה על התינוק.

את אותו הטקס היו עורכים בשנית גם עם קערית הדבש. בציעת הקו באצבע האם בשמן ובדבש, שמייד הקו היה נעלם ופני השמן והדבש שבים לקדמותם, היה בו לברך את הנערה, גם אם על פניה יופיעו פצעי בגרות או חלילה ייפגעו מפגיעה חיצונית כלשהי, ישובו פניה לקדמותם, מאירים וחלקים. השמן והדבש באים לסמל גם את ריכוך פעמיה של הנערה וסגולה, שדרכה תהיה חלקה אל הנשיות.

לאחר הטקס, כל האורחות היו מוזמנות לארוחת צהריים חגיגית, שלאחריה היו פוצחים בשירה ובצהלולים, ויש אשר פצחו גם בשירים הנהוג לשיר אותם בטקס החינה, מעין איחולים בקרוב במהרה. כמו-כן, האם, הסבתות ומי מן הדודות היו מעניקות מתנות לנערה, שבד"כ היה זה תכשיט כמו, עגילים, צמיד, שרשרת, ענק, סיכה וכו'.

העקרונית. לפעמים,היוזמה הייתה באה מצד הורי הבחור, הפונים לבנם לעניינו בבחורה הנראית להם מתאימה, או מצד הורי הנערה, הפונים לידידים, על מנת לעניין בחור, שנראה להם שידוך נאות. שדכנית מקצועית, בקרב יהודי לוב, בד"כ לא הייתה בנמצא ושדכנית מקצועית מתוניסיה בשם בובה סויסי, ששמועה זו גונבה לאוזנה, ניצלה תופעה זו, הגיעה לטריפולי בשנת 1937 והצליחה לשדך במשך מספר שנים זוגות רבים.

ברגע, שהובעה ההסכמה העקרונית, הורי הבחור ביקרו אצל הורי הנערה, והעלמה היעודה הייתה מגישה כיבוד, אף שידוע, שלא יגעו בו, עפ"י מעשהו ואמרתו של אליעזר עבד אברהם: "לא אוכל עד אם דברתי דברי". לאחר שיחת נימוסין קצרה והתעניינות במה עוסק הבחור, הורי הבחור היו "מבקשים את ידה" של העלמה באופן רשמי. לאחר שהצדדים הביעו את רצונם לבוא בברית הנישואין, מתחילים התנאים - איזו "שורה" (נדוניה) תביא עמה הכלה היעודה ומגיעים בד"כ להסכמה. הנדוניה, שימשה בד"כ בסיס עזרה להקמת המשפחה הצעירה ולמרות זאת, בימים מאוחרים יותר, חלק מהנערות מרדו נגד מנהג זה, שראו בו עלבון, הן התנגדו לכלול בה פריטים מסוימים ובוודאי כסף, והביאו רק את לבושן האישי. בתקופות קדומות, בישובים הכפריים, כאשר האישה הייתה כוח עבודה חשוב במשק הבית, היה נהוג, שהבחור שילם מוהר להורי העלמה ולא יכל להתנות שום תנאים בענייני נדוניה. מנהג שהלך והתבטל, בשל הקשיים לבחורים לגייס את המוהר, כאשר הנפגעות היו דווקא העלמות עצמן, שנישואיהן התעכבו. מאידך, כאשר העלמות היוו פחות ופחות כוח עבודה, ועסקו במשק הבית פנימה, יציאתן מהבית לא פגעה בכלכלת המשפחה והמוהר לא היה נחוץ יותר להורי הכלה.

לפנים, כאשר הבחור לא הכיר ולא ראה את הנערה המשודכת שיועדה לו, בשל הימנעותה של העלמה מלהיראות לבחור, והיה חשש שמא לא תמצא הנערה חן בעיני הבחור, היה מנהג "את'גלייה" (ההתגלות). ערכו חגיגה וסעודה על חשבון הבחור, העלמה התלבשה במיטב התלבושת המסורתית על עדייה, והחתן המיועד ראה לראשונה את פני הכלה המיועדת, ואם הנערה מצאה חן בעיני הבחור, השידוכין קיבלו תוקף. מנהג שנתבטל, בשל עגמת הנפש שנגרמה לעלמה, ולשם הרע שעלול לצאת עליה, במקרה שהבחור חזר בו מהסכמתו לשידוכין עם הנערה.

לאחר שקובעים את מועד הנישואין הנוח לשני הצדדים ועם התקרב מועד זה, מתחילים בהכנות לחתונה: הבחור קונה בדים למזרן ולכריות, לסדינים ולכיסויי המיטה והכריות, למפות השולחן והמפיות ולכסויי חלת השבת ושולח אותם לבית העלמה. יום קביעת גזירת הבדים, נקרא "יום הת'פסיל" (יום הגזירה), משפחת הבחור מוזמנת לבית העלמה וגוזרים את הבדים, שהכלה היעודה אמורה לתפור ולרקום אותם (יחד עם יתר השמלות והביגוד, בד"כ בסיועה של תופרת מקצועית).

בסמוך ל"יום הת'פסיל" (מי לפני ומי אחרי), הבחור קונה מספר גיזות צמר כבשים, למילוי המזרן והכריות (ובאזור הג'בל גם לטווית החוטים לאריגת השמיכה – "העבה") , ושולח אותם לבית העלמה. יום רחיצת הצמר, נקרא "יום כ'סיל אסוף", כבר בשעות הבוקר, מעמיסים את הצמר על עגלה עם סוס (או על גבי חמור), ושתי המשפחות עם ילדיהם ומכריהם מובילים אותו לשפת הים (או לשפת הבאר) בתופים ובמחולות. לאחר שכל הקרואים אכלו מה"ספנז", ששלח הבחור ושתו את הקפה, שהכינה אם הנערה, מתחילים ברחיצת הצמר. הנשים חובטות בצמר, מנקות, שוטפות ותולות אותו לייבוש, כאשר בכל העת פוצחים בשירה ומכים בתופים. בעת ייבוש הצמר, עורכים על שפת הים סעודה חגיגית, שמשפחת הנערה הכינה. לקראת ערב, מעמיסים שוב את הצמר שהתייבש, על עגלה עם סוס וחוזרים לבית העלמה בתופים ובמחולות.

אחרי "יום הת'פסיל" ו"יום כ'סיל אסוף" וקרוב יותר ליום החתונה, קובעים את "יום חלאן אטואק" (יום פתיחת הצווארונים). משפחת הבחור מוזמנת לבית העלמה, על מנת לגזור צווארונים פתוחים לחולצות ולשמלות הכלה הצבעוניות ורקמו את הצווארונים. אות היא, שהנערה הפכה מעלמה רווקה לאישה נשואה, שכן, עד עתה הנערה לבשה רק בגדי לבן (סמל הבתולין) עם צווארון סגור. במעמד "הת'פסיל" ו"חלאן אטואק", משפחת הנערה עורכת סעודת צהרים חגיגית, ולקראת ערב, הבחור מביא לבית הנערה מגש עמוס ב"בוריק" עם תפוחי-אדמה וביצים, כאשר במשך כל היום המשפחות שמחות, שרות וחוגגות בלווי זגארית'. בהזדמנות זו, מי ב"יום הת'פסיל ומי ב"יום חלאן אטואק", או בסמוך להם, יש שנהגו לתפור שמלות לחמות ולבנות משפחת החתן, ולחילופין לתפור שמלות לחותנת ולמשפחת הכלה, תלוי במקום, בזמן ובמצב הכלכלי של המשפחות.

מספר ימים לפני החתונה, מכינים ברבנות, במעמד עדים, את רשיון השידוכין והכתובה (עפ"י "תקנת ההשבון", שתיקנו חברי וועד הקהילה, עוד בשנת התע"ז ( 1717 ), גובה סכום הכתובה הנו פעם וחצי מערך הנדוניה של הכלה, הנזקף כחוב על החתן. במקרה של גירושין, הבעל חייב בכתובתה, ובמקרה של מות האישה בחיי בעלה וילדים אין לה, מחזירים את חפצי הנדוניה, שנשארו בעינם, למשפחת הכלה, כי אין הבעל יורש את אשתו). מעמד זה של הכנת רשיון השידוכין והכתובה, נקרא "שדו בלקנין", שלאחריו ברור, שהחתונה עומדת לצאת אל הפועל בקרוב.

לאחר הכנת רשיון השידוכין, המשפחות מכינות את רשימת המוזמנים ומטילות על שליח מיוחד, שזהו עיסוקו, לעבור לביתם של המוזמנים ולהזמינם לטכס החינה ולחתונה. ההזמנה הייתה נעשית בעל-פה וכאשר החל לחדור מנהג ההזמנות הכתובות (בתקופה האיטלקית), ההזמנות היו מועברות ע"י אותו שליח מיוחד.

במוצאי שבת השנייה שלפני החתונה (אחד עשר יום לפני החופה), עורכים את טכס "ת'נחאיית' לקלאייל" (הסרת עגילי העלמה), בבית משפחת הנערה, במעמד קרובות משפחת הבחור. הסרת העגילים, הנעשית בשירה ובשמחה, בסעודה ובמשתה, אות היא, שהעלמה עוברת ממעמד של "אלמחג'ובה" (בוגרת), למעמד של "ערוסה" (כלה). למחרת, ביום ראשון, מחזירות קרובות "הערוסה" ביקור אצל משפחת "העריס" (החתן) וקרובות שתי המשפחות עורכות טכס הנקרא "ת'ג'ליל". מערבבות חיטים, צימוקים, קוביות סוכר, ממתקים וסוכריות קונפטי בתוך נפה ("ג'לאל", ועל כן קוראים לטכס "ת'ג'ליל"), ומפזרות אותם בפינות החדר, שבו יגור הזוג הצעיר. לאחר מכן, מלקטים את החיטים על מנת להכין מהם "אריסה" (נזיד חיטים), עבור החתן והכלה, למחרת החתונה.

השבוע שבו נקבע מועד החתונה, נקרא "ג'מעאת' אלעארס" (שבוע החתונה), שעורכים בה את שבעת ימי החגיגה, כאשר בכל יום חוגגים אירועים שונים: - ליל שבת ויום שבת, שלפני החתונה, נקרא "שבת' לבנאת'" (שבת הבנות), שהיא מעין מסיבת רווקות לכלה. חברותיה ורעותיה של הכלה עושות את השבת בביתה ומלוות אותה במשך כל השישי שבת. לאחר סעודת ערב שבת חגיגית, הכלה לובשת את התלבושת המסורתית עם כל העדיים, מכסים את פניה במטפחת משי אדומה, וחברותיה מוציאות אותה ברחובות הרובע בתהלוכה הנקראת "דוראן לערוסה". שתים מחברותיה אוחזות בשני צידיה, ויתר חברותיה מלוות אותה בתופים ובשירה במשך כל התהלוכה. תוך כדי התהלוכה השכנות יוצאות לקראת הכלה בשירה והילהולים ומצטרפות לתהלוכה ההולכת ומשתרכת. (טכס החוזר על עצמו למחרת, ביום שבת אחה"צ). עם חזרת התהלוכה לבית הכלה, ממשיכים בשירה ובזמרה והנשים צובעות את עיני הכלה בכחל. בערב זה, יש שהאורחים נהגו לתת מטבע של זהב לאבי הכלה. לאחר צאת כל האורחים ורק לאחר שהכלה וחברותיה יושבות ומשוחחות ביניהן עד מאוחר בלילה, עולות העלמות על יצוען. 

- יום ראשון, כבר בשעות הבוקר, שולח החתן לבית הכלה "קפפה" (סל נצרים), המלאה כל טוב וחלקי פנים של בקר, להכנת ארוחת הצהרים. אם הכלה שולחת לבית החתן סיר גדול מארוחת הצהרים שהכינה, ושתי המשפחות עורכות בביתן סעודה חגיגית. אם הכלה צולה חלק מלב הבקר, ששלח החתן ומגישה אותו לכלה עם מעט סוכר, כאיחולים לחיים מתוקים לבני הזוג הצעיר. בו בערב, החתן מביא "סבאת' לכלה ובו תכשיטי זהב, נעלי בית, נעליים, בושם, סוכריות קונפטי, קוביות סוכר וביצים, ומשפחת הכלה עורכת סעודה חגיגית לכל הקרובים, המכרים והשכנים. לאחר הסעודה עורכים את טכס ה"חנה" – הכלה הלבושה בתלבושתה המסורתית עם "זדאד" אדום ומטפחת משי אדומה על פניה, מובלת ע"י חברותיה, שנרות ואבוקות דולקים בידיהן, לפינת הטכס בלווי תזמורת ושירה הנקראת "ג'נא לעראייס" (שירי חתונה). בטכס פורעים את מחלפות שערות הכלה ומורחין אותן בעיסת ה"חנה", בלווי התזמורת ו"ג'נא לעראייס", הכוללים בין היתר את השירים: "נת'עאנה כ'יר, נת'עאנה כ'יר", "יג'עלך סזרה כדרה", "מרחבה יא לאפייה", "ילאל ילאללי" וכו'. לאחר מכן מורחים מעיסת ה"חנה" על אצבעות הידיים והרגליים, והחתן מטביע על עיסת ה"חנה" שתי מטבעות זהב, מטבע בכל יד לאחולי אושר ועושר, טכס הנקרא "ארשוק אליראת'". בה בעת מתחילים בתרומות, החתן משליך מספר מטבעות לרגלי הכלה ומאחרים אחריו כל הנאספים (השלכת כסף הנקרא "ארשוק", יש המייעדים את הכסף לעזרת החתן בהוצאות החתונה, ויש המייעדים לכיסוי שכר ה"עוואדייה").
- יום שני, נקרא "לילת' הראחה" (ליל המנוחה), שהנו יום ללא פעילות, ונחים מ"לילת' החנה" השמח והמפרך. יש שנהגו בלילה זה, לערוך חגיגת "חנה" נוספת שקטה, ומרחו מעיסת ה"חנה" על אצבעות הידיים והרגליים שוב.
- יום שלישי, נקרא "לילת' אלראחלה" (ליל התהלוכה), בשעות אחר הצהרים, הכלה הולכת לטבול ב"מנקביל" או "מקבי'ל" (מקווה טהרה), מלווה בבנות המשפחה וחברותיה, בלווי תופים, שירה ו"זגארית'. בסיום הטבילה במקווה, הכלה מובלת ב"ראחלה" (תהלוכה) לבית החתן. בטרם כניסת הכלה לבית, החתן נוטל "עבאר" (כד) מלא מים וזורק אותו מגג הבית ליד הכניסה, תוך קריאות עידוד ושיר הנקרא "יא חת'ן כססר לעבאר" (החתן, שבור את הכד!). עם ניפוץ ה"עבאר" (לזכר חורבן בית המקדש), הכלה עוברת מעל המים שנשפכו מהכד המנופץ ונכנסת לבית (לאיחולי לידת בנים לומדי תורה, כי התורה נמשלה למים). בכניסתה, הכלה נוטלת שתי ביצים (מאלו, ששלח החתן בערב ה"חנה"), מנפצת אחת על קיר הבית ואחת על קיר חדר השינה של החתן והכלה (לזכר חורבן הבית, ויש הרואים בזאת סגולה לרבייה ופריה). יש הנוהגים במעמד זה, שהחתן מסיר את ה"פרמלה" שלו, מניחה על הכסא, והכלה יושבת עליה או דורכת על נעלו (כסמל שליבו נתון לשליטתה). לאחר מכן, כל הקרואים והאורחים מוזמנים לסעודה חגיגית, עם שירה וזמרה. לאחר מכן יש שנהגו, לערוך טכס "חנה" נוסף, כפי שערכו ביום ראשון.
- יום רביעי, נקרא "לילת' אלערס" (ליל החתונה) או "לילת' סבעה ברכות'" (ליל שבע הברכות). באותו יום, רבים מן החתנים ומן הכלות היו צמים משחר עד טכס החופה, לאחר שהכלה אכלה מה"ספנז", שהביא לה החתן השכם בבוקר. בשעות אחר הצהרים המוקדמות (ויש שעשו זאת כבר ביום שלישי), יהודי הג'בל, נהגו לפרוש את הנדוניה בבית הכלה, להתרשמות הקרובים, המכרים והשכנים.

בשעה שלפני בין השמשות, הנדוניה הוכנסה לסלים מקושטים בירק ובפרחים, שנישאו על ראשי ילדים, שהלכו בראש תהלוכה לבית החתן. בתהלוכה הולכים בני משפחת הכלה, קרוביה, רעותיה והכלה היוצאת לקראת החתן רעולה בצעיף ובידה הסלסלה עם הבשמים, שהביא לה החתן. הכלה, במשך כל התהלוכה, בוכייה בשל הפרידה מבית הוריה ובני משפחתה מצטרפים לבכיה.

בערב (סמוך לשקיעת החמה), מקדשים את הזוג באחת מרחבות בית החתן, על בימה מעץ עליה פרושים שטיחים, תחת אפיריון של "זדאדת'" העשוי כעין כיפה. אבי החתן מלביש את החתן טלית, החתן שם את קצה הטלית על ראש הכלה, כסמל הנישואין "ופרשת כנפך על אמתך" (אצל יהודי לוב, לא נהוג להעמיד את החתן והכלה תחת חופה, המוחזקת בידי אנשים). בסיום קריאת "שבע הברכות" היו מוסיפים קטע מהאזהרות של חג השבועות, המתאים לטכס הנישואין: "פניך אחותי כלה הראיני, והשמיעיני קולך, פקודתך תיטב לי בעבורך, וחייתה נפשי בגללך, ציר מבשר יקדמני להנגידי מבית המלך, ועתה הנה אשתך קח ולך".

לאחר קריאת הפסוקים "אם אשכחך… תדבק לשוני…" ושבירת הכוס לזכר החורבן, ונהגו שזו אותה כוס ששתו ממנה החתן והכלה בקידושם, הקהל קורא בקול סימן טוב ומזל טוב, לאורחים הוגש כיבוד "בסטלייאן" (עוגת שקדים מצופה בקרם סוכר) ושתייה - בקיץ "רוזטה" ובחורף משקה קקאו חם. ביציאת האורחים מהבית, בעוברם ליד החתן והכלה כדי לאחל להם אישית מזל טוב, נותנים להם "קונפטי" (שקדים מסוכרים). במסללאת'ה נהגו, שהחתן לוקח את הכוס (לאחר ששתו ממנה החתן והכלה), ומוזג את היין לכוס ריקה, שהרב מחזיק, הרב שופך בחזרה לכוס החתן והחתן לכוס הרב, וחוזר חלילה עשרות פעמים, לקול עידודם של האורחים, עד שכל היין נשפך, זאת לקיים האמור: "ממשיכין יין בצנורות לפני החתן והכלה"

- יום חמישי, כבר בבוקר השכם, שולחת משפחת הכלה מגש עמוס עם "ספנז" לבית החתן, וכל משפחת הכלה באה לבית החתן לשתות ביחד קפה ולאכול "ספנז". יהודי לוב אין עושים "יחוד" סמוך ל"שבע ברכות", אולם לפני שנים רבות היה נהוג, שהכלה משאירה על מיטתה את שמלתה המוכתמת בדם בתוליה, שאמה של הכלה (שלפעמים ישנה בבית החתן למטרה זו, להוכיח את תומתה של בתה) ואם החתן היו מציצות לראותה, זאת, על מנת למנוע לזות שפתיים. מסיבה זו, לפעמים הכלה מוסרת את השמלה/סדין לאמה (כאמור מנהג עתיק, שאין נוהגים זה עשרות רבות בשנים). הסיבה לעריכת החתונה ביום רביעי, לאפשר לחתן לגשת לבית-הדין למחרת (שבו בית-הדין פועל), במקרה ולא מצא בתולין. לפנים היה נהוג, שביום החמישי בערב, החתן היה מזמין את חבריו לסעודה חגיגית, אשר בסיומה החברים היו נותנים לחתן מתנה כספית. מתנת החברים הנשואים הייתה מעין החזר חוב, שהחתן נתן להם בנישואיהם ומתנת הרווקים, מעין חוב, שהחתן יחזיר כאשר יינשאו. מתנה כספית, שהיא מעין הלוואה במועד נכון, לסייע לזוג הצעיר בראשית דרכו, ומחזירים אותה לשיעורין, הן למפרע, בהיות החתן רווק והן בעתיד, בהיותו נשוי.

- ליל שבת ויום שבת, שלאחר החתונה, נקראת "שבת חתן" או "שבת ואברהם זקן". שבת חגיגית, שבה מתארחים משפחת הכלה אצל משפחת החתן. בערב שבת, לאחר תפילת ערבית והקידוש היו מברכים את "שבע הברכות", כאשר החתן פורש את טליתו מעליו ומעל ראש כלתו. הסעודה החגיגית מלווה, מלבד פיוטי השבת, בפיוטים הקשורים לנישואין, כמו: "יברך שם", "להוד כלה", "זה אלי", "אתה חתני", "יונתי תמתי", "אומר לך נטע נעמן", "מצפה לזמן", "ישמח חתני" ועוד. למחרת, בשבת, בתפילת שחרית בבית-הכנסת, מוציאים מההיכל לתיבה ספר תורה נוסף לכבוד החתן. מכבדים את קרובי החתן לעלות לתורה, וכאשר החתן עולה לתורה, תוך כדי ברכות ופיוטים וזריקת סוכריות, קוראים שבעה פסוקים מפרשת "חיי שרה" (מקרא ותרגום בארמית), שעניינם זווג בני הזוג, מ"ואברהם זקן בא בימים…" ועד "ולקחת אישה לבני משם". בירידתו של החתן מהתיבה, הקהל מברך אותו בברכת "לך לשלום במקומך, ירצה האלוהים את מעשיך, ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך". בסיום התפילה, ציבור המתפללים מוזמן לכיבוד ובני המשפחה והמוזמנים מלווים את החתן לביתו. לאחר הקידוש, שוב מברכים את "שבע הברכות" ועורכים סעודה חגיגית, מלווה בשירה ופיוט.

- בכל שבעת הימים שלאחר החתונה, הנקראים שבעת ימי משתה, החתן והכלה בטלים מכל מלאכה. בכל יום מימי שבעת ימי המשתה, הזוג הצעיר היה מוזמן לסעודת צהרים חגיגית אצל אחד מהקרובים והידידים. ביום שלישי בשבוע בערב, שלאחר הנישואין, הנקרא "לילת' הראדה", מביא החתן סל עמוס ירקות ודג גדול, ולאחר בישולם מתחרים החתן והכלה בחיתוך הדג, ומכבדים ממנו את בני שתי המשפחות. הדג והירקות הוו מעין סגולה לפריה ורבייה ולחיים ירוקים ורעננים. ובכך היו מסתיימים שבעת ימי החתונה ושבעת ימי המשתה ("ירח הדבש"), שלוו בשיר: "תלאת' אייאם סלטאן, ותלאת'ה אוזיר, ועקאב עמרו יסיר", כלומר – שלושה ימים מלך, ושלושה ימים שר, ויתרת חייו עבד. ואז הזוג הצעיר מתחיל את חיי החולין שלו, מתמודד עם חיי היום-יום ונושא בעול המשפחה.

- מנהג מעניין, היה נהוג אצל יהודי ההר (הג'בל) – רבים כוונו את יום נישואיהם ליום ערב חג הסוכות דווקא (שמא לקיים "ושמחת בחגך והיית אך שמח", או לחסוך בשבעת ימי הבטלה מכל מלאכה, שאחרי החתונה, כי במילא לא עבדו בימי חול המועד). ביום טוב שני של גלויות, היו מתקבצים כל החתנים, שזה עתה נישאו, יחד עם אורחים והשושבינים (הנקראים "שוואש", שהיה נהוג להצמיד לחתן כל שבעת ימי המשתה), ליד באר מים. עורכים מרוץ חתנים, על סמך הפסוק בתהילים: "והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש כגיבור לרוץ אורח", ומזה שם המרוץ "והוא כחתן" ("אלמירו"). בסיום המרוץ הנמשך שעה קלה, לקול מצהלות הקהל, מלווים את החתנים לבתיהם בשירה, וכל חתן מגיש כיבוד לאורחיו.