ר’ פריג’ה זוארץ זצ”ל היה איש רב פעלים אשר הקדיש את חייו למען צאן מרעיתו.
הוא נולד ליצחק ומנטה בטריפולי שבלוב, ביום ג’ טבת תרס”ח, דצמבר 1907, בן ראשון לאחר שלוש בנות. כדי לבטא את הישועה שפקדה את הזוג המאושר נקרא שם הבן פריג’ה, לאמור “לפרג’ ג’א”, שפירושו: “באה הישועה”. אולם האושר בבית נקטע באכזריות, בהיותו בן ארבע שנים נפטרה אמו. הוא גדל בעניות מרודה, וחסרה לו אהבת אם. אביו יצחק עסק בייצור ממתקים, ומצבו הכלכלי לא הניח את הדעת. אמו החורגת לא דאגה לו כראוי, ואלמלא הלחמנייה הטבולה בשמן שהיה מקבל מדי יום ב”תלמוד תורה – דאר אסרוסי”, כי אז היה מגיע לחרפת רעב.

לימודיו:

את שנות ילדותו הראשונות העביר בלימוד ב”צלא” שזהו ה”חדר” בקהילות המזרח, מאלף-בית עד ה”שרח”, תרגום התורה
לערבית של ר’ סעדיה גאון זצ”ל, מפי מוריו ר’ עזרא נמני זצ”ל ור’ חואתו לוזון זצ”ל. הוא צלל בישיבת “דאר ביבי” בים התלמוד ולמד מפי ר’ חי גאביזון זצ”ל.
בשנת תרע”ז-1917, העביר אותו אביו לבית-הספר של חברת “יגדל תורה” ב”דאר אסרוסי”, שם המשיך ללמוד בעיקר גמרא ו”שולחן ערוך” באגודת “תורה שבעל-פה” מפי ר’ ציון ביתאן זצ”ל, ולימוד דיני שחיטה ובדיקה והסמכה לשוחט מפי ר’ נתן פדלון זצ”ל.
הוא קנה לו ידע רב בכל תחומי היהדות: תורה שבכתב ושבע”פ, ספרות ימי-הביניים ועוד. הוא ידע לצטט מקורות שלמים מתוך
ספרים. אנשי לשון למדו ממנו על לשון קהילת לוב, ואנתרופולוגים שמעו ממנו על חיי הקהילה שם.

פועלו ומפעלו בכומס

בגיל 21, י”ז אב התרפ”ח – אוגוסט 1928, נשלח ר’ זוארץ מטעם הרבנות בטריפולי לשרת את הקהילה בעיר כומס. בעצם, הוא נשלח להחליף את רב העיר ר’ חי גביזון זצ”ל, שנאלץ להתפטר בהוראתו של מושל העיר כומס. המושל החליט להתנקם בו בעקבות תלונתו של ר’ גביזון בפני הנציב האיטלקי אשר בטריפולי על עונשים מבזים שהטיל המושל על שני יהודי העיר. בכומס, שבה כיהן הרב זוארץ, חיו כאלף יהודים, רובם ככולם עניים שהתקיימו מעמל כפיהם, והוא שימש אותם יותר מעשרים שנה כשהוא חי בחיי דוחק.
כשנשלח הרב זוארץ לכפר כומס, הוטל עליו רק תפקיד של רב ומפקח על החינוך. אך משלא מצא שם אנשים, עמד וקיבל עליו את כל עבודת הציבור. הוא עבד בתור רב, מפקח, מנהל וגם מורה בבית-הספר גם ביום וגם בשיעורי הערב, היה שוחט ובודק, דרשן, חזן וגם נשיא הכבוד של הקהילה. עד 20 שעות ביממה היה מתמסר לעבודתו ללא חסך. הוא היה מראשוני המשכימים לבית- הכנסת ואחרון היוצאים מהישיבות לענייני הציבור.
ר’ זוארץ היה פעיל בתנועה הציונית, ייסד וערך את השבועון הציוני הדתי “חיינו”. הוא עסק רבות בחינוך נערים. בנוסף, היה סופר
ומשורר, ובתור ציוני נלהב חיבר שירים רבים המבטאים את כמיהתו, געגועיו ואהבתו לציון, ודאג להשריש זאת בקרב תלמידיו.
הוא אף ערך וחיבר ספרים ומאמרים רבים, ביניהם “יהדות לוב”, “אנשי אמונה”, “שאו זמרה”, “חכמות נשים - לדמותה של האישה העבריה בלוב”, “אחת מני רבות - קורות עליית משפחה אחת”, “שנתיים ועוד”, “שיר ידידות”, “ממנהגיהם של יהודי לוב”, “דרך לימוד התורה בטריפולי”, “החינוך העברי בטריפולי”, “היהודים שוכני המערות בארץ לוב”, “כסא אליהו הנביא בברית מילה בלוב”, “ארבעים שנה לזכרם של ר’ רפאל דאבוש ור’ נסים נחום זצ”ל”, “י”ד–כ”ט בטבת לזכרם של ר’ משה אסרוסי ור’ חואתו לוזון זצ”ל”, “שמעון ברכה (מוני גבאי)”, “עמישדי”, ועוד. רוב עבודתו הספרותית עסקה בחיי בני העדה, מנהגיהם ומורשתם.

להלן תיאור מאלף על פועלו מלא החיים של ר’ פריג’ה זוארץ בכומס, כפי שמסר תלמידו, פריג’ה מתוק בן חיים, בספר “כתר פז”,
לזכרו של ר’ פריג’ה זוארץ זצ”ל:
“הרב זוארץ הגיע לכומס, בשנת תפר”ח - 1928 , הקהילה כיבדה אותו בכל הכבוד הראוי לו. צעדיו הראשונים של ר’ זוארץ בחיי הקהילה היו: מהפכה תרבותית במלוא מובן המילה, שינוי יסודי בשטח החינוך וההוראה, מעבר משיטות ההוראה של ה”חדר” המיושנות להתקדמות בשלבים. בהכללה למקצועות הקודש, גם מקצועות עבריים וכללים. לשון וחשבון, ציונות וקורות היהודים, סדר ומשמעת למופת שהניבו את פירותיהם בבוא העת.
במשך תקופה קצרה, השפה העברית הייתה שגורה בפי כל, איסור מוחלט לדבר בשפה זרה בכל אתר ואתר, בבית בחוץ, וגם במשחקינו עם ילדי הנוכרים, היינו חייבים להשתמש רק בשפה העברית ותו לא.
ספרות ענפה הובאה מהארץ ומחוצה לה. לא ייאמן שבאותן שנים, אני וחברי לספסל הלימודים היינו מנויים על העיתון “עיתוננו לילדים” שהגיע לנו ישירות מארץ ישראל. מורנו הצליח לרכוש עבורנו את ספרי הלמוד “פרוזדור” ו”לשון ספר” ליעקב פיכמן.
זה היה בראשית שנות השלושים למאה הנוכחית (המאה ה-20). לא חסרו לנו גם העיתונים “הצופה”, “דבר”, “הארץ”, “הבוקר”, “המשקיף”, “חרות”, ו”העולם” בעריכתו של נחום סוקולוב שהגיעו אלינו בדרכים שונות. מטעמים מדיניים, העיתונים היו מוסתרים בגניזה שמתחת לבימה של בית-הכנסת. בשעות הפנאי זחלנו על בטננו על מנת להוציאם ולקרוא בהתלהבות את תוכנם.
מערכת השיעורים הייתה תקינה ומסודרת, חמישה ימי לימוד בשבוע, מיום ראשון עד יום חמישי ועד בכלל. בדרך כלל הלמודים היו מתקיימים במחצית השנייה של היום, משום שהיינו נאלצים ללמוד בבית-הספר האיטלקי במחצית הראשונה של היום. ביום חמישי אחרי הצהרים, היינו חופשיים מלמודים, משום שבמחצית השנייה של היום היו נשות החסד שוטפות וממרקות את בית-הכנסת “דאר נחום” בו התקיימו הלימודים, וכן גם ביום שישי היינו פטורים מלימודים.
זמן חופשי כמעט לא היה, משום שאין לך כמעט שבוע שאין בו “שיעורי בית”. שיעורים אלה התבטאו בלימוד פרק בתנ”ך או בשיר
משיריהם של ר’ יהודה הלוי, ר’ שלמה בן גבירול, ביאליק או טשרניחובסקי בעל פה. את ה”סחורה” היינו חייבים לספק ביום ראשון בבוקר, בו התקיימו למודים כרגיל. בגלל השבתון של הנוצרים, דלתות ביה”ס האיטלקי היו נעולות.
מערכת השיעורים הייתה כדלהלן: ביום א’ אחר הצהרים התקיים שעור בתנ”ך עם הקדמה מדברי הנביא “ודברתי על הנביאים ואנוכי חזון הרביתי” וכו’, את הקטע קראנו בנעימה שירית. ואחר כך את הפרק עצמו. יום שני הוקדש ללשון וספרות, וביום חמישי, לאלה שלא הלכו לבית-הספר האיטלקי, למדנו את השיעור “קורות העברים”, דברי ימי ישראל. בכלל השיעורים ללשון היה ר’ זוארץ מכתיב לנו הרבה הכתבות שהקריאן בעל-פה, והתלמידים רשמו במחברותיהם כל מילה.
במרוצת ימי השבוע לא חסרו גם המקצועות תורה שבעל פה, שירים, חידות, תשבצים, והצגות למיניהן. באחת ההצגות מני רבות שהצגנו, הייתה הצגה מרשימה ושמה “יהודית והולופרניס”. לא אשכח את המתח שהיה באותו ערב מהנה. ההצגה הוצגה במועדון “בן-יהודה”, ששימש כבית תרבות להשרשת השפה העברית ותולדות הציונות, והיה פתוח לכל “מאן דבעי”, ילדים, נוער ובוגרים מדי ערב, פרט לשבת. באותו ערב בו הוצגה ההצגה הנ”ל היה המועדון מלא עד אפס מקום. שקט הושלך מסביב. אנוכי שהצגתי את “הולופרניס” רדום מהיין, ולידי עומדת הנערה “יהודית”, אך מדי פעם מתנהלת לאיטה ושרה חרישית את השיר שחיבר מורנו ר’ זוארץ : “ליטשה ליטשה צורי לי, ליטשה את החרב לי, כל עוד את לי חרבי את, דרור לי דרור לעם, מר המוות, אך לא מר, לנפול חלל עם הצר ...”

קשה לנו לשכוח את השירים שחיבר מורנו, הרווים ציונות דתית וכמיהה לעלייה לציון.
נזכיר כאן את השירים: “הדור החדש דור התחייה”, “פרחי חיים הידד פרחו”, “אל חולדה”, ועוד שירים כאלה. את השקפתו הציונית דתית-לאומית מביע ר’ זוארץ באחד הבתים של השיר “פרחי חיים” כך: “רוח עמנו כאז יפריח, דת עם לאום ושפת הורים, גם את הגוף בל עוד נזניח, רוח מוצק עם שרירים.”

שלא כפי המקובל ב”תלמוד תורה”, הרב ידע לכלול בתכנית הלימודים גם טיולים בחיק הטבע. מורנו ורבנו נהג להוציאנו לטיול
בחיק הטבע, בפרברי העיר, פעמיים בשנה: בט”ו בשבט, עת פריחת השקדייה, וביום ל”ג בעומר בתקופת האביב.

פעם שאלתיו: “מדוע לא היית מקבל משכורותיך מהממשלה ולא מקופת הקהילה?” תשובתו הייתה: “לו הייתי מקבל משכורותיי מהממשלה, הייתי צריך להיות משועבד לה ולכל תכניותיה.”
אציין שהמועדון “בן-יהודה” שהיה קיים בעיירה שלנו, הוקם בשנת תר”ץ -1930, זוהי ראשית צעדיו של מורנו ר’ זוארץ ז”ל. במועדון הורגשה אווירה ארצישראלית, בתוך הגלות האפלה, והתקיימו בו הפעולות הבאות: משחקים חינוכיים, שיעורי ערב לנערים עובדים, ספורט, ערבי עיון למבוגרים, הצגות ושירים עבריים, וגם ריקודי הורה למיניהם שלימדונו החיילים הארצישראליים, חיילי הבריגדה שהגיעו בסוף המלחמה הארורה, מלחמת העולם השנייה.

דמות מיוחדת במינה היה ר’ זוארץ, איש חזון ומעש, רב פעלים, עניו ונחבא אל הכלים, רודף צדקה וחסד, ודובר מישרים, אנציקלופדיה חיה ביהדות ובהלכה, מנהיג מבטן ומלידה. הוא עבד ללא ליאות, משעות הבוקר המוקדמות עד השעות הקטנות של הלילה. מורה ללא שעון היה, לא ידע חופש ופגרה, השביתה והעיצומים היו לצנינים בעיניו, ידיו אמונה, ומעשיו אמונה תמימה, מעיין ובאר מים חיים, מהם שתו כל העדרים. ציוני נלהב בכל נימי נפשו.”

סיפור : “אין דגים לשבת”

באחד מימי שישי החליטו דייגי כומס הערבים להעלות את מחיר דגיהם. היהודים קנו דגים לכבוד שבת למרות היוקר. משראו הערבים “כי טוב” רצו להמשיך כך גם לקראת שבתות אחרות. משנודע הדבר לר’ פריג’ה זוארץ, אסר על היהודים לקנות דגים לשבת, ואז צבאו ערביי כומס בהמוניהם על בית ר’ פריג’ה זוארץ, כדי שיבטל את רוע הגזירה. הרב הסכים בתנאי שיוזילו את תוצרתם. ואכן, הוזל המחיר והשתנה והיה אף פחות מן המחיר הרגיל.

המעצר והגלות

בשל קשריו ההדוקים עם ישראל שהייתה תחת שלטון בריטניה ועמדה במלחמה עם השלטון האיטלקי שבלוב, הואשם בריגול ונשלח למחנה הסגר במדבר הלובי בין השנים 1940-1943.
בספרו “שנתיים ועוד” ר’ פריג’ה זוארץ פותח בפנינו חלון רחב לתקופה ה”אפלה” בחייו, היא תקופת מעצרו בבתי הכלא השונים ובאזורי הגלות הנידחים בארץ לוב, במצוות השלטון העוין האיטלקי, כאשר כל חטאו היה לימוד השפה העברית ומלחמתו כנגד חילול השבת:
“היה זה ביום ששי, כ”ז בכסלו תש”א, 27.12.1940, כשלשה חדשים לאחר שהצטרפה איטליה למלחמה לצדה של גרמניה נגד אנגליה וארצות הברית. קרוב לשעה אחת אחר הצהרים, חזרתי מבית המטבחים של העיר כומס ונכנסתי לבית- הכנסת. ישבתי על הספסל שבפרוזדור בכדי לפוש קצת ולבדוק את ספר התורה שתורו לצאת למחרת לקריאת פרשת השבוע כרגיל. לא עברה שעה קלה והופיע “בילוק באשי” (אחד משלושת דרגות של סמלות במשטרה) של המשטרה ובקש ממני לבוא למשטרה כי ה”מרשלו” (דרגת תת קצין במשטרה האיטלקית) מבקש לשוחח אתך. קח ממנו את החפצים שבכיסיו, אמר ה”בילוק” לשוטר ומסר אותי לידו, והכנס אותו לחדר המעצר.
היה זה חדר קטן חשוף עם רצפת בטון, חלון קטן מסורג על משקוף הדלת האיר במקצת את האפלולית שהייתה בחדר ביום חורף קר זה. באמצע החדר הייתה מיטת עץ קבועה ברצפה ומשופעת במקצת. נגזרה עלי גלות למשך שנתיים בעיר און עם חובת עבודה, דהיינו, הממשלה אינה אחראית לפרנסתי, ואני חייב למצוא לעצמי עבודה בכדי להתפרנס.
ביום ראשון כשעתיים אחר שקיעת החמה יצאנו במכונית לשערי בית-הסוהר במיסוראטה, עיר המחוז במרחק 80 ק”מ מכומס. היה גשם שוטף במשך כל שעות הנסיעה, ושרר קור חזק. הכניסו אותי לחדר אחד גדול שבו שכבו על מחצלות כ-30 אסירים ערבים. ישבתי על שתי השמיכות שניתנו לי, כשאני לבוש במעיל החורף שלא פשטתי אותו בגלל הקור.
בשעת בוקר מוקדמת, ביום השבת י”ב בטבת התש”א, 11.1.1941, הוצאנו מבית-הסוהר, המנוח ר’ משה בלולו ז”ל ואני, וחיכינו לבוא המכונית שתיקח אותנו ל”און”. היום היה יום טבת קר, הדרך הייתה ארוכה, שוממה ומשעממת. ככל שהתקדמנו ראינו יותר ויותר נוף מדברי.
ביום פורים של אותה שנה, התש”א, חודשיים אחרי שהגענו לאון, נתקבלה הוראה להעביר אותנו לפנים הארץ. וכך הגענו למחנה
המעצר אשר ב”קרקארש”, כמה ק”מ מהעיר טריפולי.
מקום המעצר האחרון שבו ישבנו כעשרים חודש, מיום ערב פסח שנת תש”א, 1941, עד חצי שנת תש”ג, 1943, היה המבצר הידוע בשם “מבצר עבד אלכרים”, רחוק כארבעה קילומטר מהכפר תאג’ורה. מצרכי המזון היו ניתנים לעצורים בקיצוב ובמידות זעומות שבקושי היה אפשר לחיות בהן. רובם של העצורים היו מקבלים תוספת מזון או כסף מבני משפחותיהם. בכסף היו יכולים לקנות תמרים, שמן וירקות מרוכל אחד שהיה בא לעתים קרובות בקרבת המחנה. אלו שבני משפחותיהם לא היו יכולים לעזור להם, היו נאלצים להסתפק במה שיש. המצב היה קשה.
יום שלישי פרשת בשלח י”ג בשבט תש”ג, 19.1.1943, נתקבלה פקודה להעביר אותנו מהמחנה אל בית-הסוהר המרכזי בטריפולי “פורטה ביניטו”. ניתנה ארכה של שעתים שלוש לאריזת החפצים, ובמשאיות הועברנו כאמור לבית-הסוהר. למחרת בואנו ביום חמישי בשעת צהרים הגיעה בשורת השחרור, מחר אתם חופשיים.
קרוב לשעה שמונה בבוקר הגעתי לכומס, לאחר יסורי דרך רבים ופתלתלים, זה היה ביום שישי, כ”ג בשבט תש”ג, 29.1.1943. הנה כי כן לאחר הינתקות שנמשכה שנתיים וחודשיים חזרתי לביתי ולמשפחתי, לקהילתי ולתלמידי היקרים, שכה אהבתי ואליהם התגעגעתי כל הזמן.”

תקופת הפרעות הקשה ביהודי לוב בשנת 1945 בלוב משאירה צלקת נפשית עמוקה בלב ר’ פריג’ה זוארץ, כפי שעולה ממכתבו למערכת “עם וספר” משנת 1946:
“המצב שנוצר אצלנו לאחר המאורעות דכדך את רוחי ורפה את ידי באופן מבהיל. כל כך זועזעו עצבי עד שפשוט נמאסו עלי החיים. בעירנו, תודה לאל, לא יצא דבר המאורעות אל הפועל מחמת עמדתההאמיצה של המשטרה והתערבות אחדים מראשי הערבים לטובתנו, אך בשורות איוב שהיינו מקבלים משאר הקהילות הקפיאו לנו את הדם. עכשיו, תודה לאל, המצב נורמלי. עבודת החינוך בטריפולי חזרה למסלולה הרגיל לאחר הפסקה ורפיון. בימים הקרובים יפתח סמינר למורים וצעירים וצעירות רבים נרשמו כמועמדים. ונודע לי גם כן שבקרוב יפתח קורס להשתלמות מורים.”

פועלו בישראל

שעת הגאולה הגיעה, קמה בחסד ה’ מדינת ישראל, כחלוץ לפני המחנה למשפחת זוארץ עולה הבן ברוך הי”ו בחודש אלול תש”ח,
ספטמבר 1948, במסגרת עליית הנוער, ובחנוכה תש”י, דצמבר 1949 , עולה ר’ פריג’ה זוארץ עם שאר בני המשפחה, והם נשלחו למעברת “שבות עם” ליד בית-ליד. הוא החל ללמד בבית-הספר המקומי, כמחנך ומאוחר יותר כמנהל בית-הספר. במסגרת תפקידים אלו עמל להעביר לדורות הבאים את מסורת עדות הספרדים. הוא לימד עברית וספרות עברית, וערך הצגות להנחלת השפה העברית ותולדות הציונות. כמורה לעברית, חזן, דרשן וסופר הקפיד עם תלמידיו על לשון עברית צחה ומדויקת.
עם עלייתו לישראל, הצטרף לתנועת הפועל המזרחי ומפלגת המפד”ל. הכניסה לפוליטיקה הייתה לו קשה, בייחוד בשל העובדה שהיה צריך לנטוש את מקצוע ההוראה. בשנת 1951 נבחר כחבר הכנסת השלישית מטעם המפד”ל וכיהן ארבע קדנציות רצופות, כ -14 שנים בסך הכול. בין תפקידיו בכנסת שימש כחבר בוועדת החינוך והתרבות, בוועדת השירותים הציבוריים, כיו”ר הוועדה לפניות הציבור, כחבר בוועדת חוקה, חוק ומשפט, בוועדת הכנסת וכן בוועדה מיוחדת לבדיקת מבנה החינוך היסודי והעל- יסודי בישראל.
במהלך תפקידיו בכנסת תרם מהידע שלו בחינוך והוראה ורקם יחסים טובים עם כל הקשת הפוליטית. כן פעל למען תושבי המעברות לשם העלאת יהודי צפון אפריקה לישראל. בשנות החמישים ייסד עם חברים נוספים יוצאי לוב את “ועד קהילות יוצאי לוב”. הוועד סייע לבני העדה והיה לאחד מהגופים במוסדות המפד”ל.
במקביל הקים ישיבה הנקראת ע”ש הרב הגאון אברהם חיים אדאדי, שהיה מגדולי רבני לוב. ישיבה זאת שימשה כישיבת המשך ל”ישיבת אדאדי” שבטריפולי.

הנושא הקרוב ביותר ללבו מבין כל תפקידיו הרבים היה החינוך. בריאיון שנערך עם ר’ פריג’ה בשנת 1970 לרגל מלאת עשרים שנה לעלייה ההמונית מלוב, מצטיירת דמותו ועולה השקפת עולמו המפוכחת. זאת היא חכמת חיים המשקפת נאמנה את הבעיה
העדתית אף בימינו:
“אני איש חינוך מטבעי. אולי זוהי הסיבה שאת הפתרון לבעייתם של הספרדים ובני עדות המזרח אני רואה בעבודה על עצמנו, בחינוך וברכישת השכלה. מתוך ניסיוני נוכחתי לדעת, שכל אלה שבחרו בדרך הקשה של לימוד בבית-ספר תיכון, וזו לכל הדעות משימה קשה לתלמיד ולכל משפחתו, אלו ראו ברכה בעמלם. אין להם רגש כזה שפלוני בן עדה אחרת נעלה מהם. הם נקלטו יפה כפקידים, כמורים, כממלאי תפקידים אחראיים. זה משמח. לדעתי, אין כל דרך אחרת!
אשר לדעותיי בבעיית הספרדים ובני עדות המזרח אמרתי, ועודני, אומר שבקינות, בנאומים על קיפוח ואפליות, במאמרים על עוולות וטענות השתלטות וכו’ – לא ניוושע.”
“אני מאמין” זה נשמע מפי ר’ פריג’ה זוארץ בצניעות ובקול מתון ושקט, ללא להט דיבר האיש המייצג דור מנהיגים שעלו ונתעלו עם העלייה הגדולה, השתדלו לייצגה כמיטב יכולתם, השתלבו במפלגות שונות והגיעו לכנסת. אם הצטברה מרירות ועייפות מה בדרך החתחתים של המדיניות והעסקנות, הרי שר’ זוארץ לא נתן לה פתחון פה. זו בצבצה רק בין השיטין וניכרה בקולו העצוב קמעה.

בגיל 83 הוענק לו תואר “יקיר התנועה הדתית לאומית” על פועלו למען הציונות הדתית בארץ ובגולה. עוד לפני כן הוענקו לו תואר
“יקיר העיר” נתניה ו”תואר החינוך הדתי לשנת תשמ”ה”.

ר’ פריג’ה זוארץ זצ”ל נפטר בח’ אייר תשנ”ג 30.4.1993 תנצב”ה.
לאחר מותו הוקם תלמוד תורה על שמו בשיכון ותיקים בנתניה הנושא את שמו, “אדני פ”ז” (פריג’ה זוארץ), ואף נקרא על שמו רחוב בשיכון ותיקים בנתניה.