מאמר לרגל הכנס הבינלאומי באוניברסיטת בר-אילן: יהודי לוב - זהות, מורשת והיסטוריה

ההתעניינות בציונות בלוב הייתה קיימת משחר ימיה של התנועה הציונית, עם עלותה על בימת ההיסטוריה בשלהי המאה ה19- ובראשית המאה ה20-. התעניינות זו בתחילה, כללה רק מעטים בלבד מקרב הסוחרים האמידים, בעלי מקצועות חופשיים ומשכילים צעירים, שהיו פתוחים במידה מסוימת לקורות העיתים באירופה ובעולם היהודי. ההתעניינות בציונות, שהקיפה את ההמונים, התרחשה מאוחר יותר, ככל שהעמיקה התודעה הציונית עם תחילתה של התנועה העברית, אשר באה בעקבות התחייה התרבותית והחברתית, עם התמורות בכלכלה ובחינוך בשלהי התקופה העות'מאנית ובראשית התקופה האיטלקית. התפתחות, שהובילה להשתרשות ההיבט הלאומי ציוני, שהקיף בתחילה קומץ של נחשונים שסחפו את הרבים, כאשר האירועים הן בעולם היהודי-ציוני והן בלוב עצמה ובקרב הקהילות היהודיות שבה, משפיעים על המורדות והעליות בהתפתחות התנועה הציונית המקומית.

ההתעניינות של יהודי לוב בציונות בראשיתה, התרחשה עקב מספר גורמים: שמעה של התנועה הציונית, שגירתה קומץ של יהודים, שניסו ליצור קשר עם מוסדות התנועה, ביקשו להשתלב בפעילותה ולרתום עצמם להפצת הרעיון הציוני בלוב; התדרדרות ביחסים בין יהודים לערבים, אישים מן הקהילות היהודיות פנו במצוקתם, כאשר נפגעו יהודים, להסתדרות הציונית לבקשת עזרה, ולו המוראלית; החשיפה למודרניזציה והרפורמה במערכת החינוך, שהתרחשו עם חדירת ההשפעה האירופית ובעיקר ההשפעה הכלכלית והתרבותית האיטלקית, כבר בשלהי התקופה העות'מאנית. השפעתה של מערכת החינוך, הן זו האיטלקית, הן זו העות'מאנית עצמה והן זו של כי"ח, בקוראה תיגר על ההוראה היהודית-מסורתית, הייתה מכרעת לתמורות במערכת החינוך היהודית, עם ייסודו של בי"ס "יגדיל-תורה", בהיותו הראשון בסוגו בחינוך היהודי המסורתי, מבחינת המבנה, השיטה והתכנים. תמורות, שהטיפו להם החכמים באשים, בעיקר הרב אליהו חזן והרב חזקיה שבתאי (בניגוד לדעת הגורמים המסורתיים בקהילה). המוביל העיקרי, היה הרב מרדכי הכהן בעל "הגיד מרדכי". רפורמה שחשפה את הקהילה למודרנה, והיוותה בסיס לחיפושי דרך, שהובילו לפתיחות ולהתעוררות לאומית; ביקורים בלוב של אישים ומשלחות מא"י ומן התנועה הציונית העולמית, אשר הביאו עימם בשורת ייסודה ומאבקה של התנועה הציונית, להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל; הגירה מוגברת של יהודים אירופים ללוב, שהיוותה גורם נוסף לפתיחות, שהובילה להתוודעות לתנועה הציונית ולראשית הקשר עמה.

קשר, שראשיתו בניסיון של הרצל לעודד את הקהילה היהודית בלוב לפעילות ציונית, כבר לפני קונגרס בזל, בשנת 1896. ולהתכתבות עמו לאחר מכן, בשנים 1900-1904, של מתעניינים בודדים בקורות התנועה הציונית, והבעת נכונות לרתום עצמם לפעילות הציונית. התכתבות, שניתן ללמוד ממנה על קיומה של סוכנות של התנועה הציונית העולמית בטריפולי, על הפצת תעמולה ציונית בלוב כבר בשלב מוקדם, עוד בראשיתה של התנועה הציונית, הן בטריפולי והן בבנגזי. קשר ראשוני, שאין לו המשכיות, אך מהווה, למרות נתק של כעשר שנים, ניצן ראשון להתפתחותה של התנועה הלאומית וצמיחתה של התנועה הציונית, אחרי כיבושה של לוב ב-1911 ע"י האיטלקים.

הכיבוש האיטלקי חולל תמורות גדולות בבני הקהילה היהודית בלוב בתחומים רבים, שהביאו בשנת 1913, לניסיון הרציני הראשון להקים ארגון ציוני מסודר בטריפולי, ע"י קומץ משכילים צעירים אידיאליסטים, בראשותו של אליהו נחאייסי. ניסיון ראשון, אשר נשא בחובו חזון של הקמת תנועה ציונית נרחבת ומקיפה, האמורה להחדיר ולהעמיק את הרעיונות הציוניים ולהוציא את בני העדה ממצוקתם באמצעותה של הציונות. אלא, שהתגשמותו של החזון נאלץ להתעכב שנים אחדות, בשל אי תמיכתה של הנהגת הקהילה, הן המוראלית והן הכלכלית, אף שהייתה ברכת הדרך של הרבנים ויהדות איטליה. עפ"י הצעתו של הרב דיסני מאיטליה הייתה הסתפקות, בשלב התחלתי זה בשנת 1914, בהקמת ארגון ציוני בלתי רשמי - "אורה ושמחה", במסווה של "תלמוד תורה לילי". ארגון, בו ניתנו שעורים בעברית למבוגרים (אשר עוררו צעירים מבנגזי להחדיר בתחילה, עוד בשנת  1915, את העברית ב"תלמוד תורה", ובהמשך בשנת 1919, יסוד ארגון ציוני - אגודת "הרצל"), אולם, גם התחלה צנועה זו הייתה קצרת ימים. זאת, עקב קשיים תקציביים, העדר תמיכת ועד הקהילה ואדישות מסוימת של בני הקהילה, כאשר ברקע היה החשש מתגובת האיטלקים.

בעקבות אי הצלחה זו, אליהו נחאייסי וחבריו לקידום הרעיון הציוני ומעמד בני הקהילה, נאלצו, לשיטתם, לעלות על הדרך הפוליטית. הם פתחו במאבק נגד הנהגת הקהילה, תוך כדי שמירת קשר עם משרדי התנועה הציונית וביצוע רה-ארגון בתנועתם בהקמת "חברת ציון", בשנת 1916. לקראת הבחירות לוועד הקהילה ב-1917, קראה "חברת ציון" תיגר על מדיניותו ושיטות פעולתו של וועד הקהילה, קראה לדמוקרטיזציה והציגה עצמה כאלטרנטיבה, במערכת ותעמולת בחירות מודרנית, בעלת גוון ציוני וחברתי כאחד. היא העמידה את הניגודים בינה כמייצגת את ההמונים (הנהנית מתמיכת הרבנים) לבין ההנהגה המסורתית (האליטה העשירה) על הדרך שיש לנקוט על מנת להוציא את היהודים ממצבם המוראלי והחומרי הירוד. האם להוביל את המוני העם לסוציאליזאציה דרך האירופיזציה וההתמערבות היכולה להביא, אליבא דנחאייסי, עד לכדי התבוללות, או שמא להובילם לרפורמה לאומית-ציונית במערכת החינוך ומודרניזציה בשירותים החברתיים, תוך שמירת ערכי היהדות.

עליה זו על הדרך הפוליטית של "חברת ציון", הייתה בבחינת אלמנט מעכב ואיבוד זמן יקר של שנות פעילות ציונית קונסטרוקטיבית והשגיות מרשימה יותר. החלטה זו, נראית לנו, אם לא מוטעית לחלוטין מיסודה, הרי שהייתה לפחות טרם זמנה, למרות הכוונות הטובות של חבורת צעירים אידיאליסטית זו ומניעיה לפעול באמת ובתמים לטובת בני קהילתה הנדכאים, בדרך שנראתה הטובה ביותר בעיניה. אולי בשל היותם של בני החבורה, צעירים חסרי ניסיון פוליטי, לא לקחו בחשבון מספר גורמים חשובים, הן פנים קהילתיים והן חיצוניים גלובאליים, בסיטואציה, שבה הקהילה נתונה. עלינו לזכור, שהקהילה על המוני העניים וקשי היום שבה, שהייתה נתונה במשבר מוראלי וחומרי חמור, עם מידה רבה של בערות תרבותית-חינוכית, טרם הייתה בשלה לקלוט רעיונות דמוקרטיים, ולהיות נתונה למאבק חברתי בשלב כה מוקדם בתמורות שהחלו להתחולל בה. במקום להמשיך ולהעמיק את הקניית האידיאלים הציוניים, שהחלו לחדור יותר ויותר בקרב בני הקהילה, נקטו במדיניות של הצבת קיטובים וניגודים בצורה חריפה. לפעמים אף במידה רבה של הגזמה עם אותן נעימות, כפי שדה-פליצ'ה מכנה אותן "דמגוגיות מהסוג הסוציאליסטי". נעימות אשר היו זרות ליהודי טריפולי, והייתה רתיעה לקבל את רעיונותיהם של הציונים, בשלב כה מוקדם, בטרם הוכשרה הקהילה לקליטתם. אמנם נכון, העליה על דרך הפוליטיזציה לא הייתה מייד בראשית פעילותם של הציונים, זו באה רק לאחר שנכשלו בהחדרת הרפורמה החינוכית לאומית-ציונית, אולם היה עליהם להתגבר על אכזבתם ותסכולם. זאת, לאו דווקא, בבחירת הדרך הפוליטית, אלא הליכה בדרך של עבודה קשה בקרב בני הקהילה וההנהגה כאחד, להתעשת ולהציג את צדקת דרכם החיובית ויתרונותיה ע"י הכשרת ליבות ההמונים ובשכנוע הנהגת הקהילה, בלא שתרגיש מאוימת, תוך קריאה לשיפור סדרי המינהל, עם הפעלת לחצים לגיטימיים גם באמצעות בני הקהילה מלמטה. כך היו מצליחים למנוע קיטוב ופילוג בעדה ולבצר את אחדותה של הקהילה, שכה היה נחוץ בעידן זה של תמורות. וברור שהיו מצליחים יותר, לולא היו משקיעים את עצמם במאבק המדיני בצורה כה אינטנסיבית. דבר אשר בא לידי ביטוי בבנגזי, לאור שיתוף הפעולה בין התנועה הציונית והנהגת הקהילה, וגם בטריפולי עצמה, מאוחר יותר, כאשר הציונים נטשו את הדרך הפוליטית והתמסרו לפעילות ציונית צרופה וההישגים לא אחרו לבוא. כמו כן, יש לזכור את מצב העניינים הגלובאליים, מבחינה חיצונית, שבה הקהילה הייתה נתונה. הציונים היו צריכים להיות בעלי ראיה ריאליסטית ומפוקחת יותר. להיות מעט יותר רגישים, הן להשפעת פעילותם הציונית על מרקם היחסים העדין עם האוכלוסייה הערבית והן למצב שבו היה נתון השלטון האיטלקי לנוכח המרד הערבי וחיפושי הדרך לייצוב השלטון ודרכי המינהל. נהיר לנו, שהרשויות האיטלקיות לא ששו (בלשון של המעטה) לפוליטיזציה ציונית. גם אם נזקוף לזכותם של הציונים, את זהירותם וניסיונם לא להבליט יתר על המידה את האידיאלים הציוניים, הם היו עלולים לעורר חששות ותגובות שליליות במינהל הקולוניאלי. להזעיקו להתייצב בנחישות ובכל עוצמתו נגד ציונות פוליטית, ובוודאי, עם עליית הפשיסטים לשלטון, שלא נטו לסבול פעילות לאומית פוליטית ענפה מידי למעט זו האיטלקית. מכל מקום, עלייתם של הציונים על הדרך הפוליטית, לא הצליחה להביא לקידום הרעיונות המרכזיים של הציונות הצרופה, שאמורה להיות בדרך החינוך העברי-לאומי- ציוני לקראת יעד ההגשמה. 

גם כאשר הציונים קצרו הצלחות בבחירות 1919 ו-1921 (אחרי הכישלון בבחירות 1917 למרות  הצלחתו האישית  של א.נחאייסי), ועלתה קרנם לאור תוצאות ועידת השלום בסאן-רמו ופעילותם הסתעפה בתחומים שונים, לא הגיעו להישגים משמעותיים. אלה באו רק לאחר מותו של אליהו נחאייסי והסתלקותו של רפאל ברדה ממשיכו, והחלה פעולת התווך והפיוס של אברהם אלמליח בסיועו של הרב הרטום  ב- 1923, בין "חברת ציון" לבין מתחרתה, שקמה שנה קודם לכן - "אחדות והתקדמות", ועם איחודם (לנוכח המשבר שבו נקלעה התנועה הציונית בטריפולי) בתווכו של הרב פראטו בשנת 1924, והקמת "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית" הקשורה להתאחדות הציונית האיטלקית. אולם כל אלו לא היה בהם די, אם התנועה הציונית בטריפולי לא הייתה נוטשת באותה עת את דרכה הפוליטית ומתמסרת לפעילות הציונית החינוכית-תרבותית. אכן, רק לאחר יישור ההדורים, הן אלו הישנים והן אלו החדשים שנתגלעו, לאחר תקופה של כחמש שנים של התבססות וצעידה במתכונת החדשה, הצליחה התנועה הציונית, בראשית שנות השלושים, לעלות על דרך המלך. הצלחה אשר באה לידי ביטוי עם ייסודה של "בן-יהודה" בראשותו של ציון שאול אדאדי, על כל פעילותה הציונית הענפה, והקמת בית הספר העברי "התקווה" בהנהלתו של עמישדי גויטע בפעילותו החינוכית העברית-לאומית. זו הייתה הצלחה, שהוכרה הן ע"י וועד הקהילה, במסירת מחלקת החינוך לידי ארגון "בן-יהודה" והן ע"י השלטונות האיטלקיים, במתן גושפנקה לפעילותה החינוכית. פעילות שהלכה והסתעפה, הן בתוך טריפוליטניה עצמה והן בבנגזי הרחוקה (בהקמת סניף שלה במקום), שנהנתה מהישגים מרשימים עוד קודם לכן, בהכנסת העברית ב"תלמוד תורה", ובייסוד ארגון ציוני "אגודת הרצל" על כל פעילותו הענפה, בשל שיתוף הפעולה, שהיה לו עם הנהגת הקהילה.

הצלחתה של התנועה הציונית בתקופה האיטלקית, הן בטריפוליטניה, בעיקר בטריפולי והן בקירנייקה, בעיקר בבנגזי, באה לידי ביטוי לא רק בהישגים בפעילותם הציונית, במיוחד בשנות השלושים, כולל אותה התגברות מסוימת בעליה לארץ-ישראל, כי אם גם בהתמודדות בצוק העיתים, שבו היו נתונים יהודי לוב בשלהי תקופת השלטון האיטלקי. זאת, עם גילויי האנטישמיות האיטלקית, אשר ראשיתם היו בהרחבת "חוקי השבת", ולאחר מכן בהחלת "חוקי הגזע", ועם פרוץ מלחמת העולם השניה והצטרפותה של איטליה למלחמה לצידה של גרמניה הנאצית. אף שהייתה האטה בפעילות הציונית לפחות זו הנראית לעין, בשל הרחקת התלמידים מבתיה"ס הממלכתיים, הייתה הרחבה במערכת החינוך העברית. כולל אותה פעילות ציונית הגלויה למחצה או המוסווית ברובה, ברגע שמוסדות התנועה, בסיועם של בני הקהילות והנהגותיהם, נטלו על עצמם מטלה חשובה זו. ופה באים לידי ביטוי אותם רגשי אחדות וסולידריות, שבלטו אף בתקופת מלחה"ע השניה. גם כאשר נסגרו בתיה"ס, נאסרה הפעילות הציונית, נאכפו "חוקי הגזע" ביתר שאת והיהודים נפגעו קשות במלחמה, עמדה להם אותה סולידריות קיבוצית, שהובילו בה בוגרי וחניכי התנועות הציוניות ובני משפחותיהם. סולידריות, שחישלה את יהודי לוב בצוק העיתים לעמוד בתלאות מחנות הריכוז באירופה (אינסברוק-רייכנאו וברגן-בלזן), מחנה הריכוז בלוב (ג'אדו), במחנות הכפייה (סידי-עזאז ובוקבוק), בהגליות (לתוניסיה ולאיטליה), בגירושים ובעקירות ממושבותיהם, ובכל מאורעות המלחמה (הפצצות והפגזות) וספיחיה, ואף לאחריה בתקופה הבריטית, בהתמודדות עם האירועים והמצוקות באותה עת.

שחרורה של לוב ע"י הבריטים בינואר 1943, שם קץ לא רק למלחמה ומוראותיה על שטחה של כל לוב לרווחת כלל האוכלוסייה והסיר את אימת "הפתרון הסופי", אלא הווה, בין היתר, עידן חדש בחיי היהודים בלוב: בא הקץ לנחיתותם המשפטית, למעשי הדיכוי והרדיפה בשל המדיניות הגזענית הפשיסטית; יהודים שבו לבתיהם ולפעולותיהם הרגילות; חלה התאוששות בחיי הכלכלה; הוקם מחדש ועד הקהילה; השתפרו והתהדקו היחסים בין יהודים לערבים; חודשה מערכת החינוך, הקשורה בחידוש ובהתעצמות התנועה העברית; חודשו והתעצמו פעילותן של התנועות הציוניות, שפעלו עוד בתקופה האיטלקית, אליהן התווספו אגודות ותנועות נוער חדשות, שיחד עם חלק ממערכת החינוך דמו בדפוסיהן למקביליהן בארץ-ישראל והפיחו רוח רעננה בהתעוררות הלאומית ורבים נרתמו לפעילות ציונית ענפה. תופעה זו הייתה קשורה קשר הדוק בהופעתם של החיילים הארצישראליים וסיועם הרב בעיקר בקירנייקה, והיותם מאיץ וזרז בהתפתחות התנועה הציונית בטריפוליטניה, שכן הופעתם היוותה מקור גאווה ורוממות רוח וגורם מדרבן להתעוררות יהודית מחודשת. לגבי רבים, הפכה הציונות ממושג ערטילאי, לתודעה מדינית מוחשית, ונכונים היו לאמץ את הציונות המגשימה, כאשר הצעד הראשון להכשרת הלבבות לכך, היה בחינוך והקניית השפה העברית ותחייתה. דבר שבא לידי ביטוי כבר עם שחרורה הסופי של קירנייקה בנובמבר 1942, אחרי מערכת אל-עלמיין, כאשר החיילים הארצישראליים, שמצאו במקום קהילות יהודיות חרבות, החלו לסייע לשרידי היהודים שנותרו ובעיקר לילדים שביניהם. כבר במרץ 1943, נפתח בית-הספר העברי בבנגזי, בברכת הממשל הבריטי ומספר תלמידיו הלך וגדל, ככל שגבר קצב הגולים ששבו ממחנה הריכוז בג'אדו. לאחר מכן נפתחו בתי-ספר עבריים נוספים בברצ'ה ובדרנה, ובד-בבד החיילים הארצישראליים הבריחו לארץ-ישראל צעירים יהודים, שאצה להם הדרך ורצו לעלות ארצה. גם כאשר הממשל הבריטי התעשת, לנוכח ההתעצמות בחינוך העברי-ציוני, לאור יחסו לציונות והתסיסה הלאומנית הערבית והחל להערים קשיים, כאשר החמורים בהם הוצאת בית-הספר העברי ממסגרת החינוך הממשלתי והאסור על החיילים הארצישראליים להורות את התלמידים היהודים, לא הרימו החיילים הארצישראליים ידיים. הם המשיכו לסייע לאחיהם היהודים וביתר שאת: בעידוד הקהילה לא לשלוח את בניה לבית-הספר הממלכתי הערבי ולפתוח בית-ספר עברי על חשבונה; בארגון סמינר למורים מקומיים; בלימוד עברית למבוגרים ולנערות; בהוראה בסתר בבית-הספר העברי; בהברחת ספרי לימוד מן הארץ ללוב; בסיוע להשגת כספים למימון בית-הספר העברי; בסיוע לפעילותו הציונית של מועדון "גאולה" (בהשגת ספרים לספריה, במתן הרצאות וכו'); בחידוש פעילות "הקרן הקיימת לישראל"; בסיוע ארגון חוגי נוער ותנועת "החלוץ" וגרעיני הכשרה; בסיוע בהברחת שליחים מן הארץ ללוב; בהברחת צעירים וצעירות לארץ ובהשגת סרטיפיקטים; בסיוע רפואי וכלכלי לילדי המקום וכן לאוכלוסיית הנזקקים, וכהנה וכהנה. כך, שהקהילות היהודיות בקירנייקה, היו הראשונות בלוב, שבהן התחדשו התנועה העברית והפעילות הציונית וההגשמה החלוצית בהעפלה לארץ. וזאת לא הייתה מתאפשרת בלא יוזמתם וסיועם של החיילים  הארצישראליים (לפחות מיידית ובאותה עת, בד-בבד עם השחרור), שהחלו את מפעלם כמעט מבראשית. הם ידעו להכשיר את התשתית להמשך פעילות זו ע"י כוחות פנימיים, גם לאחר שנאלצו לעזוב את המקום. פעילות, שנמשכה כל השנים עד לפינוי הקהילות היהודיות בקירנייקה לטריפולי, עם פתיחת שערי העלייה הגדולה במהלך שנת 1949.

אם סיועם של החיילים הארצישראליים בקירנייקה היה בעל חשיבות ממדרגה ראשונה (בלעדיו לא היה מתרחש אותו שיקום מהיר של קהילות אשר כה סבלו ממוראות המלחמה והקמתה של מערכת חינוך עברית ופעילות ציונית ענפה), הרי שבטריפוליטניה, חשיבותם של החיילים הארצישראליים היה בעצם הופעתם, ולאו דווקא בסיועם, אף שהיה חשוב, בהיותם קטליזטור לתחיית תנועה עברית מחודשת, להתעוררות לאומית ופעילות ציונית עצימה אף מזו שהייתה בתקופה האיטלקית (כאשר מסייעים בכך גם השליחים מן הארץ). אלו נבעו יותר מכוחות פנימיים מקומיים שחידשו את ימיהם, וסחפו אחריהם כוחות חדשים להרחבת פעילותם. הדבר נסתייע בזכות החיילים הארצישראליים, שבהשפעתם נאותו הבריטים לחדש את פעילותם של בתי-הספר העבריים (אמנם שלא במסגרת החינוך הממלכתי ועל חשבון הקהילה). כמו כן, הנהיגו את שעורי העברית בכל בתי-הספר שלמדו בהם יהודים, ובטריפולי בלבד למדו עברית מעל ל-5000 תלמידים, מי במסגרת לימודים עברית מלאה עפ"י הדפוסים בא"י, ומי בתוספת של שעורים בעברית במסגרות האחרות (גם בשעורי ערב למבוגרים). תחייה של תנועה עברית, שהובילה להתעוררות לאומית ופעילות ציונית ענפה: חידוש פעילותם של "מכבי" (שהתרחבה עם ייסוד "מכבי הצעיר"); בחידוש פעילותה של "בן-יהודה" (שפשטה בכל לוב), וביוזמתם של השליחים מארץ-ישראל בארגון מחדש, שביצעו ב"בן-יהודה". התנועה גדלה והתרחבה עם ייסודה של תנועת "הנוער". ואולי החשוב יותר, לאו דווקא מהבחינה המספרית (שכן היו בה רק מספר עשרות חברים), אלא מהבחינה המוראלית, עם יסודה של תנועת "החלוץ", וחשיבותה בעצם קיומה ופעילותה. בהיותה התמרור למטרה הסופית של הפעילות הציונית, וכנושאת האידיאל החלוצי ביעודה, בהגשמת העלייה לארץ-ישראל. ההכנה לכך באה לידי ביטוי בהקמתן של שתי ההכשרות החקלאיות, וההכשרה העירונית, אשר עוררו תסיסה חלוצית. לא בכדי, חברי "החלוץ" נחשבו לשאור שבעיסה הציונית בלוב, גם אם לא התגשמו כל מאווייהם, הן בעליית רבים יותר לארץ-ישראל והן בשיבושים בקליטתם החלוצית בארץ של המעטים, שבכל זאת הצליחו לעלות ובחרו בקליטה חלוצית; יסודן של אגודות חדשות כמו תנועת "האיחוד", "בני עקיבא - ברית חלוצים דתיים", "גדוד מגיני השפה" "הצופים העבריים". כולם ביחד הקיפו בפעילותם הציונית (שכללה גם הפצת כתבי עת עבריים) רבים מהצעירים ובני הנוער, למרות המדיניות האנטי-ציונית של הממשל הבריטי, אשר הערים קשיים ואף אסר את חידוש הקמת "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית". אגודות שהתאגדו לתנועה אחידה - "אחוד תנועות הנוער החלוציות בני-עקיבא", בשנת 1949 (בהשפעת שליחי מחלקת העלייה שנמנו על אנשי "המזרחי"). אגודות, שחבריהם ובוגריהם מצאו אפיק למרצם בנטילת חלק בארגון "הגנה" ובהעפלה הבלתי לגאלית. אגודות, שרובן פעלו עד עקירתה של רוב גולת יהודי לוב. פעילותן הזינה את הנוער בהתלהבות ציונית, שפרצה בעוז, עם תחילת העלייה הגדולה ובמהלכה. ואלו הלכו ודעכו רק ככל שהעיר טריפולי הלכה והתרוקנה, ולוב קיבלה את עצמאותה.

ראוי לציין, שפעילות ציונית זו הייתה מן המניעים החשובים להכשרת הלבבות לעליה הגדולה מלוב, אשר השתלבה כאמור עם קורות צוק העיתים, בעיקר בשל פרוץ פרעות נובמבר 1945, ובעטיים-ההחמרה במצב הכלכלי. הפרעות ניתכו על האוכלוסייה היהודית שהייתה בלתי מוגנת ומופקרת, בפראיות, באכזריות, בפתאומיות ובאופן סימולטני במקומות שונים ואף מרוחקים זה מזה בעת ובעונה אחת. זאת דווקא תחת שלטון בריטי, שחולל בראשיתו תמורות חיוביות בחיי היהודים, ואף השתפרו והתהדקו היחסים בין יהודים לערבים. פרעות אשר ערערו וזעזעו את אמות-הסיפים של יהודי טריפוליטניה ויהודי לוב בכלל, והוו נקודת משבר סופית ומפנה חד בחייהם ובגורלם. בעיקר בתגובתם בארבע תופעות יסוד: ערעור בדו קיום בין היהודים לערבים, כך שהיהודים לא ראו עוד את עצמם כחלק מהחברה הכללית הלובית; בהסרת האמון בשלטון הבריטי בלוב, שראו בו כמעודד ומארגן הפוגרומים, ולכן אין עוד לסמוך עליו ולחיות תחת חסותו; בחדירת תודעת ההגנה העצמית, שהובילה להקמת ארגון "הגנה" לתפארת ע"י חברי ובוגרי תנועות הנוער הציוניות (בהדרכתו של "הדוד" השליח מארץ-ישראל). ארגון אשר הוכיח את עצמו בפרעות 1948, ואסון של מאורעות 1945 לא נשנה; בשאיפה לארץ-ישראל, שהקיפה את רוב רובם של יהודי לוב. אולם, מכיוון שבתחילה יציאת ההמונים לא הייתה ברת ביצוע, רק המעטים, הצעירים והאמיצים יותר שאצה להם הדרך, חירפו נפשם והעפילו לארץ באופן בלתי לגאלי. הם עשו זאת בסתר ובמחתרת בנתיבות עקלקלות ובדרך לא דרך, בשיטות שונות ומורכבות תוך סכנת נפשות - בהברחת הגבול דרך מצרים ומשם לארץ (בסיועם של החיילים הארצישראליים), דרך תוניסיה ומשם לצרפת ולארץ, ודרך הים לאיטליה ומשם לארץ. בשיטות אלו (שהיו מבחינת העפלה כפולה הן ביציאה מלוב והן בכניסה לארץ, שבשתיהן שלט אותו שלטון בריטי, ועשה כל אשר לאל ידו למנוע את היציאה והכניסה כאחת) העפילו מלוב לארץ מאמצע שנת 1946 ועד שלהי 1948 כ-3,500 יהודים, המהווים כ10%- מכלל האוכלוסייה היהודית. תופעה שאין לה אח ורע בכל קהילות ישראל על כל תפוצותיו, מהבחינה הכמותית יחסית. ופה ברצוננו להדגיש, שהדבר נעשה למרות הקשיים הרבים שנערמו בפני צעירים חדורי אמונה אלו, שכמיהתם לציון לא ידעה גבול ומחסום.

קשיים, לא רק אלו האובייקטיביים בתוך הקהילה עצמה, כאשר צעירים נוטשים הכל מאחוריהם ועוזבים את משפחותיהם בן-לילה, אפילו לא אלו שהערימו הבריטים, אלא דווקא, אלו מהבחינה המוראלית, כאשר גם המוסדות בארץ לא התלהבו, בלשון של המעטה, לסייע להם במתן סרטיפיקטים, גם כאשר היו אלו זמינים בתקופת המלחמה, בטרם פליטי ועקורי אירופה צבאו על שערי הארץ. בהעדר מנגנון של המוסד לעליה ב' לעליה ישירה מלוב לארץ, הופנו המעפילים למצרים, לצרפת ובעיקר לאיטליה שבהן פעל המנגנון. שם נתקלו, לפחות בתחילה, בניכור ובאטימות ובמידה  מסוימת  בהתנשאות, ולא  זכו להיכלל מייד במסגרות ההעפלה לארץ. רק לאחר משא ומתן מפרך ותחנונים והפעלת לחצים כבדים של הפעילים הציונים בלוב, שגייסו לצדם גם את הקהילה היהודית באיטליה, נתרצו ונאותו לכלול את יהודי לוב במפעלם. ורק לאחר שהחלו להגיע ראשוני המעפילים מלוב לאיטליה, עמדו אנשי המוסד לעליה ב' על טעותם, לנוכח הצעירים הנפלאים דוברי העברית, שרובם היו חברי תנועות נוער ציוניות וספוגים רוח ציונית אידיאליסטית, לימודי נשק ובעלי הכשרה חלוצית. בשל כך, חלקם אף נתבקשו להישאר באיטליה, על מנת להדריך ולהכין את היהודים, שארית הפליטה, שהגיעו מכל ארצות אירופה לפני העפלתם ארצה, והיו אף כאלה, שנשלחו למחנות העקורים ברחבי אירופה.

ההעפלה הבלתי-לגאלית מלוב היוותה מעין פרוזדור לעליה הגדולה המאורגנת, שהחלה באביב 1949. ועם בוא שעת הגאולה, הגיחו והתפרצו בכל העוז, העוצמה והאון, האמונה והתקווה, והפכו לגל אדיר של התעוררות והתלהבות של רצון ולהט כביר. רוב יהודי לוב, בנכונות שהיה בה מעין החלטה לאומית "בנערינו ובזקנינו נלך", נטשו את מושבותיהם ושמו קץ למחזור חיים בן אלפי שנים בגולה, בעליה גדולה לארץ-ישראל, ולכמעט עקירתה של הפזורה היהודית עתיקת היומין בלוב. גולה, אשר נגדעה סופית, לאחר פרוץ מלחמת ששת-הימים.

עם מתן ההיתר ליציאת יהודי לוב בראשית 1949, נערמו קשיים בביצוע העלייה, כבר בראשיתה: נהירה גדולה של יהודים שבד"כ היו אביונים, שצבאו על פתחי משרדי הממשל הבריטי לקבלת אשורי העלייה, ובשל אי המימוש המיידי נפלו למעמסה על הקהילה; אי יכולת הקהילה לממש את ההיתרים, מחוסר מימון, בהעדר תעבורה, אי השגת אשורי הכניסה לארץ (שהיו מותנים באישורים רפואיים ליהודים, שרבים מהם סבלו ממחלות). רק לאחר הירתמותם של מוסדות יהודים בינלאומיים - אוז"ה והג'ויינט ומוסדות העלייה בארץ, ועם בואו של ברוך דובדבני קצין העלייה ומנהל לשכת העלייה, אשר סגר את הקצוות עם המינהל הבריטי, הקונסול האיטלקי, פתיחת לשכת העלייה והמנגנונים לעליה (וועדות העלייה, הבדיקות והטיפולים הרפואיים) וארגון האניות, החלה עליה גדולה מאורגנת ועצימה ישירות מטריפולי לחיפה. כאמור, לנוכח המצב הכלכלי הקשה, שבו היו נתונים רוב יהודי לוב והרגשת חוסר הביטחון, במיוחד בשל הערפל שאפף את גורלה המדיני של לוב, עם בואו לטריפולי של יצחק רפאל, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית, הוגבר קצב העלייה מזה שהיה בתוכנית המקורית, כאשר יהודי קירנייקה ופנים הארץ הועמדו בראש סולם העדיפויות, בפינויים לטריפולי והעלאתם ארצה. לשם כך, הג'ויינט קיבל על עצמו לממן את המבצע, אוז"ה נרתמה בפריסה מתאימה לבדיקת המועמדים לעלייה והטיפול בחולים, והבריטים דאגו להבטחת המעבר לטריפולי. כמו כן, ננקטו האמצעים להקטנת הנזקים במכירת הרכוש ודאגה למועמדים, להלבשתם, להזנתם ולחינוכם עד עלייתם. לאחר עלייתם של רוב יהודי קירנייקה ופנים הארץ (למעט החולים עד לריפויים) הופנה המאמץ להמשך עלייתם של יהודי טריפוליטניה, שבא לידי ביטוי בבדיקות וטיפול בחולים עד עלייתם, תוך מתן סעד לנזקקים; בהקמת "קאבי עולים" בטיפול ברכוש האמידים יותר, ובכך לצמצם את הנזקים ולעודדם לעלות; בעידוד עליית הנוער.

אולם, לאחר האצה בעלייה שנמשכה כשנה, חלה האטה בעליה מאז מרץ 1950. האטה זו נומקה בקשיי קליטה, הפניית המאמץ להעלאת גולת עיראק, והדרישה להקפדת יתר בבדיקות הרפואיות ולמניעת עליית חולים לפני החלמתם. פה ברצוני לציין, למרות הבנתי את הקשיים, שאכן בהם הייתה נתונה מדינת-ישראל, שרק יצאה לאור העולם והחלה את צעדיה הראשונים, כאשר מאות האלפים מתדפקים על שעריה, מלין אני על אטימות הלב שהפגינו חלק מקברניטי המדינה. זאת, לנוכח ההוראות להקטין את קצב העלייה, ולמנוע עלייתם של חולים, ולו הבודדים, שעיכבו עלייתם של משפחות שלמות, אשר נטשו כבר את מקום מגוריהם ואת מקור פרנסתם, עמדו על צרורותיהם הדלים חסרי כל, מתוסכלים ומיואשים, והלכו בהרגשה שחרב עליהם עולמם. לעומת זאת, כאן המקום לציין לשבח דווקא את השליחים הארצישראליים שהיו אמונים על העלייה מלוב, אשר ועשו כל אשר לאל ידם לסייע. הם לחצו על גורמי העלייה בארץ לזרז את העלייה, גילו הבנה רבה יותר ולעיתים אף העלימו עין מהנחיות העיכוב, שבאו מן הארץ, הפעילו תחבולות ואינטריגות שונות לקידום העלייה (השליחים התנגדו לעיכובים, גם מהסיבה, שמא שליחותם וכל מבצע העלייה הברוכה יתפרשו ככישלון). תופעה שנשנתה וחזרה על עצמה כמעט לאורך כל דברי ימי העליות וההעפלות מלוב (כמו גם מארצות מדינות ערב האחרות), כאשר המוסדות בארץ גילו חוסר הבנה לכיסופיהם וכמיהתם של המוני היהודים, שהביעו נכונות לעלות לארץ אבותיהם, ודי היה בעידוד לא רב, ובהתארגנות מינימלית להוציא נכונות זו מן הכוח אל הפועל.

המדובר, לאו דווקא, בזמנים שלא ניתן היה לעשות זאת אובייקטיבית, או אפילו כאשר הדבר הצריך מאמצים עילאיים, כי אם גם בזמנים שהייתה אפשרות לכך ולא צבאו המונים לפתחה של הארץ, והיה צורך לקבוע סדרי עדיפויות (כמו למשל בתקופת מלחמת העולם השניה, כאשר לוב הייתה הראשונה לשחרור ומאירופה פסקה כמעט כליל ההגירה לארץ). יתרה מזאת, גילו קהות חושים ואטימות הגובלים בארוגנטיות כלפי יהודי ארצות האיסלם, שהובילו עד לכדי ניכור גם כאשר סכנת חיים ריחפה מעל ראשיהם. לא השכילו לראות את הפוטנציאל הטמון ביהודים אלו, על אף נחיתותם ומצבם הירוד בהיותם במדינות מוסלמיות וערביות נחשלות. זאת, למרות הקריאות, שלעתים היו נואשות, של אותם אנשים שבאו במגע עם יהודים אלו, כפי שראינו למשל בקריאתו של אברהם אלמליח, בזעקותיהם של החיילים הארצישראליים שהגיעו ללוב במסגרת הצבא הבריטי (כמו משה מוסנזון), בלחציהם של השליחים מן המוסד לעליה ב', שנשלחו ללוב .לא אחרו אחריהם גם השליחים, שהיו אמונים על ביצוע העלייה הגדולה, אשר הבינו את חומרת המצב, את גודל השעה, חשו את משק כנפי ההיסטוריה והשכילו לתהות על מידת האפשרויות הטמונות ביהודים אלו. ואילו האחראים בארץ, עם כל ההבנה שניתן לגייס לקשיים, שהיו אכן נתונים בהם, כאילו נאטמו אוזניהם, או לפחות לא נתנו את דעתם דיים במשך תקופות ארוכות. לפעמים אף הערימו קשיים שנראו לא פעם, כביכול, מוצדקים, כפי שראינו ב"סלקציה", שמנעה העלאת חולים מלוב ובשל כך גם את בני משפחותיהם הרבים, ובזמנים שונים דרשו להאט את העלייה ולפעמים להפסיקה כליל( ולו לזמן מסוים). הוראות אשר בוטלו רק לנוכח התקרבות מועד עצמאותה של לוב ובהתערבות הדרגים הגבוהים ביותר (קרי - בן-גוריון), ושוב הואץ קצב העלייה בשנית מיולי 1951, שנמשכה תקופה מסוימת גם כאשר לוב קיבלה את עצמאותה. עליה מפוארת בה עלו כ32,000- יהודים (ויחד עם  כ3,500- היהודים, שהעפילו לארץ בהעפלה הבלתי-לגאלית) הוו כ90%- מגולת לוב. תופעה, שלא הייתה בכל צפון אפריקה, ודומיה בכל העולם היהודי היו רק גולות בודדות.

כפי שנוכחנו, החינוך העברי והפעילות הציונית הענפה שהתאפיינו אצל יהודי לוב, נמשכו והתמידו למרות כל הקשיים גם תוך כדי העלייה, כאשר היה צורך לאזן בין תלמידים וחניכים לבין מורים ומדריכים ככל שהעלייה נמשכה, ע"י הכשרת מורים ומדריכים חדשים. המשך לימודים ופעילות בתנאים קשים, תוך דאגה לנזקקים, הכשרת העולים, ובמיוחד בני הנוער, לעלייתם, במתן שעורים לעברית, ולמוד מקצועות יהודיים-עבריים והכרת הארץ ואורחותיה. פעילות שעברה רה-ארגון, הן בחינוך והן בפעילות הציונית, כאשר כל תנועות הנוער התאחדו. פעילות שהלכה והתחסלה ככל שטריפולי הלכה והתרוקנה, כאשר חברי ארגון "ההגנה" נמנו על אחרוני העולים על מנת לתת הבטחה וביטחון למבצע העלייה עד סיומו.

באשר לפעילותם התנועתית, המסורתית הדתית-לאומית של שליחי העלייה, שרובם נמנו על "המזרחי", אף שהייתה ברוכה והתאימה לקהילה של יהודים דתיים ומסורתיים, כפי שאכן היו יהודי לוב רובם ככולם, בדיעבד כמדומני, היה מן הדין לאפשר ולו מעט פלורליזם. וזאת על מנת להראות את האורחות האמיתיים בארץ (שהוו טראומה לחלק מן העולים לאור המציאות שנתקלו בה עם עלייתם ארצה), וכדי לאפשר חופש בחירה, בבוא העת.

העלייה מלוב המשיכה גם בתקופה הראשונה לעצמאותה, בתחילה זו הישירה ובאניות ישראליות ולאחר מכן זו העקיפה דרך איטליה, עד לסגירת לשכת העלייה בסוף 1952, בשל לחצים מבית ומחוץ שהופעלו על ממשלת לוב, שהעמיקה את מעורבותה בעולם הערבי. הגירות, שנמשכו גם לאחר מכן, אמנם בזעיר-אנפין (עם גל הגירה יחסית גדול בעקבות מלחמת קדש ב-1956), על אף הקשיים, שהוערמו על חיי הקהילה. למרות השיפור שחל בחייהם של היהודים ב-1962, בשל גילויי הנפט, עם פרוץ מלחמת ששת-הימים ב-1967, לנוכח הפגיעות ביהודי לוב, רוב כ-4,000 יהודי לוב נאלצו להגר. מחציתם השתקעו באיטליה ומחציתם עלו ארצה, ובכך בא הקץ לשארית גולת לוב בת אלפי השנים. עם עלייתו של קד'אפי לשלטון נסתם הגולל על המעטים, שנעו בין לוב לאיטליה, ולאפשרות של קיומו או שובו של גרעין יהודי ולו הקטן ביותר בלוב. ארץ אשר יהודים חיו בה לאורך כל ההיסטוריה שלה, והטביעו בה את חותמם בכל מהלכה. מאורעות ותהפוכות רבים עברו על יהדות עתיקת יומין זו, תחת אימפריות ומשטרים קולוניאליים לרוב. היא ידעה גם תקופות זוהר, פריחה ושגשוג וגם תקופות מרד וגבורה, וכן, ידעה גם ידעה, שנות ייסורים ואופל - הרג, גזירות, רדיפות ומצוקות-שאול. רק עם בוא שעת הגאולה נתקיים בה הפסוק - "והצלתי אתהם מכל המקומות אשר נפוצו שם ביום ענן וערפל: והוצאיתים מן העמים וקבצתים מן הארצות והביאותים אל אדמתם ורעיתים אל הרי ישראל באפיקים בכל מושבי הארץ" (יחזקאל, ל"ד: י"ב-י"ג).

יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

 לסיוע והכוונה, נא לפנות להיסטוריון יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, במרכז מורשת יהודי לוב רח' הדדי 4 אור-יהודה, ת.ד. 682, טל': 03-5336268 פקס: 03-5333456.

או לטלפקס: 08-6418267; נייד: 054-5680215; דואר אלקטרוני: liluf2000@walla.com;  כתובת: רח' עמרי 17, באר-שבע – 84465.