בחול המועד סוכות, לא עסקו יהודי לוב במלאכה (למעט בעלי חנויות המכולת, על מנת לשרת את לקוחותיהם בצורכי החג), רבים מהם נהגו להרבות בטיולים בחיק הטבע (מנהג, שרבים מקיימים גם היום בארץ); בימים האלו הרבו הילדים במשחקים ובשעשועים; לקיום "שמחת בית-השואבה", נוהגים להתקבץ, לאחר תפילת מנחה, במשך שעתיים-שלוש בבית-הכנסת, פוצחים בפיוט ובשירת תשבחות בלווי כלי זמר, ומגישים כיבוד לנוכחים; בחג החל בשבת, נוהגים לקרוא הושענות.

בערב "הושענא-רבא", תפילת מנחה הנה חגיגית וברוב עם ובה קוראים את פרשת "זאת הברכה", שניים מקרא ואחד תרגום, ומדליקים נרות; לאחר ערבית, מתקבצת כל המשפחה בסוכה המקושטת והמוארת ב"קנדיל" ועל השולחן אגרטל פרחים ויין לקידוש. קוראים שוב את פרשת "זאת הברכה", שניים מקרא (ללא תרגום), ממשיכים בהפטרה "ויהי אחרי מות משה…" בספר יהושע ובפרשת "בראשית" עד "…אשר ברא אלוהים לעשות", ועורכים קידוש. לפני הסעודה נוהגים לאכול נתחי כבד וריאה צלויים (מנהג קדום, שיש עליו מספר הסברים והשערות), בשל מנהג זה, הערב נקרא "לילת אלכבדה וארייה" (ליל הכבד והריאה). בסיום הסעודה מקנחים עם הפירות שקישטו את הסוכה – רימונים, תמרים וכו'; יש הנוהגים לשמור חלק מהרימונים לחרוסת של ליל הסדר החל באותה שנה, וב"ארבעת המינים" (לולב, הדס, ערבה ואתרוג), השתמשו להסקת התנור לאפיית מצות הפסח הראשונות, או לבערם בעת "ביעור החמץ"; בלילה זה, רבים נוהגים להשתתף ב"תיקון ליל הושענא רבא", הנקרא "ת'ביית'", שנערך בבתי-הכנסת ובבתים פרטיים, הנמשך עד תפילת שחרית; לאחר תפילת שחרית של "הושענא רבא" מחלקים למתפללים בדי ערבה, שבהם חובטים קלות על ראשי כל בני המשפחה (יש שנהגו לחבוט עם הלולב), תוך אמירת ברכת "עקבאל דאייר" (מעין ברכת כה-לחי). עם עלי הערבה נוהגים לכתוב, ליד אחד מפתחי הבית, את המילה "ערבה" רמז לפסוק: "ושכבת וערבה שנתך", מעין איחולים לשלווה ובטחון.

ב"שמחת תורה" ("שמיני עצרת"), עורכים את שבעת "ההקפות" שלוש פעמים: לאחר ערבית של ערב "שמחת תורה", באשמורת הבוקר של יום "שמחת תורה" ולאחר "מוסף" של תפילת שחרית. מוציאים שלושה ספרים, שהם למעשה שלושה חתנים – "חתן תורה", "חתן בראשית" ו"חתן מעונה". את מצוות שני הספרים קונים שני חתנים, שנישאו בשנה החולפת, ומצוות הספר השלישי קונה העולה ב"סמוך". בסיום התפילה, המתפללים נחלקים ומתכבדים לסעוד בבתיהם של החתנים; את "תיקון הגשם", נוהגים לומר לפני "מוסף" של "שמיני עצרת". בשמחת תורה (וכן ביום טוב אחרון של פסח), הקהילה בלוב נהגה לערוך סעודה לאנשי חברה קדישא, העוסקים בצרכי המת שלא על-מנת לקבל פרס (ה"חברים" היושבים ליד מיטת הגוסס לקריאת "שמע" בעת יציאת הנשמה, העוסקים בטהרת המת ובכריית הקבר וכו'). סעודה, שיש בה הבעת תודה של הקהילה לעושים במלאכה קדושה זו ונקראת "סעודת רבי גרשון", שבמהלכה קוראים פיוטים וזמירות ואף שירה. כמו כן, הקהילה שולחת עראק לבתי ה"חברים" וה"חברות" (העוסקות בטהרת נשים), והציבור נהג לטעום מעראק זה, מעין סגולה לאריכות ימים.
בשבת בראשית, בחלק מבתי-הכנסת, נוהגים להעלות לתורה את בעל "חתן תורה" במקום כהן, ובעל "חתן בראשית" במקום לוי.

צום עשרה בטבת נקרא צום "נפס השת'א", היינו צום אמצע החורף, ואילו ליל תענית עשרה בטבת נקרא "ליל אשמדאי" (מלך השדים), המאמינים באמונות עממיות, נוהגים להישמר מללכת בדד בלילה זה.

ב-כ"ג בטבת, וב-כ"ט בטבת, ליהודי טריפולי היו שני מקרי הצלה מפולשים מהחוץ, שהיו בחינת נס ליהודי לוב: המקרה הראשון התרחש בשנת 1704 - איברהים אשריף, שר צבאו של הבאי התוניסאי, צר על העיר טריפולי, על מנת לפגוע בתושביה, כנקמה על שדידת אוניה, שהובילה מנחות לבאי בתוניסיה. והנה התרחש נס, בלא סיבה הנראית לעין, צבאו העצום והרב של איברהים אשריף הפך פניו ונסוג בבהלה מהעיר. נס זה, שהתרחש ב-כ"ג בטבת, נקרא "פורים אשריף" ונחוג לדורות.

המקרה השני התרחש בשנת 1795 – הקומיסאר האלג'יראי עלי בורגול, ניצל מלחמת-אחים בתוך בית קראמאנלי, ששלטו בלוב, כבש בשנת 1793 את טריפולי והנהיג משטר אימים. עלי בורגול התאכזר במיוחד ליהודים והטיל עליהם עבודות פרך, גם בימי שבת ומועד, ושלושה יהודים אף נידונו למוות והוצאו להורג בשרפה. לנוכח הכיבוש, בית קראמאנלי החליטו להתאחד ובסיוע הפחא מתוניסיה ותושבי העיר, כולל היהודים, הצליחו, בשנת 1795, לגרש את עלי בורגול וצבאו החזק. יום כניסת בני קראמאנלי לטריפולי ב-כ"ט בטבת, נקרא "פורים בורגול" ונחוג לדורות.

בשני ימים אלה, "פורים אשריף" ו"פורים בורגול" (החוגגים אותם עד היום), יהודי לוב אין אומרים "תחנון", קוראים "מן המצר קראתי יה" ואת ההלל הגדול. בשבת, שלפני "פורים אשריף", קוראים את "מי כמוך" מאת ר' שבתאי טייאר, ובשבת, שלפני "פורים בורגול", קוראים "מי כמוך" מאת ר' אברהם כלפון (שהיה מנהיג ורב הקהילה בטריפולי ובנו דוד כלפון נימנה על הנידונים למוות). בשני ימים אלה, בעלי המשפחות נהגו לקנות דברי מתיקה (חלוות') לבני משפחותיהם, ומהן, אמהות שלחו חלק גם לבנותיהן הנשואות. 

בכ"ט בטבת, נהגו לערוך הילולה לר' משה אסרוסי זצ"ל, שהיה רב גדול בטריפולי, מוכיח ודרשן בחסד, שדבריו נותרו חקוקים בלבות שומעיו. הוא היה מפקח ופוסק בענייני שחיטה וכשרות וחיבר את הספר "וישב משה" בארבעה חלקים. הוא היה רב נשוא פנים, בעל הדרת כבוד, שכולם כיבדו והעריצו. בלוב, היו עורכים את ההילולה בבית-הכנסת "דר זטלאווי", שבו היה הרב נוהג להתפלל וקוראים את הפיוט "שא נסי והרם ראשי", בארץ, עורכים את ההילולה רק אצל מספר משפחות, שמוקירים את זכרו. הרב נולד בשנת התקפ"א (1821), זכה לאריכות ימים, ונפטר בכ"ט בטבת שנת התרע"ט (1919), והוא בן 98 שנה.

ובסיום קריאת המגילה, מוחאים המתפללים כפיים והילדים מקימים רעש גדול, ברקיעת רגליים וברעשנים; לאחר תפילת מנחה בערב פורים נוהגים לתת מעות פורים לילדים, במעות אלו שיחקו הילדים במשחקי מזל, שביום זה, בניגוד ליתר ימות השנה, הותר לילדים לשחק; בפורים, כמו כל עם ישראל, נוהגים לקיים מצוות "משלוח מנות", כאשר האמהות הקפידו לשלוח מן ה"חלוואת" לבנותיהן הנשואות (סנה); בלילה השני של החג, שנקרא "ליל סעודת פורים", רבים נהגו לבקר איש את רעהו, מבית לבית, התכבדו במאכלים ובמשקה חריף וטעמו מן ה"חראיימי" המפורסם של נשות יהודי לוב (תבשיל של דג ברוטב חריף במיוחד).

אב המשפחה מערבב את הבלילה עם מפתח הבית בעת יציקת השמן ואומר: "יא פת'אח בלא מפת'אח, יא עטאי בלא מננא, תרזקנה ותרזק מננא" (הכוונה לריבון עולם "אתה הפותח בלי מפתח, המעניק ללא גמול, הרעף מטובך הגדול צרכינו מידך ונרעיף גם אנו לאחרים"). מנהג זה נהוג רק אצל יהודי לוב, וכן אצל יהודי ג'רבה ומספר עיירות בדרום תוניסיה. טעמו במסורת העממית, לזכר הקמת המשכן, שחל בראש חודש ניסן ובא לסמל גם את ראשית השנה המקראית החלה בחודש ניסן, כך שהבסיסה מסמלת כל התחלה וראשית. מכאן, נוהגים להכין את הבסיסה גם באירועים פרטיים שונים של התחלה, כמו: בעת יציקת יסודות של בית חדש ובחנוכת בית או עסק חדש, באירועים של התחדשות או באירוע שמתרחש לראשונה: ב"ליל הזוהר", ב"זבד הבת", ב"בר-מצווה", ב"חינה" וכ"ו.

כמו-כן, ברצוננו להוסיף הסבר היסטורי הגיוני למנהג, ובתחילה עלינו לשאול, האם אחינו יהודי ספרד ואשכנז לא ידעו, שבראש חודש ניסן הוקם המשכן? בוודאי, ידעו גם ידעו, ואז מתעוררת השאלה למה מנהג זה היה נהוג אצל יהודי לוב, יהודי ג'רבה ודרום תוניסיה דווקא? ותשובתנו תעלה שתי סוגיות היסטוריות, שהקשר ביניהם יכול לתת מענה לשאלה: סוגיה היסטורית ראשונה - רבים מיהודים אלה, היו ידועים כרוכלים (טואפה), שהייתה להם עדיפות על הרוכלים המוסלמים, בשל אפשרותם למכור ישירות לנשים המוסלמיות במרחבי לוב. דבר הנמנע מרוכלים מוסלמים, שלא יכלו לדבר ולסחור עם נשים מוסלמיות. עקב עדיפות זו, התרבו הרוכלים היהודים, שהרחיקו נדוד במרחבי לוב (כולל רוכלים מדרום תוניסיה), וקיבלו אף כינויים עפ"י זמן העדרם מן הבית, כמו "טואף אז'מעא" (רוכל נודד, שנעדר מן הבית במשך שבוע), "טואף אשהאר" (שנעדר מן הבית במשך ארבעה שבועות), ומרחיקי הנדוד שבו לבתיהם כל שישה חודשים, מתקופת חגים אחת למשניה.

סוגיה היסטורית שנייה - עקב חולשת השלטון בלוב במאה ה-12 והאנרכיה ששררה בארץ, מדינות נוצריות אירופאיות לטשו עיניהן לעבר לוב, והנורמאנים מסיציליה היו הנוצרים האירופים הראשונים, שכבשו את לוב בשנת 1146. אולם, בו זמנית, עלתה על בימת ההיסטוריה תנועה דתית פונדמנטליסטית ושושלת מוסלמית מיליטאנטית של המואחדון, השוטפת את ספרד ומערב אפריקה הצפונית, וכובשת את לוב בשנת 1158. שושלת זו, שולטת בלוב באופן ישיר עד שנת 1160, ובאמצעות השליט המקומי, יחיה בן מטרוח, עד שנת 1173. כיבוש שבעטיו היהודים סבלו מרדיפות ושמד ורק עם שובה של לוב לשלטונם של הכ'ליפים המצרים, בשנת 1173 (בימי הכ'ליף צלאח אדין אל-איובי), חלה התאוששות מסוימת בישוב היהודי. השושלת האיובית שלטה בלוב עד שנת 1190, עד אשר חזרה לוב לשלטונם של המואחדון, והיהודים מצאו עצמם נרדפים פעם נוספת. זאת, עד השתלטותם של בני השושלת המוסלמית החפיצית (שבירתם הייתה תוניס) בשנת 1247, ששלטו בלוב עד שנת 1510.

פה בא הקשר בין שתי הסוגיות ההיסטוריות - בתודעה ההיסטורית של יהודי לוב, תקופת שלטון המאוחדון הייתה תקופת שמד מן הקשות ביותר (שחלק מהקהילות בלוב, בעטייה עד היום, בערב ליל הסדר, בניגוד ל"כל דכפין ייתי ויכל, כל דצריך ייתי ויפסח" נועלים את ביתם על סוגר ובריח ועורכים את הסדר בסתר ובצינעה, וכן מנהגים נוספים הקשורים לנושא, כמו תליית רדיד אדום בפתח הבית כסימן לקיום ברית-מילה, בלא להכריז בראש חוצות על כך וכו'), לכן, בתקופת המואחדון, כאשר הטואפה מרחיקי הנדוד שבו לביתם לקראת הפסח, להביא את מעות רווחיהם לקנות את החיטים למצות, הכבש, מצרכי הפסח ולחגוג את החג בקרב המשפחה, עם הגעתם לקראת ראש חודש ניסן, כל המשפחה מתאספת ב"לילת הבסיסה" ומציינים בשמחה את שובו של האב ממסעו הארוך בשלום ושניתן לקיים הפסח כהילכתו. ופה בא עניין המפתח, כאשר אב המשפחה, לאחר שסגר את הבית מפני זרים, מערבב את הבלילה עם מפתח הבית בעת יציקת השמן ואומר: "יא פת'אח בלא מפת'אח, יא עטאי בלא מננא, תרזקנה ותרזק מננא".

מועד שאיבת המים –מספר דקות לפני צאת הכוכבים; מנקים ומצחצחים את הכלים לחג ועושים "הגעלה"; רבות מן המשפחות נוהגות לקנות, בעוד מועד, כבש ולשוחטו בד"כ ליד הבית (ב"חארה" בטריפולי הייתה רחבה מיוחדת, ששם נהגו רבים לשחוט את הכבשים לפסח), כאשר את הזרוע הימנית וחלק מהכבד והריאה, מייעדים לשים בקערת ליל הסדר. החלק האחר של הכבד והריאה וחלק מהבשר, לצלייה, לארוחה ב"לילת' אלערבה" (הלילה שלפני ליל הסדר). ויתרת הבשר, לשימוש בימי החג ולהכנת "קדיד" (בשר מלוח ומיובש) ו"מרגז" (נקניקיות) ל"מימונה" באסרו חג.

ב"שבת הגדול", החל לפני ליל הסדר, נוהגים לזמר לפני ההגבהה את המזמור "שבת וגדול נקראת" וכמו בשבת "שובה", נהגו בטריפולי, "בשבת הגדול", לקיים דרוש, ברוב עם, ב"צלא אלכבירא", ע"י החכם-באשי או אב בית-הדין. זאת על מנת להזהיר הציבור מחשש חמץ ולציין חשיבות הלכות הפסח ומצוות החג, לחוג פסח כשר כהילכתו.

את תענית בכורות ביום "הערבה" של פסח (שנשים בכורות לא מחויבות בה) ניתן לשבור ע"י השתתפות בשמחת סיום מסכתא, שנוהגים לעשות בבוקרו של אותו יום, או בסעודת מצווה כמו ברית מילה. - בביעור החמץ, יש הנוהגים לשרוף את "ארבעת המינים", שנשתמרו מחג סוכות האחרון וכן את עצמות הזרוע (שנזהרים לא לשבור אותם, לקיים את הכתוב: "ועצם לא תשברו בו") וחלק מה"אפיקומן", שנשתמרו מליל הסדר דאשתקד (יש כאלו, ששרפו אותם ב"אלפרן" בעת אפיית ה"פטאייר" הראשונות של החג).

יש הנוהגים, לערבב בחרוסת רימונים ופירות, שנשתמרו מחג הסוכות וט"ו בשבט, שחלפו. - בערב החג, נוהגות הכלות להביא לחמותיהן מתנה אישית לחג.

בליל הסדר, רבים נוהגים ללבוש גלימה לבנה הנקראת "ז'אליק", ולהיות מסובין על כרים וכסתות, על שטיחים ומרבדים, סביב לשולחן נמוך הנקרא "מידא", שעליו מונחת קערת הפסח –"סבאת'" - סלסלת נצרים רחבה ועמוקה מקושטת בפרחים וירק; מלבד המצרכים הרגילים, שנהוג לשים בקערת הפסח, יהודי לוב שמים גם חתיכת כבד וריאה צלויים. יש הנוהגים לשים ב"סבאת'" ביצה (או אף שתיים) לכל נפש מבני המשפחה, וכן, לכל בת משפחה, שנמצאת בתקופת הריון, לעובר שבבטנה והיו אף כאלה, ששמים ביצים לבני המשפחה שהלכו לעולמם, שנותנים אותן לצדקה; ב"רחץ", אחת מבנות המשפחה נוהגת להגיש כלי וקערה ויוצקת מים לנטילת ידים; ב"יחץ", בשעת בציעת המצה אומרים: "היידא שק אללה לבחאר עלא תנאש אטריק וכרז'ו מנו ולאד יישראל סאלמין" ("כך קרע אלוהים את הים לשנים-עשר דרכים ויצאו ממנו בני ישראל בשלום"). להמחשת יציאת מצרים, אחד הילדים נוטל את האפיקומן וצורר אותו במפית לבנה, נושא אותו על שכמו, כפי שאבותינו לקחו את צרורותיהם ביציאת מצרים, ואומר: "האדי ת'פכירא לאבאת'נא אלי כ'רז'ו מן מאצר עג'איינהם מצרורין פי כסאוויהם עלא כת'פהם" ("וזאת, לזכר אבותינו, שיצאו ממצריים, בצק משארותם צרור בצרורותיהם על שכמם") ויוצא מהחדר. באותה עת, כל הילדים קוראים אחריו "כ'אנב, כ'אנב…" (גנב, גנב,…) ובשובו, שואלים אותו, "היכן היית?" והוא עונה, "במצריים", ושוב שואלים אותו "ולאן אתה הולך?" והוא עונה "לירושלים", ואז כולם קוראים בקול "לשנה הבאה בירושלים " (שלוש פעמים). ומתחילים בקריאת ההגדה, כאשר רבים ממשיכים לקרוא אותה בתרגום בערבית. יש לציין, אצל יהודי לוב לא נהגו להחביא האפיקומן ומתן פרס למחביאו בעת החזרתו, וכן לא העמידו "כוסו של אליהו הנביא"; חלק מיהודי לוב ובמיוחד יהודי מסללאת'ה, לא הזמינו אורחים לליל הסדר והפסח, בניגוד למסורת ישראל בימי חג זה ואפילו לא את פתיחת הבית הסמלית בעת קריאת "כל דיכפין ייתי וייכול…". היו אף משפחות, שאינן טועמות יין בימי הפסח, ואת מצוות ארבע הכוסות מקיימות במי-צימוקים מבושלים. הדבר נובע כנראה, מספיחי מנהגי אבותיהם בימי השמד של המואחדון ושל אבותיהם, אנוסי ספרד ופורטוגל שהגיעו ללוב ונהגו להסתיר את קיום ליל הסדר. אי הכנסת אורחים לבתיהם בכל ימות הפסח, שמא, הייתה זו גם תחבולה, למנוע מהגויים להיכנס לבתי היהודים וחמץ בכליהם; רבים מיהודי לוב, לא הגביהו ולא הניפו את הזרוע ורק מגלים אותה, בשעה שקוראים בהגדה "ביד חזקה ובזרוע נטויה". נוסף להגבהת ה"סבאת'", תוך קריאת "הא לחמא עניא" ויש כאלה, תוך כדי קריאת "מה נשתנה הלילה הזה", אב המשפחה ובחלק מהמשפחות אם המשפחה, נוטלים את ה"סבאת'" ומסובבים אותו מעל ראשי כל בני המשפחה ואפילו על ראשו של תינוק בעריסתו, לאיחולי ברכת "כה – לחי"; ברוב המשפחות נוהגים להותיר מעט מן האורז של סעודת החג וכוס יין, גלויים, במשך כל הלילה וטועמים מהם למחרת בבוקר. זאת מעין ביטוי, שהלילה הזה הוא ליל שימורים והווה גם סגולה לכך, שמאכל ומשקה, שלא נשמרו מכוסים במשך השנה, לא יזיקו לאוכליהם ולשותיהם;

למחרת ליל הסדר, עם שחר, אמהות נוהגות לשלוח לבנותיהן הנשואות את הביצים שנשמרו על שמם בסבאת', חלק מהזרוע לטעימה וכן מספר פטאייר חמות שזה עתה נאפו (סנה); בליל שני של חג הפסח, נוהגים לחלק למתפללים גבישי מלח הנקרא "מלח העומר". את גבישי המלח שומרים בכיס במשך כל ימי ספירת העומר, וטעמו להזכיר את הספירה, ב"מלח העומר, נוהגים להישבע ולכן נקרא "ברית מלח". ל"מלח העומר" (כמו גם לחתיכת מצה מהאפיקומן) ייחסו סגולת שיכוך ים סוער מזעפו, עם זריקת חתיכה ממנו לים (מעין המחשת יציאת מצריים וקריעת ים סוף); את "תיקון הטל" נוהגים לומר לפני תפילת מוסף, ביום הראשון של פסח.

בחול המועד של פסח נוהגים לקיים את מצוות "ברכת האילנות", הידועה בשם "סאניית' את'באריך", בחיק הטבע, בשדות ובחוות בפאתי העיר מול שני עצי פרי בפריחתם ועורכים סעודה, מעין פיקניק של ימינו. יש הנוהגים לערוך "תיקון ליל שביעי של פסח", כאשר בג'בל, כשמגיעים ל"שירת הים" בתיקון, נאספים כולם ואפילו תינוק בעריסתו, ליד בית–הכנסת ושרים את השירה בציבור; ביום זה, האחרון של חג פסח, בשעות הצהרים, היו הילדים עורכים "סדר פסח" בזעיר אנפין הנקרא "ת'כלייט", הבנות הקטנות בישלו תבשילין במתכונים זעירים ובכלים קטנים. זאת, על מנת לחנך הילדים לקיום המצוות ואת הבנות גם את מלאכת הבישול; בטריפולי ובמיוחד ב"חארה", היו עוברות קבוצות של ילדים, במשך היום, בין הבתים, לברך את בעלי הבית בשיר הנקרא "הוו אטארונה הוו אלגמאמה" (צליל משובש של מיני תבלינים). שיר, הכולל ברכת "כה – לחי" ו"תזכו לשנים רבות", כאשר מוסיפים ברכה בשירה עם חרוזים המקבילים לשם המשפחה, כמו: "האדי חוש דאר חז'אז', ת'מה מרא ת'עטי הדג'אג'" וכו'. ובתמורה, בני הבית מילאו כיסיהם של הילדים בשקדים, קליות ואגוזים ובקבוקיהם בגזוז ולימונדה.

בלוב, ביום שמיני של פסח, הנקרא "יום טוב שני של גלויות", רבים מצטופפים בבתי – הכנסת לשמוע את ההפטרה (גם בתרגום לערבית). יש הנוהגים להתאסף בכמה בתים לקרוא בקול נעים את "שיר השירים" (בצרוף תרגום בערבית).

שיא החגיגות בסיום הפסח, בא לידי ביטוי ב"לילת' אלכ'ס ואלנוואר" ("ליל החסה והפרחים"). על השאלה, כיצד נחוג "לילת' אלכ'ס ואלנוואר", בקרב הקהילות בלוב? ענו וסיפרו לנו בערגה זקני העדה: כבר בשעות אחר הצהרים בערוב יום שביעי של פסח, הורגשה תכונה אביבית בסמטאות הרובעים (ה"חארה"), בשכונות וברחובות היהודים. הבחורים הרווקים טיילו חבורות - חבורות הלוך ושוב ברחובות ובסמטאות עם פרח מלבלב בידם ולבושים במבחר מלבושיהם. בימים עברו הייתה זו תלבושת מסורתית (ראה נספח), שמתחילת המאה, יותר ויותר, התחלפה בחליפות אירופאיות ממיטב האופנה, כאשר היו גם כאלה, שחבשו מגבעת או תרבוש אדום.

ביום זה, הבחורים היו חולפים על פני עלמות החן הרווקות, שעמדו בפתחי בתיהן או בגזוזטרות ובחלונות (במקומות מסוימים העלמה עברה טכס, שנקרא "חג'אב", שפירושו כיסוי בצעיף, בכך העלמה פסקה להיות ילדה והפכה להיות "מחג'ובה", כלומר בוגרת, שהגיעה לפרקה). העלמות, היו לבושות במיטב תלבושתן המסורתית, אשר בניגוד לבחורים, העדיפו, גם בתקופות מאוחרות יותר, ללבוש את התלבושת המסורתית בלילה זה (ראה נספח), כאשר הן מאופרות לתפארה ועטויות עדיים של תכשיטי כסף וזהב שונים. הבחור החולף ברחוב הלוך ושוב, כאשר ראה, סוף סוף, את העלמה שאכן מצאה חן בעיניו, היה אוזר עוז וצועד לקראתה בביישנות, מתקרב אליה ומוסר לה את הפרח שבידו. מסירת הפרח אות היא, כי הוא מעונין להתיידד עמה ולבקש את ידה בבוא העת. אם העלמה המאושרת והסמוקה נאותה וקיבלה את הפרח, סימן הוא, שגם היא מעונינת בידידותו ומוזמן הוא לבוא לביתה עם בני משפחתו ולבקש את ידה, כאשר, לעיתים קרובות, השידוך היה מתבצע כבר באותו ערב.

בחורים אשר התארסו לפני כן או החליטו להתארס בלילה זה, שלחו לארוסתם ולבני משפחתה טנא (סבאת') מעוטר בעלי חסה ובו זר של פרחים מלבלבים, פירות, דברי מתיקה (כמו קונפטי), יין, משקאות, בושם ומתנות שונות. נושא הטנא (בד"כ אחד מהילדים הקטנים מבני המשפחה), הולך בראש ואחריו משפחת הבחור וידידיו. בהיכנסם לבית הארוסה מתקבלים בשמחה, במצהלות והילהולים (זגארית') ומברכים במזל טוב ("מברוק"). כאשר קבלת הטנא, מהווה בעצם הסכמה הדדית בין שתי המשפחות, שאכן ילדיהם יבואו בעתיד הקרוב בברית הנישואין.

הורי העלמה עורכים משתה לבני שתי המשפחות והידידים ולמי שידו משגת, מזמין תזמורת ("עוואדייה") להנעים את הטקס, שהיה נמשך עד לשעות הקטנות של הלילה. במהלך טקס האירוסין, לוקח הבחור את זר הפרחים והחסה שבטנא וחובט בהם קלות על ראשה של העלמה ומוסר לידה את הזר, בכך, הייתה מעין ברכה ואיחולים, שחיי הזוג יהיו פורחים ומלבלבים.

בלי קשר לנושא השידוכין, האירוסין וחג האהבה לזוגות הצעירים, בלילה זה היה נהוג, שכל אבי משפחה קונה חסה ופרחים ובהגיעו לביתו היה חובט בהם קלות בראשי כל בני המשפחה, לאיחולי שנה ירוקה ופורחת ואם המשפחה מברכת את כל הנוכחים בברכת "עקבאל דאייר". יש לציין, שבלילה זה, שהיה מלא שמחה ואוירה חגיגית ברחובות היהודים, רבים מאנשי הממשל, בני פמלייתם ומקורביהם, ביקרו ברובע היהודי והיו מתבשמים ונהנים ממנהג אביבי יפה זה. לא בכדי, נאמר: "מי שלא ראה שמחת "לילת' אלכ'ס ואלנוואר" בקרב יהודי לוב, לא ראה שמחה מימיו". - אותו לילה של "לילת' אלכ'ס ואלנוואר", ליל אסרו חג הפסח, נקרא גם "לילת אלמימונה" (ליל המימונה).

רוב המשפחות נוהגות, בסוף הערב, ללוש, מיתרת הקמח של פסח, חלות עגולות מתוקות עם כמון וצימוקים ובאמצעיתן ביצה קשה. חלות שנקראות "בולו למימונה", שאחרי לישת הבצק, מכסים אותו בעלי חסה ובבוקר, באסרו חג, אופים אותן ומחלקים אותן לכל בני המשפחה. יחד עם "בולו למימונה" טיגנו מעין חביתה עם ה"מרגז" וה"קדיד", שהוכנו לפני החג מבשר הכבש, שנשחט לכבוד החג, חביתה, הנקראת "עג'את' אלמימונה", שמחלקים אותה לכל בני המשפחה. האמהות דואגות לשלוח לבנותיהן הנשואות גם מ"בולו המימונה" וגם מ"עג'את אלמימונה" (סנה). במצראת'ה, באותו ערב, יש שנהגו להכין, מיתרת הקמח של פסח, "באזין" ויוצקים עליו תבשיל של "מרגז" ו"קדיד" מטוגנים בשמן זית, ומפזרים עליו מעט סוכר. אחרי תפילת ערבית, נהגו לעבור מבית לבית, לבקר איש את רעהו, לטעום מהבזין ולברך, האחד את השני, בברכת "עקבאל-דאייר".

באסרו חג של פסח, שהוא גם "יום המימונה", יהודי לוב נוהגים לערוך הילולה לרב המקובל ר' כמוס ימין זצ"ל. הוא נולד בעמרוץ, שבלוב בשנת התר"י (1850), והיה בקי בחוכמת הנסתר ובעל קבלה מעשית, שחיבר ספר על הקבלה. הרב נפטר ב-כ"ב ניסן שנת התר"ץ (1930), כיום עורכים את ההילולה לזכרו, ברוב עם, במושב בית-שקמה (ליד אשקלון), שם השתקעו בני משפחתו.

בשש השבתות שבין פסח לחג השבועות, הילדים בלוב נהגו להכין מיני משקאות ממותקים הנקראים "לאבסוס" ומכרו אותם ברחובות וברבעים היהודיים תמורת שקדים, קלויים, פירות, ממתקים וכו'. הטעם למנהג זה, המשקה המתוק רמז לתורה, שנמשלה לדבש – "דבש וחלב תחת לשונך".

במשך שעה אחת, במעבר מתקופה לתקופה, מארבעת תקופות השנה (תשרי, טבת, ניסן, תמוז), היו כאלה בלוב, שהקפידו לא לשתות מים, בשל האמונה העממית, שיש סכנת נפשות בשתיית מים, בעת חילוף התקופות. שעת איסור השתייה המוכרזת בבית–הכנסת, נקראת "שומר פתאים", להדגיש כי ריבונו של עולם שומר את כל אלה, השותים בטעות בשעה זו. 

בי"ד באייר, שהינו יום ההילולא דרבי מאיר בעל הנס ואין אומרים בו תחנון, נקרא גם "פסח שני". בימי קדם, אנשים אשר מסיבה כלשהי נמנע מהם לחגגו את הפסח, נהגו לערוך ביום זה סדר פסח בזעיר אנפין, עם אפיונים סמליים מסוימים של הפסח ובכך היו יוצאים ידי חובה לקיום הפסח של אותה שנה. היום לציון יום זה נוהגים לאכול מצה של פסח ומברכים המוציא.

מנהג שממשיכים לקיים גם בארץ ב"צלאת' בושאייף" במושב זיתן – העתק של בית-הכנסת בזלייתן, ("זיירא", שכיום עורכים גם בחול המועד סוכות, לציון שמחת בית-השואבה). רבים אחרים ביקרו גם בבית-הכנסת "לגריבה", שבאי ג'רבה בתוניסיה. מנהג, שממשיכים לקיים גם בארץ, ב"סלאת' לגריבה", באופקים - העתק של בית הכנסת בג'רבה. בשנים האחרונות עם שיפור היחסים עם תוניסיה, יהודים יוצאי לוב בארץ, באיטליה ובמקומות אחרים בעולם, מבקרים שוב גם ב"צלאת לגריבה" בג'רבה.

מותרת, לעומת האיסור בימי ספירת העומר; כעך בצורת תיק – סמל לילקוט, שמחזיקים בו את התורה;כעך בצורת סלסלה – סמל לטנא הבאת הביכורים; כעך בצורת לוחות הברית – סמל ללוחות הברית, שקבל משה, עם עשרת הדיברות. את כל הכעכים קושרים לילדים במחרוזת, שבקצה שלה קושרים ביצה ריקה המעוטרת בחרוזים וחוטי רקמה. מחרוזות מכעכים אלו וסלסלה המלאה מכל טוב – קלויים, פירות וכו', אמהות נוהגות לשלוח לבנותיהן הנשואות (סנה).

בליל חג השבועות, נהגו רבים לקיים "תיקון חג השבועות", ורבים נותרו ערים עד חצות הלילה, עת, לפי האמונה, נפתחים שערי שמים וכל משאלת לב ברגע זה, מתקבלת ע"י ריבונו של עולם. בבוקר החג, יש שחילקו לילדים שבעה עלים משיח קוצני (סמל לסנה), שאותם בלעו עם מי באר, סגולה ללימוד תורה. בתפילת שחרית של החג, לפני קריאת ספר תורה, נוהגים לקרוא את "הכתובה", שעניינה שידוך בין כנסת ישראל לבין התורה ואלוהיה.

את "עשרת הדיברות" נוהגים לקרוא בחרדת קודש, כאשר הציבור ממשיך לעמוד לאחר אמירת הפיוט "יום מעמד סיני". בכמה מקומות בלוב, היו באים גם נכבדים ערבים לשמוע את קריאת "עשרת הדברות", מקשיבים בתשומת-לב, מתפעלים ומשתאים מהמעמד הנשגב, האפוף יראה וקדושה. - יש שנהגו ללמוד את עשרת הדיברות (גם בתרגום ערבי), קוראים ספר משלי, מגילת רות, אזהרות על תרי"ג המצוות. ובסיום הקריאה, הנוכחים כובדו ב"רוזאטה" – מי שקדים ממותקים ועוגות "בסטליאן".

מכיוון שהתורה נמשלה למים, נוהגים, בחג מתן תורה, לשפוך מים זה על זה ועל העוברים ושבים. שפיכת המים, וככל שיותר, היו גם מעין סגולה ותקווה לשנה הבאה, שתהיה שנה עם גשמי ברכה. בסעודת הצהרים של החג נוהגים להכין "באזין" (מעין בצק מבושל בצורת גבנונים המסמלים את הר סיני, ועליו תבשיל עם בשר). את ה"באזין", יש שנהגו להכין גם ביום הראשון או השני של ראש השנה, ובחג הסוכות.

בתשעת הימים, משנכנס חודש אב ועד תשעה באב, שנקראים "סבוע הלאהיי" (שבוע תשעה באב), נוהגים מנהגי אבלות: מצניעים את סכיני השחיטה, כי נוהגים לא לאכול בשר טרי (למעט ביום שבת, שחל בימים אלה) ואוכלים "מרגז", "קדיד" ודגים; לא קונים ולא לובשים בגד חדש; נוהגים לא ללכת לשחות בים; נוהגים לשמור על התינוקות, שלא מלאו להם שנה, לבל יראו מחוץ לבית, מחשש לפגיעה בהם, במשך כל היום, מזריחת החמה ועד שקיעתה.

בערב תשעה באב נוהגים לקרוא מגילת "איכה", אומרים קינות ומכריזים מניין השנים לחורבן ויש הנוהגים לקרוא בבית את סיפור "חנה ושבעת בניה", עם תרגום בערבית ("קצת' חנה") לטובת הנשים; רבים נוהגים לישון על מחצלות ומתחת לכרית הניחו אבנים קטנות, זכר לחורבן ומושחים את כפות הרגליים בשום כתוש, להרחקת עקרבים, שלפי האמונה העממית, העקרבים פעילים במיוחד דווקא בליל תשעה באב; בלילה זה, אין מברכים לשלום והציבור נפרד, האחד מרעהו, באמירה "לילת'ק משומה" ("לילך איום ונורא");

מנהג ישן מימים עברו, שאין נוהגים כיום: בלילה זה, האמהות הטריות הסתגרו עם תינוקותיהן, שלא מלאו להם שנה, בחדרן המסוגר והמוגף, מחשש לפגיעה בתינוק מ"הבומה" (ינשוף), כבר מהערב ועד אור הבוקר, כאשר כל הזמן התינוק לא מש מחיקן (יש שנהגו לקשור בנוסף, שרוך שחור על ידי ורגלי התינוק, כנגד "עין-הרע"). בהקשר זה של האמונה העממית על הפגיעה, שיכולה לגרום הבומה כביכול, במצראת'ה נהגו ביום שישי החל ב"סבוע הלאהיי", להכין תבשיל, ללא תבלינים, של פולים וחיטה, שהושרו קודם לכן במים, הנקרא "שמשומה". כל אחד מבני המשפחה אוכל כף מן התבשיל, זורקים חופן מיתרת התבשיל בעליית הגג ואומרים: "יא בומה כולי שמשומה" (ינשוף אכול מתבשיל השמשומה), לספק את הבומה כביכול, שלא תרע לבני המשפחה. בערב זה, הארוסים שלחו לארוסותיהן אבטיחים, מלונים, קלחי תירס, סברס, לסעודת סיום הצום וכן חרוזים צבעוניים שנקראים "סמסם". חרוזים, שבהם העלמות היו מעבירות את היום וכובד התענית, בחריזה אומנותית של ענקים עם צורות שונות של לב, דגים, "כמיסה", פרחים ועוד (חריזה בבחינת, כפי שיקובץ עם ישראל בחזון העצמות היבשות של יחזקאל, כן יקובצו כל היהודים בפזורה ובתפוצות לעם אחד מאוחד ומלוכד בארץ-ישראל, וכמו שזירת החרוזים, כן התורה תאחד את עם ישראל כחוט השני של הענק). לעומתם הבחורים, להעברת זמנם אחרי התפילה בבית-הכנסת, היו יוצאים לים לדיג. 

ביום תשעה באב, נוהגים שלא להניח תפילין בבית-הכנסת בשחרית, אין אומרים תחנון וקוראים בספר איוב, מגילת איכה ומסיפורי החורבן ואומרים קינות לפי הספר "אלון בכות" ורק במנחה מניחים תפילין (המדקדקים, היו בכל זאת, מניחים תפילין בבוקר בביתם); ביום זה, עוטפים את ספר התורה בשחור ומורידים את הרימונים; רבים הולכים יחפים ועם אותם בגדים, שלבשו במשך כל השבוע ובבית-הכנסת ישבו על הרצפה;

בסעודה המפסקת, נוהגים לאכול תבשיל אחד, בד"כ נזיד עדשים עם דלעת, מסימני האבלות. הארוחה בסיום הצום הייתה בד"כ "דווידה", מעין אטריות זעירות, שהנשים הכינו בבוקר של אותו יום וכן מרק עם חתיכות עוף; לאחר חצות היום מתחילים בשחיטה ומכאן הביטוי "חללת' אלסכינה", כלומר, הוצאת סכיני השחיטה, שהוצנעו ומרגע זה מותרת השחיטה; "חללת' אלסכינה", הוא הזמן שבו, הבנות שטפו את הבית בצורה יסודית וכיבסו את הכביסה והגברים נהגו להתגלח ולהסתפר (המחמירים, רק למחרת);

במצראת'ה נהגו, לאחר תפילת מנחה (שהייתה מוקדמת מן הרגיל), לרכב על חמורים על שפת הים ודוהרים עם הפנים לכוון ארץ-ישראל, בשירת ערגה וכיסופים לגאולה (שבסיומה, לאחר מנוחה, תפילת ערבית וטבילה בים, שוברים את הצום בצידה אשר הביאו אתם וחוזרים לבתיהם). זאת, עפ"י האמונה, שהמשיח נולד בתשעה באב ולפי חז"ל, עתיד יום זה להיהפך בבוא היום למועד ושמחה. על סמך אמונה זו, מראה רחובות היהודים בלוב וה"חארה" היהודית בטריפולי, היה כבערב יום חג ומועד, התקהלויות, קניות והמולה רבה.