לזכרם של סבי משה פלח-קיש הי"ד
ושל סבתי גיטה פלח-קיש ז"ל לבית בובליל

מבוא

בתום העלייה הגדולה (ששירת הברבור שלה הייתה בראשית תקופת לוב העצמאית, עם יציאת שלושת האניות האחרונות מנמל טריפולי לנמל חיפה בשנת 1952 – ראה פירוט במאמר על העלייה הגדולה), נותרו בלוב הערבית העצמאית, שהפכה לממלכה תחת שלטונו של המלך אידריס, (החל מ-1.1.1952), כ-4,100 יהודים. בתחילה נהנו היהודים מתנאים תקינים ויחס סביר, אולם, ככל שלוב העמיקה את מעורבותה בעולם הערבי, השתנתה לרעה עמדת הממשלה הלובית כלפי היהודים. שיפור מסויים במצב היהודים חל בראשית שנות ה-60 עם גילוי הנפט בלוב והפקתו. אלא, ששיפור זה לא האריך ימים ועם פרוץ מלחמת ששת-הימים הערבים פורעים שוב ביהודי לוב ורוצחים 17 יהודים. לנוכח הפרעות, אפשרו השלטונות הלוביים את יציאתם של כ-4,000 יהודים לאיטליה, מחציתם עלו למדינת-ישראל ומחציתם השתקעו באיטליה (בעיקר ברומא).

ההפיכה הצבאית של האחד בספטמבר 1969, שבראשה עמד מעמאר גד'אפי, לכדה בלוב כ-300 יהודים, ששהו שם בנסיון לחסל עסקיהם (ללא הצלחה יתרה, וכל הרכוש היהודי הוחרם ע"י גד'אפי, שהעבירו לאופוטרופוס הכללי). יהודים אלו, שסבלו מרדיפות והטרדות, רובם עזבו את לוב ונותרו כמאה יהודים, שהלכו והתמעטו. וכך, היהודים, שחיו בלוב במשך דורות. במהלך העשור השני לעצמאותה, הקיץ הקץ על גולת יהודי לוב עתיקת היומין ועל מחזור חיים בן אלפי שנים.    

יהודי לוב, שהשתקעו באיטליה, השתלבו, בסופו של דבר, בקהילות היהודיות המקומיות, ואלו שהעדיפו לעלות לארץ-ישראל, הצטרפו לאחיהם מהעליות הקודמות, נקלטו היטב והשתלבו בהוויה הישראלית ובכל תחומי החיים בארץ.

היהודים בעשור הראשון של לוב הערבית העצמאית

הממשל הערבי העצמאי של המלך אידריס, ניהל מדיניות מתונה ומערכת יחסים טובה עם המערב, ובראשיתו היה יחס סביר לכ-5,000 היהודים, שנותרו בלוב עם הכרזת עצמאותה ב-1.1.1952. מחמוד מונתאצר, ראש ממשלתה הראשון של לוב העצמאית, עמד בהבטחתו, כאמור, ואיפשר לאותם כ-1,000 היהודים, שהביעו את נכונותם לעזוב את לוב, לעלות למדינת-ישראל בשלוש אניות ישראליות ובהפלגה ישירה מטריפולי לחיפה. זאת, עד אוגוסט 1952 בלבד, עם הפלגתה של האוניה האחרונה "קדמה" וסגירת משרד העלייה בטריפולי בדצמבר 1952. אלו היו האקורדים האחרונים לעלייה הגדולה והמפוארת של יהודי לוב.

החלטת ממשלת לוב, לאסור כניסתן של אניות ישראליות לטריפולי ולא לחדש את אישורי השהייה של הנציגים הישראליים, לא מנעה מקצין העלייה האחרון, מאיר שילון, להמשיך לתת אשורי עלייה במשך שנה תמימה, עד שובו ארצה בינואר 1953. האישורים ניתנו לא רק לעלייה הישירה של שלושת ההפלגות האחרונות מטריפולי לחיפה, כי אם גם לעלייה בלתי ישירה למדינת-ישראל דרך נמלי אירופה ובעיקר דרך איטליה. העלייה הבלתי ישירה, התקיימה בין הפלגה להפלגה של האניות הישראליות ולאחר הפלגתה של האנייה האחרונה, והתאפשרה גם אחרי הסתלקותו של מאיר שילון מלוב. השלטונות הלוביים, למעט איסור הוצאת סחורות מסוימות, שנשללה מהמהגרים הזכות להוציאן, לא הערימו מכשולים בפני כל מי שרצה לעלות למדינת-ישראל.

ניתן לקבוע, שבשנה הראשונה ובמחצית השנה השניה לעצמאותה של לוב, נהנו היהודים מתנאים תקינים ויחס סביר בהחלט ויכלו לצפות לעתיד טוב, למרות היותם במדינה ערבית עצמאית. למאות מאותם כ-4,100 היהודים, שנותרו בלוב אחרי העלייה הגדולה והאקורדים האחרונים שלה בלוב העצמאית ושלא הייתה להם נתינות זרה, והוגדרו אזרחים לוביים לפי סעיף 8 לחוקה⁽¹⁾, ניתנו דרכונים בני תוקף לחמש שנים. אולם, ככל שלוב העמיקה את מעורבותה בעולם הערבי, ובמיוחד לאחר שהצטרפה לליגה הערבית ב-28 במרץ 1953, החלה להשתנות  לרעה עמדת הממשלה הלובית כלפי היהודים:

- בראשית 1953 הפסיקה את שרות הדואר עם ישראל ⁽²⁾ .

- בסוף 1953 החליטה לאסור את פעילותה של תנועת הנוער העברית האחרונה, שנותרה בלוב והורתה לסגור את מועדון "מכבי טריפולי" (אף שזה מזמן, כבר בשלהי העלייה הגדולה, פסקה בו הפעילות הציונית הענפה, והצטמצמה לפעילות ספורטיבית ובידורית בלבד)⁽³⁾, בתואנה מופרכת, ש"מכבי" אחראית כביכול, לפעילות נגד המולדת הערבית הלובית⁽⁴⁾.

- בראשית 1953 חדלה להעניק דרכונים לוביים רגילים⁽⁵⁾, באמתלה שיש להמתין לסיום ההליכים השונים הקשורים לאזרחות הלובית. מצב שלא השתפר, גם כאשר נחקק החוק מיום 17 באפריל 1954, שהטיל על היהודים תהליך מיוחד, מפלה לרעה, של התאזרחות. במקום זאת, קיבלו "תעודת מסע זמנית" תקפה למסע אחד בלבד, שלא נשאה ציון אזרחות, שניתנה רק לאחר נימוק משכנע ובכל מקרה לא למשפחה שלמה⁽⁶⁾. "תעודת מסע זמנית", אשר גרמה, לאלו שהיו צריכים לצאת לחו"ל, קשיים מרובים אצל רשויות המדינות, שאליהן הם אמורים להיכנס.

- ב-1954 סגרו השלטונות את בית-הדין הרבני⁽⁷⁾.

- ב-1954 פיטרה את ארבעת קציני המשטרה היהודים האחרונים, בלא שום הנמקה⁽⁸⁾.

- ב-1956 צוותה על היהודים, שרצו לעלות ארצה, לא לנסח יותר את בקשתם בצורה המביעה את רצונם לעלות למדינת-ישראל דרך איטליה, כי אם לבקש להגר לאיטליה לבד⁽⁹⁾. בקשה בנוסח זה הדאיגה בתחילה את שלטונות איטליה, אשר חששו, שמא בכל זאת היהודים, האמורים לעבור דרך איטליה, יחליטו להשתקע בה. רק בעטיו של הסכם בין ממשלת איטליה לבין הסוכנות היהודית, שבו התחייבה הסוכנות (באמצעות ציון נמני האחראי על העלייה מלוב)⁽¹⁰⁾ להעביר לישראל את כל היהודים המגיעים מטריפולי, נמצא פתרון לבעיה.

- ב-1957 הפעילה, הלכה למעשה, את החרם על ישראל ונאסר כל קשר עם ישראל ואזרחיה⁽¹¹⁾. ממשלת לוב נתנה את דעתה על חרם זה, עוד בינואר 1953, ועל הפעלתו ניתנה הודעה בינואר 1956.

- ב-31 בדצמבר 1958 פיזרו השלטונות הלוביים את וועד קהילת טריפולי, והעמידה במקומו נציג מוסלמי מיוחד⁽¹²⁾.

- באפריל 1960 נסגר בית-הספר של אליאנס⁽¹³⁾. האיטלקים פתחו בית-ספר איטלקי במקמו,  שכל הוצאותיו נשאה הקונסוליה האיטלקית בטריפולי, למעט השעורים לעברית והארוחות לתלמידים.

- במאי 1960 אסרה לוב על האזרחים, שאינם לוביים, לרכוש נכסי דלא-ניידי⁽¹⁴⁾. זה הביא לכך, שיהודים רבים, שיתפו ערבים בעסקיהם, על מנת לעקוף הוראה זו. כך, שנכסים דלא-ניידי של יהודים, יהיו רשומים על שמם של ערבים, בלא שאלה ישקיעו בהם פרוטה ובכל זאת להיות שותפים נכבדים ברווחיהם⁽¹⁵⁾.

- ב-21 במרץ 1961 נקבע חוק מיוחד : "כל הנכסים והרכוש הנמצאים בלוב והשייכים למוסדות או לבני אדם היושבים בישראל או הקשורים להם מטעמי אזרחות או ביחסי עבודה, יועמדו תחת אפוטרופסות ממשלתית"⁽¹⁶⁾.

באופן זה, במהלך העשור הראשון לעצמאותה של לוב, הלך והחמיר מצב היהודים ונהיה קשה יותר, הן במעמדם המשפטי והמדיני והן במגבלות, שהוטלו עליהם (כולל אלו הקהילתיים והכלכליים). לא בכדי, יהודים רבים בעיקר מבין אלה האמידים פחות, גם אם בתחילה גילו נכונות לקבוע את עתידם בלוב, החליטו להגר ממנה. כמה מאות יהודים במשך השנים הללו הצליחו ל"נזל" את רכושם בחלקו, והגרו מלוב, במיוחד אחרי "מבצע קדש", שבעקבותיו היה גל של הגירה גדול יחסית. היעד המועדף של רוב היהודים, שהיגרו באותה עת, היה עדיין מדינת-ישראל, ורבים מהם אכן עלו לארץ דרך איטליה. היו אחרים, שהעדיפו להשתקע בארצות אחרות, בעיקר באיטליה (במיוחד בעלי נתינות איטלקית), ומיעוטם היגרו לצרפת ולאנגליה והיו כאלה, שהרחיקו נדוד והיגרו מעבר לאוקיינוס, לארצות אמריקה ובעיקר לארה"ב (ניו-יורק).

 בכל הזמן הזה, למרות ההגירה הגדולה יחסית של מאות יהודים, נשמר האומדן של כ-4,100 יהודים בלוב. זאת, בשל הילודה הגדולה (אף שגם התמותה הייתה גדולה מקרב החולים והזקנים, שנותרו בלוב ולא יכלו לשאת את התלאות וטלטולי המסע לארץ). בד-בבד, יחסם של היהודים בעלי הנתינות הזרה הלך וקטן, והצטמצם מכמחצית מכלל היהודים, שנותרו בלוב עם סיום העלייה הגדולה, עד כדי פחות משליש היהודים.

היהודים בעשור השני של לוב הערבית העצמאית

בראשית העשור השני של לוב הערבית העצמאית, חל שיפור במצבם של יהודי לוב. בשנת 1962-1961, החלו להפיק באופן מסחרי נפט מהמרבצים הענקיים, שהתגלו במרחבי מדבריות לוב, בסוף שנות החמישים. והיהודים ידעו להתאים את עצמם להתפתחות הכלכלית בשל גילויי הנפט ולהשתלב בפיתוחה של לוב. לא חסרו יהודים, שהפכו לעשירים ביותר ואף לעשירים מופלגים בעלי הון עתק. הצורך של המלך אידריס ליחסים טובים עוד יותר עם המערב, כדי ליהנות מגילויי הנפט, סייע לארגונים יהודים בין לאומיים לנצל את המצב. הארגונים היהודיים, לא הסתפקו בשיפור מצבם הכלכלי של יהודי לוב, הם לחצו בצורה עקיפה על ממשלת לוב למען יהודיה, לשיפור מעמדם המשפטי והאזרחי. השיפור, הושג ע"י לחץ מתמיד, תכוף ומתמשך, והסתייע ע"י פניות חוזרות ונשנות של יהודי לוב למלך אידריס⁽¹⁷⁾. החלטת מועצת השרים הלובית מה-8 באוגוסט 1962, הכירה עפ"י סעיף 8 בחוקה, ביהודי לוב חסרי נתינות, אזרחים לוביים⁽¹⁸⁾. אולם, החלטה זו הייתה פורמלית בלבד, למרות ההכרה ביהודים, שהם אזרחים לוביים, המשיכו להיות מופלים לרעה⁽¹⁹⁾. למעט בודדים המקורבים לממשל, שהפכו לאזרחים לוביים הלכה למעשה והונפקו להם דרכונים⁽²⁰⁾, מצבם המשפטי של רוב היהודים נותר בעצם, כפי שהיה.

השיפור במצב הכלכלי ובמעמד המשפטי, לפחות הפורמלי, של יהודי לוב, לא ארך ימים רבים. העננה, שזה מכבר ריחפה על יהודי לוב, ביחסה השלילי של החברה הערבית המוסלמית הלובית, הלכה והתקדרה. האווירה הפכה להיות מתוחה יותר ויותר בשל מספר גורמים:

- התעצמות העימות הערבי-ישראלי.

- תעמולה ארסית של אש"ף, שפתח משרדי הסתה ותעמולה בלוב נגד היהודים והציונים, והקים מרכזי התרמה למען העם הפלסטיני ומאבקו לשחרור פלסטין.

- הסתה נגד הציונות (שלא חסרה סממנים אנטישמיים, כמו אזכורים של קטעים מ"מיין קאמפף" של היטלר)⁽²¹⁾, שהופיעה בעיתונות, בכתבי העת ועל גלי האתר, הן הלוביים והן אלו שהגיעו או נקלטו מהעולם הערבי, בעיקר ממצרים ומסוריה. כמו כן, הסתה לאומנית ודתית בדרשות במסגדים, בימי שישי ובימי חגי המוסלמים.

- תסיסות לאומניות פן-ערביות ופן-איסלמיות, תוך כדי התגברות הנטיות הנאצריסטיות, היחלשות מעמדו של המלך אידריס והתחזקות האופוזיציה נגדו.

עננה זו התקדרה עד למאוד והאווירה המתוחה התעצמה והרקיעה שחקים במאי-יוני 1967, בעת סילוק כוחות האו"ם מסיני והכנסת כוחות מצריים במקומם, ע"י נאצר. התגברה ותכפה תעמולת ההסתה בנאומים ובדרשות במסגדים, בתקשורת, בעיתונות וברדיו, ומה2- ביוני 1967 הפכה להיות מורעלת וארסית במיוחד⁽²²⁾.

בלחץ הגורמים הפרו-נאצריים הוכרז שבוע תעמולה למען  העניין הפלסטיני, מה-5 ביוני ועד ה-12 ביוני 1967⁽²³⁾. שבוע תעמולה, אשר נאלצו לקחת בו חלק (כולל תרומות נכבדות של כספים) הממשלה הלובית, המיעוטים האיטלקיים, היווניים והמלטזיים. אפילו היהודים, על מנת לגונן על נפשם ולהרחיק את הסכנה מעליהם, שיגרו באותו שבוע מברק בהול למלך אידריס, שבו מביעים סולידריות, מדגישים את עמדתם הנייטרלית ומביעים נאמנות לכס המלוכה הלובי⁽²⁴⁾.

מלחמת ששת הימים ופרעות יוני 1967 ותוצאותיהן

התלקחות מלחמת ששת הימים, חשפה שוב את היהודים אשר נותרו בלוב, לפרעות אלימות בשלישית, תוך שני עשורים. עם הגעת הידיעות הראשונות ללוב על פרוץ המלחמה, בבוקרו של ה-5 ביוני 1967, פרצו מהומות שלוחי רסן ומעשי חמס ואנדליים. כנופיות של המון ואספסוף ערביים זועמים ושוצפי קצף, החלו לרדוף יהודים תוך קריאת סיסמאות נגד ישראל, היהודים והאמפיריאליזם. שפכו את זעמם על בתיהם וחנויותיהם של יהודים (וגם של איטלקים), שרובם נאלצו להימלט על נפשם. יהודי טריפולי מצאו מחסה בתחנות המשטרה ובקסרקטינים בעיר, ולאחר מכן במחנה גורג'י (רק מעטים נותרו בבתים)⁽²⁵⁾, ואילו 300 יהודי בנגזי פונו למחנה צבאי מחוץ לעיר, ולאחר מכן הועברו רובם לטריפולי.

הכרזת מצב חירום ע"י ממשלת לוב והטלת עוצר, לא מנעה פגיעה ביהודים, בנפש וברכוש, גם לאחר גל הפרעות הראשון ב-5 ביוני, עד ה-12 ביוני. בפרעות אלה, נרצחו 17 יהודים בטריפולי, ביניהם שתי משפחות שלמות (של שלום לוזון ושל אמילייה בארנס-חביב), שמנו 13 נפשות ונרצחו ע"י קצין לובי⁽²⁶⁾. הקצין הלובי הוציא את שתי המשפחות היהודיות מביתן, באמתלה להצילן במתן מחסה ע"י פינוין למחנה גורג'י, ורצחם באכזריות בלא רחם בפאתי העיר טריפולי.  בבנגזי, שבה המהומות היו חמורות פחות מאשר בטריפולי ונבלמו במהרה, יש עדויות (שלא אומתו ומהימנותם מוטלות בספק) על אחד עד שלושה יהודים הרוגים⁽²⁷⁾.

לנוכח הפרעות והפוגרומים, ועפ"י בקשתו של לילו ארביב מנכבדי הקהילה בטריפולי,  הסכימו השלטונות הלוביים  ב-17 ביוני, לאפשר ליהודים לעזוב את לוב לאיטליה, עד הרגעת הרוחות⁽²⁸⁾ (הסכמה, שהפכה בעצם לצו, עם מיגבלות באופן היציאה). תוך חודש ימים משלהי חודש יוני, החלו רוב היהודים לעזוב  את לוב, כשמותר להם להוציא 20 לי"ש בלבד וציוד אישי, שלא יעלה על 20 ק"ג. בתקופה זו עזבו כ-4000 יהודים לאיטליה, במטוסים של חברת "אליטליה" לרומא ובאניות של חברת הספנות "טירניה" לנפולי, שהעמידו לרשותם השלטונות האיטלקיים⁽²⁹⁾, נותרו מעט יותר מ-100 יהודים בטריפולי ושניים בבנגזי.

עם הגעתם של יהודי לוב לאיטליה, נבדקו האפשרויות ונעשו הסידורים לקליטתם: כ-1,000 יהודים בעלי אזרחות לובית עברו לחסותו של נציב האו"ם למבקשי מפלט. יהודים אלה שוכנו, בסיוע ה"ג'ויינט", "היאס" ו"אחוד הקהילות היהודיות באיטליה", בשלושה מחנות מעבר בלאטינה, באקפואה וליד נפולי, ותוך מספר חודשים עזבו מרביתם את איטליה ועלו למדינת-ישראל⁽³⁰⁾; כ-,900 יהודים, שגם הם היו בעלי אזרחות לובית אך לא שוכנו במחנות המעבר, התקבצו בסופו של דבר ברומא. בשלבים הראשונים, מרביתם הזדקקו לסיוע מהמחלקה היהודית לסעד של קהילת רומא. הם הקימו וועד חירום (רפאלו פלאח, לילו ארביב וויטוריו חלפון), לייצוגם בפני המוסדות השונים, ועם התפזרותו כעבור שנה הוקמה וועדת סיוע לקליטתם באיטליה. מקבוצה זו כ-600 יהודים עלו למדינת-ישראל תוך שנה, ויתרתם, כ-300 יהודים השתקעו ברומא, ובמשך השנים כ-400 מהם עלו למדינת-ישראל⁽³¹⁾; כ-1,200 יהודים בעלי נתינות איטלקית, שהיו להם גם רכוש ואינטרסים באיטליה, השתקעו והשתקמו בכוחות עצמם באיטליה בעיקר ברומא⁽³²⁾.

קליטתם של היהודים, שעזבו את לוב לאיטליה בעקבות מלחמת ששת הימים ופרעות יוני 1967, הייתה, כפי שאנו רואים,  בעיקרה בשתי ארצות: כ-2,000 יהודים עזבו את איטליה ועלו למדינת-ישראל (מיעוט מתוכם, הנאמד בכמה עשרות בודדות, היגרו לצרפת ולארה"ב); כ-2,000 היהודים הנותרים השתקעו באיטליה, מרביתם ברומא.

מספר שבועות אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר היה נדמה, שנרגעו מעט הרוחות בלוב (למעט בודדים מן האמידים ביותר ביהודי לוב, אשר למרות כל מה שעבר עליהם, חשבו עדיין על שיבה ללוב והמשך השתקעותם בה), ערכו חלק מהיהודים מסעות ללוב, על מנת לנסות לחסל את עסקיהם ולהציל את רכושם, כי רוב יהודי לוב לא ראו עוד את עתידם בלוב. מיעוטם, בתחבולות שונות, אומנם הצליחו בכך והצילו את רכושם או לפחות חלק ממנו, אך  רובם ניסו ולא הצליחו להציל את רכושם. אלו שנכשלו היו ברובם בעלי הרכוש הרב וההון העתק, שבשל הזמן הרב, שהיה נחוץ לחסל את רכושם לא הספיקו לעשות זאת, כי תפסה אותם ההפיכה הצבאית של הראשון בספטמבר 1969⁽³³⁾. רוב היהודים  חששו לשוב ללוב וויתרו על רכושם, או ניסו להשיבו דרך מתווכים.

הפיכה, שבה קולונל אבו שיוריב הצליח להדיח את המלך אידריס ותפס את השלטון בלוב. באוקטובר 1969, במקום קולונל אבו שיוריב, הועמד בראש "מועצת ההפיכה" סרן צעיר בשם מועמאר גד'אפי, הרוח האמיתית שמאחורי ההפיכה, שהעניק לעצמו דרגת קולונל וסמכויות שלטון של דיקטטור.

יהודי לוב הותירו בלוב עסקים גדולים, רכוש רב, אינטרסים כלכליים רבים והון עתק, שערכם נאמד ב-1969 בחצי מיליארד דולר בקירוב (שכיום בשל עליית ערכם והריביות, שאמורים לשאת, נאמדים בהרבה מעל למיליארד דולר). רכוש זה והון זה, הוחרמו והועברו לאפוטרופוס הכללי של לוב, ועל פי חוק מ-1970 יוחזרו לבעליהם כעבור 15 שנה⁽³⁴⁾. חוק שלא כובד ולא קויים עד היום, ולא עזרו גם מחאותיו ושתדלנותו של הוועד, שהתארגן ברומא⁽³⁵⁾, להיאבק למען האינטרסים של פליטי יהודי לוב.

בזמן ההפיכה נלכדו בלוב קרוב ל-300 יהודים, שרובם היו במהלך מסעותיהם מאיטליה ללוב. לנוכח המדיניות הפונדמנטאליסטית של גד'אפי (שהתבטאה בין היתר בהתנגדות לכל נוכחות זרה בלוב), רדיפות והטרדות של המשטרה, תוך מספר שבועות כ-200 יהודים עזבו את לוב בהזדמנות הראשונה וחזרו לאיטליה. הרדיפות והטרדות, באו לידי ביטוי: בקריאות להתייצב בתחנות המשטרה ואיום עליהם; בהזמנות סרק להתייצב בפני פקידים שונים, ושחרורם בשעות בלתי סבירות, כאשר העוצר כבר נכנס לתוקפו, עם כל הסכנות הכרוכות בכך; מעצרי שווא ומאסרים ללא משפט, כמו מאסרו של ג'וליו חסאן, במשך כשלוש שנים⁽³⁶⁾, מבלי שתועלה נגדו שום אשמה רשמית ובלא שיוגש נגדו כתב אישום (רק נמסר לו בעל-פה, שקשריו עם המדינה הציונית הם הסיבה למאסרו).

אחת הפעולות, במסגרת המדיניות הפונדמנטליסטית של גד'אפי ואשר ביטאה את אי הסובלנות שלו, הייתה עקירת בתי-העלמין היהודיים, ביניהם בית-העלמין היהודי בטריפולי (1973), שחלקים ממנו הפכו למחסני ערובה של נמל טריפולי, חלקים לאוטוסטרדה וחלקים לגורדי שחקים. כמו כן, הפך את בתי-הכנסת למסגדים ולמוסדות ציבור שונים.

בתנאים קודרים ובאווירה קשה נותרו בלוב כ-100 יהודים, שרובם היו זקנים וחסרי קרובים ועם השנים הלכו והתמעטו. חלקם עזבו את לוב ורובם נפטרו במהלך השנים – ב-1972 נותרו רק 42 יהודים, ב-1976 נותרו 16 יהודים בלבד, בשלהי שנות השמונים נותרו 5 יהודים, בראשית שנות התשעים 3 יהודים, ובאמצע שנות התשעים שרדה זקנה אחת בלבד. בכך, בא הקץ לגולת לוב עתיקת היומין.

היהודים, שהשתקעו ברומא השתלבו בקהילה היהודית המקומית. ההשתלבות הייתה אומנם מהירה, אך לא מלאה, למרות האזרחות האיטלקית, שהוענקה לרובם עם השנים⁽³⁷⁾. בין שתי הקהילות התפתחו קשרי מסחר, תרבות וחינוך טובים, וכן קשרי נישואין, אולם בכל זאת היה ריחוק מסוים. יהודי לוב שמרו על בדלנות מסוימת, זאת בשל מידה של התנשאות מצד יהודי רומא, חששם מנשואי תערובת בין נוצרים ליהודי רומא, ורצונם לשמר את מנהגיהם ונוסח תפילותיהם. בשל כך, הם ייסדו בתי-כנסת עצמאיים ומועדון תרבות משלהם, ובדקו בציציות כל קשר נישואין. אולם עם השנים ההבדלים בין שתי הקהילות הולכים ונעלמים: אף שרוב יהודי לוב מעדיפים להתפלל בבתי-הכנסת שלהם עפ"י הנוסח הלובי, רבים כבר הולכים גם לבתי-כנסת של יהודי רומא; מועדון התרבות של יהודי לוב נסגר, ובני הנוער משתי הקהילות, שלומדים באותם בתי-ספר ובין בוגריהם יש קשרים כלכליים, מוצאים פעילות חברתית ותרבותית משותפת; הנישואין המעורבים בין בני שתי הקהילות הלכו ותכפו, בני לוב אימצו מאכלים, פולקלור, מנהגים ואת טכסי הנישואין של יהודי רומא, ומאידך גם מיעוט של בני רומא אימצו מאכלים, פולקלור, מנהגים ואת טכסי ה"חינה" הססגוניים של יהודי לוב. כך, לצד הדור הבוגר יותר של שתי הקהילות השומרות עדיין על חלק מייחודן, החל לצמוח דור צעיר של קהילה יהודית ברומא, שיש לנבור בציציותיו על מנת לגלות מי מהם נימנה עם בני יהודי רומא המקוריים ומי עם בני פליטי יהודי לוב. יחד עם זאת, בבד-בבד עם השתלבותם עם יהודי רומא, הקימו יהודי לוב מרכז תרבותי לשימור מורשתם, ובין היתר העמיד יד-זכרון בבית-העלמין ברומא, לזכר אבותיהם וקורבנות היהודים בלוב.

סיכום

הנותרים בלוב הערבית העצמאית, אחרי העלייה הגדולה, שרכוש עתק שעליו חלשו, קשר אותם למקום, נהנו בתחילה כאמור, מתנאים תקינים ויחס סביר. אולם, ככל שהעמיקה לוב את מעורבותה בעולם הערבי, השתנתה לרעה עמדת הממשלה הלובית כלפי היהודים. שיפור מסוים במצב היהודים בעקבות גילויי הנפט, לא האריך ימים. עם פרוץ מלחמת ששת-הימים, הערבים פורעים שוב ביהודי לוב. לנוכח הפרעות, רוב רובם של היהודים הנותרים עזבו את לוב, מחציתם עלו למדינת-ישראל ומחציתם השתקעו באיטליה.

ההפיכה של מעמאר קד'אפי, בראשון בספטמבר 1969, היו בלוב כ-300 יהודים, אשר נעו בין איטליה ללוב על מנת לחסל את עסקיהם. רובם, לאחר שעברו התעמרות והטרדות, עזבו את לוב, כמאה הנותרים הלכו והתמעטו, וכיום נותרה אשה זקנה בלבד. גם בעיית הרכוש וההון העתק, שהותירו היהודים בלוב "נפתרה" – הרכוש הרב שהותירו היהודים, הועבר לאפוטרופוס על נכסי נפקדים.

היהודים מלוב, שהשתקעו באיטליה (בעיקר ברומא), השתלבו, בסופו של דבר, בקרב הקהילות היהודיות באיטליה ואילו היהודים מלוב, שעלו לארץ-ישראל, נקלטו היטב והשתלבו בהוויה הישראלית ובכל תחומי החיים בארץ.

עם עלייתו של גד'אפי לשלטון, בא הקץ לשארית גולת לוב בת אלפי השנים, נסתם הגולל על אפשרות קיומו או שובו של גרעין יהודי, ולו הקטן ביותר, בלוב. ארץ, אשר יהודים חיו בה לאורך כל ההיסטוריה שלה, והטביעו את חותמם בכל תחומי החיים של הארץ. מאורעות ותהפוכות רבים עברו על יהדות עתיקת יומין זו, תחת אימפריות ומשטרים קולוניאליים לרוב. היא ידעה גם תקופות זוהר, פריחה ושגשוג וגם תקופות מרד וגבורה, וכן, ידעה גם ידעה, שנות יסורים ואופל- הרג, גזירות, רדיפות ומצוקות שאול. 

הערות

1. ר.דה פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית. עמ' 298.
2. שם. עמ' 300.

3.לנוכח סגירת מועדון "מכבי", נעשה ניסיון להקים חוג חדש, אך לא התקבל האשור לכך. אי לזאת, היהודים, ביוזמתם של רפאלו פלח וויטוריו חלפון, הקימו קבוצת כדורסל יהודית, שמאוחר יותר נוספו לה קבוצות נוספות. על מנת שלא יאשימו את היהודים בבדלנות, עשו ניסיון, שלא הצליח, בשנת 1959, לכלול את אחת הקבוצות היהודיות בחוג ספורטיבי ערבי - עדות אישית של רפאלו פלאח.

4. ר. דה-פליצ'ה. יהודים בארץ ערבית. עמ' 199.
5. שם. עמ' 300.
6. עדות אישית – רפאלו פלאח.
7. ר.דה-פליצ'ה. יהודים בארץ ערבית. הערה 8, עמ' 323.
8. שם. הערה 8, עמ' 323.
9. שם. עמ' 301.
10. שם. עמ' 301; תקציר יומן משוחזר של ציון נימני (העתק בארכיון "המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב).
11. שם. עמ' 301;
12. שם. עמ' 301.
13. שם. עמ' 302.
14. שם. עמ' 303.
15. עדות אישית - רפאלו פלאח.
16. ר.דה-פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית. עמ' 303-302.
17. במרץ 1961, יהודי לוב הקימו וועד בן חמישה חברים: לילו ארביב, חי גלאם, קלמנטה חביב, אנג'לו נחום ופנחס נעים, על מנת שיפעל אצל השלטונות הלוביים, למען הקהילה היהודית בלוב. בין היתר, וועד זה ביקש את זכות מתן האזרחות הלובית ליהודי לוב חסרי האזרחות. שם. עמ' 304; עדות אישית – לילו ארביב.
18. ר.דה-פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית. עמ' 305.
19. שם. עמ' 305.
20. עדות אישית - רפאלו פלאח.
21. ר.דה-פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית. עמ' 306.
22. שם. עמ' 307.
23. שם. עמ' 307.
24. שם. עמ' 307.
25. עדות אישית - לאה בן-עטייה ומלכה בן-עטייה (לימים חג'ג'-לילוף), שמשפחתם הייתה בעצם כלואה בביתה עד הפינוי לאיטליה.
26. ר.דה-פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית. עמ' 309; עדות אישית – רפאלינו לוזון.
27. ר.דה-פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית. עמ' 309.
28. שם. עמ' 310; עדות אישית – לילו ארביב.
29. שם. עמ' 311.
30. שם. עמ' 312; עדות אישית – לאה בן-עטייה ומלכה חג'ג' לילוף.
31. ר.דה-פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית עמ' 312-311; עדות אישית – רפאלו פלח.
32. ר.דה-פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית. עמ' 312.
33. עדות אישית - רפאלו פלאח.
34. ר.דה-פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית. עמ' 319.
35. וועד, שבין מייסדיו המובילים היו רפאלו פלאח, ויטוריו חלפון והאחים יוסף ושמעון חביב. וועד, ששלח מחאות ובקשות לממשלת לוב, ניסה לשדל ממשלות, מדינאים, אישים, ארגונים, מוסדות, עיתונאים וכיוצא באלה, אצל גד'אפי למען האינטרסים של יהודי לוב, אך ללא הועיל והתוצאות היו מאכזבות. לעומת זאת לוועד הייתה הצלחה בהשגת פיצויים לפליטים, בעלי נתינות זרה ממשלותיהם. מאוחר יותר, הצליח להשיג מכוח צו בית משפט במילנו, גם מעט פיצויים ממשלת איטליה לחלק מהפליטים, שהייתה להם אזרחות איטלקית-לובית בעידן השלטון האיטלקי בלוב, עם מתן פיצויים לאזרחים האיטלקים שגורשו מלוב. עדות אישית - רפאלו פלאח.
36. ר. דה-פליצ'ה. יהודים בארץ ערבית. הערה 39, עמ' 328; עדות אישית - בטלוויזיה הישראלית בערוץ הראשון.
37. אזרחות איטלקית, שהוענקה במשך השנים לרוב רובם של היהודים פליטי לוב, שלא הייתה להם אזרחות איטלקית והשתקעו באיטליה. אזרחות איטלקית, שהושגה במספר דרכים ואמצעים, כמו נישואים עם בעלי אזרחות איטלקית, שהעניקה אוטומטית לבן הזוג אזרחות איטלקית והפעלת לובי וקשרים עם אנשי ממשל איטלקים, שסייעו להם בהשגת אזרחות איטלקית. עדות אישית - רפאלו פלאח.

יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

 לסיוע והכוונה, נא לפנות להיסטוריון יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, במרכז מורשת יהודי לוב רח' הדדי 4 אור-יהודה, ת.ד. 682, טל': 03-5336268 פקס: 03-5333456.

או לטלפקס: 08-6418267; נייד: 054-5680215; דואר אלקטרוני: liluf2000@walla.com;  כתובת: רח' עמרי 17, באר-שבע – 84465.