גם בתקופה העות'מאנית השניה (1911-1835), כאשר לוב (טריפוליטניה וקירנייקה) הופכת שוב לוולאיית, תחת שליטתה הישירה של האימפריה העות'מאנית, המשיכו התמורות בתעסוקת היהודים ואף התרחבו. בשל החילופים התדירים של הפחות בלוב (שהייתה גלות פוליטית מכובדת לרובם), לא התאפשר להם להכיר את תנאי הארץ והלשון המקומית, ולכן נזקקו למזכירים ומתווכים. תפקיד, שמלאו היהודים, ומעמדם הכלכלי השתפר בשל כך. שיפור, שבא לידי ביטוי גם בשל התגברות השפעתם של הקונסולים הזרים, שהפעילו לחצים על הפחות והסולטנים בצינורות הדיפלומטיים, באמצעות שגריריהם בקושטא. בשל בקיאותם בשפות זרות שימשו היהודים מתורגמנים וסוכנים בקשרים עם החברות המסחריות האירופיות הגדולות ונציגויותיהן, שהתרכזו בערים הגדולות במישור החוף, כאשר במקרים רבים הנציגים של החברות היו היהודים עצמם. עם הנהגת הרפורמות (תנזימאת'), לצד התבססות האוטונומיה היהודית, יהודים החלו לכהן בעיריות, במועצות המינהליות, בפקידות השלטונית (במיוחד במחלקת האוצר) ובבתי המשפט האזרחיים, הפליליים והמסחריים.
בתקופה זו, מתרחבת ההגירה של יהודים מיישובי השדה לערים הגדולות ובמיוחד לטריפולי. הגירה, שהתרחבה לעיירות החדשות שהוקמו או התחדשו זה לא מכבר ונתייסדו קהילות יהודיות נוספות, שיכלו לצפות להגנת השלטון המרכזי ולחילות המצב הכפופים אליו. מצבם הכלכלי של היהודים השתפר, ככל שגברה ההגירה לערים הגדולות. יותר ויותר יהודים עסקו במסחר, שהתפתח מאד, הן זה הפנימי והן זה הבינלאומי, ככל שהמעצמות האירופיות במיוחד איטליה הרחיבו את המסחר עם לוב. יותר ויותר יהודים, שעזבו את עבודת השדה, הפכו לאומנים ובעלי מלאכה במקצועות השונים (נפחות, פחחות, נחושתאות, בדילאות, סנדלרות, נגרות, חרטות, תווית חוטי צמר וכו'), כאשר בחלק מהענפים הייתה להם בלעדיות, כמו: הטבעת המטבעות, הצורפות והחייטות. לרוכלים היהודים הייתה עדיפות על הרוכלים המוסלמים, בשל אפשרותם למכור ישירות לנשים המוסלמיות ברחבי לוב. דבר הנמנע מרוכלים מוסלמים, שלא יכלו לדבר ולסחור עם נשים מוסלמיות. עקב עדיפות זו, התרבו הרוכלים היהודים, שהרחיקו נדוד ברחבי לוב, וקיבלו אף כינויים עפ"י זמן העדרם מן הבית, כמו "טואף אז'מעא" (רוכל נודד, שנעדר מן הבית במשך שבוע), "טואף אשהאר" (שנעדר מן הבית במשך חודש), ומרחיקי הנדוד שבו לבתיהם כל שישה חודשים, מתקופת חגים אחת למשניה.
תקופה, שבה התעצמה הגירה של ליבורנזים ("גוארנה") ללוב, שחיזקה את הקשרים הכלכליים והתרבותיים של לוב עם אירופה ובעיקר עם איטליה. רבים מהם שימשו נציגים דיפלומטיים ומסחריים, תוו את התשתית לפעילות המסחרית של החברות הכלכליות והיו המתווכים שלהן עם האוכלוסייה הערבית המקומית, הוציאו לאור עיתונים באיטלקית, החדירו את החינוך המערבי ופילסו את חדירת ההשפעה האירופית ובמיוחד זו האיטלקית. השפעה, שהביאה לא רק את ניצני המודרניזציה והתפתחות במערכת החינוך וההשכלה, כי אם גם שגשוג בתחום הכלכלי ובתחום הפיננסי עם פתיחת סניפי הבנק של "בנקו די-רומא" בטריפולי ובבנגזי, שרוב פקידיו ולקוחותיו היו יהודים, ומאוחר יותר גם איטלקים.
למרות כל זאת, עדיין נותרו יהודים רבים, במיוחד ב"חארה" של טריפולי, עניים וקשיי יום. כמו-כן, במשך תקופה זו היו גם משברים כלכליים, שבהם היהודים נפגעו אם זה בשל מהומות מדיניות, אם זה בשל פגעי טבע, ואם זה בשל ירידה בסחר הטרנס-סהרי (שנתיביו העיקריים עברו דרך לוב) בשלהי המאה ה-19. זאת עקב: בצורת קשה (1889-1885); פריצת מרד בסודן (1885); וירידה בביקוש לנוצות בת-יענה, אשר כ-200 משפחות יהודיות התפרנסו מענף זה, בהיותם מעורבים בסחר, בשווק, בארגון השיירות על מוביליהם ובהמותיהם, אספקת שירותים, מזון וציוד, מתן מחסה והגנה לאורך הנתיבים, העסקת עובדים ובעלי מלאכה לעיבוד הנוצות (כולל מאות נשים יהודיות, שהתמחו בניקוי, מיון, צביעה ואריזת הנוצות). שפל, שנמשך גם בראשית המאה ה-20, אם זה בשל נסיבות פוליטיות, אם זה בשל נסיבות צבאיות, אם זה בשל נסיבות כלכליות, ואם זה בשל פגעי טבע. זאת עקב: קביעת גבולות קולוניאליים חדשים, שהפריעו למסחר; מלחמות אזוריות, שמנעו מעבר בטוח של סחורות; ובניית מסילות, שעקפו את נתיבי השיירות בלוב; מלחמת איטליה בתורכיה; בצורת קשה נוספת (1911-1908) ומגפות (כמו מגפת הדבר ב-1910); מיכון בייצור האירופי, שלא הגיע ללוב, ובשל כך חשיפה לסחורות זולות, שפגעו בעיקר בבעלי המלאכה היהודים.
