לנוכח העניים הרבים בלוב, בעיקר בטריפולי, הנהלת הקהילה הקימה מוסדות וקופות קהילתיים, על מנת לסייע לעניים:
עזרת אביונים – תרומות וחלק מהמיסים הקהילתיים הופנו לקופת עזרת אביונים, לסייע למשפחות העניות בכל ימות השנה ובמיוחד בחגים השונים (כמו קימחא דפיסחא).
מוהר הבתולות – תרומות וחלק מהמיסים הקהילתיים הופנו לקופת מוהר הבתולות, לסייע בהכנסת כלה, בת למשפחת עניים, בעיקר בהכנת נדוניה צנועה (למנוע הלבנת פני הכלה, כאשר אין באפשרותה להוציא נדוניה ולמנוע מחתן פוטנציאלי ליצור קשר עם כלה חסרת כל).
עזרת נשים וביקור חולים – אגודת "עזרת נשים", מנתה עשרות נשים מתנדבות, גייסה כספים מנדבנים וארגנה תורנויות נשים, אשר ביקרו חולים בבתיהם, דאגו להזמין להם רופאים ומרפאים ולקנות תרופות נחוצות. נוהג, שנמשך גם כאשר נבנה בטריפולי ביה"ח הראשון ב 1889, כי רוב היהודים העדיפו להמשיך ולקבל טיפולים רפואיים בבתיהם, ורק החולים הקשים ביותר אושפזו בביה"ח. אגודות "ביקור חולים" ו"עזרת נשים" דאגו גם לחולים היהודים בביה"ח (שאושפזו באגף נפרד על מנת לשמור על הכשרות והשבת), ובמימון האשפוז, בקניית התרופות ובאספקת מזון כשר למאושפזים העניים. סיוע, שנמשך גם בתקופה האיטלקית ובתקופה הבריטית.
מושב זקנים (כ'רפה) – הקהילה, יחד עם בתי-כנסת ארגנו מושב זקנים (בעיקר לעניים), שהתקבצו באחד מבתי הכנסת ועסקו בתפילות ובדברי תורה. והנוהג היה, לכל משפחה, שבאותו יום יש לה אזכרה לאחד מיקיריה, דואגת להביא למושב הזקנים ארוחת צהריים, שתייה (כולל עראק) וה"ברכיות" המקובלות באזכרה. יש הטוענים, הנוהג המקובל אצל יהודי לוב לקיים אזכרה של 6 חודשים (המקויים אצל יהודי לוב בלבד), בא להוסיף סיוע זה למושב הזקנים.
חברת נשים – תוך כדי מלה"ע השנייה בשנת 1941 הוקמה אגודת "חברת נשים", שבראשה עמדה הצדקת רחל נעים רבה (שממשיכתה הייתה הצדקת רג'ינה מימון). אגודה, אשר בנוסף לאגודות הצדקה של הקהילה, סייעה בגיוס כספים לעניי בני הקהילה, בהכנסת כלה, בצרכי בר-מצווה, בצרכי מושב הזקנים, בצרכי תלמידי ישיבות וכו' (פעילות שהתמידה עד שלהי העלייה הגדולה ונמשכה גם בארץ).
תמיכה בתלמידי ישיבה ותלמוד תורה – היו עשירים, יראי שמיים, אשר סייעו לתלמידי ישיבה ותלמוד תורה עניים, בתזונה, בביגוד, בספרים ובכלי כתיבה, בדמי כיס צנועים ולפעמים גם לנערים שהגיעו למצוות.
תמיכה לבעלי מקצוע עניים – כאשר עשירים נדבנים איתרו בעלי מקצוע עניים מוכשרים, היכולים להחזיק עסק עצמאי קטן (כמו: סנדלריה, נגריה, נפחיה וכו'), היו מציעים הלוואה (ללא ריבית) להקמת עסק קטן, שאותה היו מחזירים, כאשר התבססו וקיימו עצמם בכבוד. ופה ברצוני לספר, ולו מעט מן המעט, על סבי מצד אמי, משה פלח-קיש הי"ד (שנרצח ע"י פורעים ערבים בפרעות נובמבר 1945), שנמנה על עשירי ופרנסי הקהילה, והיה פילנטרופ ותורם גדול לקהילה (כולל הבניינים הראשונים של תנועות הנוער הציוניות "בן-יהודה" ושל "מכבי"), הציע הלוואות (ללא ריבית) לעשרות רבות של בעלי מקצוע מוכשרים להקים עסק עצמאי, וכאשר אלו התבססו ובאו להחזיר ההלוואה, סבי היה מוודא תחילה כי אכן ביכולתם להחזיר ההלוואה, ואם אכן כך, היה אומר להם להעביר ההלואה כתרומה בעילום שם לקופת עזרת אביונים של הקהילה.
העסקת עניים – היו עשירים רבים (ביניהם שני סביי אבי ורבים מבני משפחתי), אשר העסיקו בני עניים בעסקיהם, גם כאשר לא היו נחוצים לעסק, והעסקתם הייתה מעיין מתן בסתר לסייע למשפחות עניות, בלא שירגישו כקבצני נדבות (כולל מתנות נדיבות לקראת שבת, בחגים ובאירועים משפחתיים). הדבר בא לידי ביטוי גם בהעסקת נערות עניות כמטפלות וכעוזרות בית.
פה הייתי רוצה לספר לך מעט על משפחתי, וזאת לא מתוך גאווה חלילה, אלא רק, על מנת להראות לך כיצד בא לידי ביטוי המתן בסתר, בהעסקת בני משפחות העניים: לי ולכל אחד מאחיי הייתה מטפלת אישית, שכל אחת מהן הייתה צמודה אלינו כל היום ואף ישנו בחדרים שלנו, היו לנו בעת ובעונה אחת שתי עוזרות בבית וכן טבחית, ונער שליח עם אפניים, למקרה שחסר איזה מצרך, או להעביר את מגש הצלי או הלחם לקושה וכו'. ביום הכביסה השבועי אמי הייתה מזמינה כמה כובסות ביחד (שלא יהיה להן קשה ושעוד כובסת תקבל את שכרה). להסעתנו לביה"ס החזיקו כרכרה עם כרר ומאוחר יותר רכב פרטי עם נהג צמוד. לכל אלה בקושי הייתה תעסוקה ואמי דאגה, שכלם יעשו השבת עם משפחותיהם והייתה שולחת אותם עם סלים עמוסים והשבועית שלהם, שהייתה "בחבוחה", מעל ומעבר המקובל באותה עת. אותו דבר אבי, שהעסיק יהודים בני עניים רבים, בעסקיו חובקי ארץ, בשלוש הטונרות שלו, בבתי החרושת לשימור הסרדינים והטונה, בעסקי קבלנות הבניין, בחנויות הסיטונאות הרבים וכו'.
לצערי, זהו דור ההולך ונעלם.
