ההתעניינות בציונות בלוב הייתה קיימת משחר ימיה של התנועה הציונית, עם עלותה על בימת ההיסטוריה בשלהי המאה ה -19 ובראשית המאה ה -20 . התעניינות זו בתחילה, כללה רק מעטים בלבד מקרב הסוחרים האמידים, בעלי מקצועות חופשיים ומשכילים צעירים, שהיו פתוחים במידה מסוימת לקורות העיתים באירופה ובעולם היהודי. ההתעניינות בציונות, שהקיפה את ההמונים, התרחשה מאוחר יותר, ככל שהעמיקה התודעה הציונית עם תחילתה של התנועה העברית, אשר באה בעקבות התחייה התרבותית והחברתית, עם התמורות בכלכלה ובחינוך בשלהי התקופה העות'מאנית ובראשית התקופה האיטלקית. התפתחות, שהובילה להשתרשות ההיבט הלאומי ציוני, שהקיף בתחילה קומץ של נחשונים שסחפו את הרבים, כאשר האירועים הן בעולם היהודי-ציוני והן בלוב עצמהובקרב הקהילות היהודיות שבה, משפיעים על המורדות והעליות בהתפתחות התנועה הציונית המקומית.

הרצל עודד את הקהילה לפעילות ציונית לפני קונגרס בזל, והיתה התכתבות עמו בשנים 1900-1904. התודעה הציונית התעצמה בשל התנועה העברית, עם הקמת התנועה הציונית בשנת 1913, על ידי אידיאליסטים בראשותו של אליהו נחאייסי, וייסוד אגודת "אורה ושמחה". עם הקמת "חברת ציון" בשנת 1916, התנועה הציונית פנתה לדרך הפוליטית, להובלת הקהילה לרפורמה לאומית – ציונית. פניה לדרך שלא צלחה, הביאה לקיטוב בקהילה, להקמת תנועה ציונית מתחרה "אחדות והתקדמות" ולמשבר בתנועה.

רק לאחר איחוד הכוחות והקמת "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית" בשנת 1924, ועם ייסודה של תנועת "בן יהודה" והקמת בית-הספר העברי "התקווה" בשנת 1931, הצליחה התנועה הציונית לעלות על דרך המלך.

במקביל בבנגזי חדרה העברית ב"תלמוד-תורה" בשנת 1915, ונוסדה "אגודת הרצל" בשנת 1919, שרחשה בה פעילות ציונית ענפה, בטריפולי נוסדה אגודת הספורט "בני ציון" בשנת 1920, שהצטרפה ל"מכבי" בשנת 1926, והחלה בה גם פעילות בעלת גוון ציוני. פעילות ציונית זו הצטמצמה בתקופת מלחמת העולם השניה והתעצמה לאחריה בשנת 1943, כמו גם מערכת החינוך העברי, בחידוש פעילותן של "בן- יהודה" ו"מכבי" והקמתן של תנועות נוער נוספות, כולל הקמת הכשרות חקלאיות ועירוניות בסיוע שליחים מארץ ישראל וחיילים ארצישראליים. קבוצות אלו, שבוגריהם נטלו חלק בארגון ה"הגנה" וב"העפלה הבלתי-לגאלית", התאגדו  בשנת 1949 במסגרת "בני-עקיבא", וחלק מהחניכים עלו לארץ ב"עליית הנוער".

על הרוח הציונית ששררה בקרב בני הקהילה היהודית בלוב ניתן ללמוד מהאנקדוטה הבאה שכתב הרב פריז'א זוארץ על ציון שאול אדאדי, לימים ראש אגודת "בן יהודה" ע"ש מחייה השפה העברית, בהיותו חייל צעיר בצבא האיטלקי:

"ואנצל את ההזדמנות שבאה לידי בכדי להביא לידיעתך משהו מאישיותו הנפלאה של המנוח ציון אדאדי ז"ל, עמידתו הגאה על יהדותו ולאומיותו גם בהיותו בסביבה גויית טהורה ובתנאי משמעת צבאית. ומעשה שהיה כך היה: המנוח הוא בן למשפחה נתינת איטליה וחלה עליו חובת הגיוס לצבא האיטלקי, ואמנם גוייס בזמנו ונשלח מטריפולי לאיטליה שם שרת. קרה שיום אחד יצא עם יחידתו ברומא למצעד אימונים.

בדרכם היו החיילים צריכים לעבור מתחת לשער הניצחון, לזכר ניצחון טיטוס הרשע על יהודה והגליית תושביה לרומא. כמה מטרים לפני שהגיעה היחידה לשער הנ"ל, פרש המנוח ועמד בצד, הקצין שאל ואתו לפשר פרישה זו והמנוח ענה: "אני יהודי והשער הזה הוקם לכבודו של מחריב ארץ אבותי והשפלת עמי, אין אני יכל לעבור מתחתיו ועל כן פרשתי". ככה דיבר צעיר יהודי, ספק מלאו לו עשרים שנה אם לא, חייל המוטלת עליו חובת משמעת צבאית וכו'. למזלו היה הקצין אדם עם רגש אנושי, הבין לרוחו ופתר אותו מלעבור מתחת לשער..."

מכתב שנכתב ע"י פריז'ה זוארץ ז"ל ב-19.10.98 –למשפחת אדדי ציון ז"ל.
הביאה לאתר: דבורה טובול (אדאדי) בתו של ציון שאול אדאדי ז"ל