הקדמה

בשיא גודלה במניינה של גולת יהודי לוב (בין השנים 1952-1943), מניין היהודים היה כ-38,500, מהם כ-33,500 בטריפוליטניה (כ-26,000 בעיר הבירה טריפולי, שרוב רובם גרו בגטו היהודי, וכ-7,500 בעיירות השדה ובכפרים), וכ-5,000 בקירינאיקה, (כ-4,400 בעיר בנגזי, שרוב רובם גרו ברחובות מרוכזים של יהודים, וכ-600 בעיירות השדה ובכפרים).   

בלוב היו שלוש צורות של מגורי יהודים. הראשונה היא העיר טריפולי בה היה רובע/גטו יהודי גדול ("חארה"), שצמח וגדל במאה השבע-עשרה, במהלך התקופה העות'מאנית, בעיר העתיקה המוקפת חומה. השנייה, מגורי היהודים בעיר בנגזי, בעיירות השדה ובכפרים, שם לרוב חיו היהודים ברחוב או ברחובות מסוימים ומרוכזים, המיועדים ליהודים. והשלישית, מגורי היהודים בג'בל נפוסה שם חיו היהודים במערות.

בתקופה האיטלקית, בעיר טריפולי חלו שינויים מסוימים במגוריהם של מיעוט יהודים עשירים, שעברו לגור ברבעים החדשים, בעוד במקומות האחרים כמעט לא חל שינוי.

הרובע/הגטו היהודי (ה"חארה") בטריפולי

בתקופה המוסלמית ועד ראשית התקופה העות'מאנית, המשפחות היהודיות היו פזורות בקרב האוכלוסייה הערבית המקומית, כד'ימים – בני חסות מוגנים, תמורת הג'זיה – מס גולגולת, כאשר אורח חייהם ומגוריהם היו בדומה לאוכלוסייה הערבית הסובבת. רק במהלך התקופה העות'מאנית החלו להתגבש הקהילות היהודיות והחלה נהירה חפוזה של יהודים לעיר הבירה טריפולי, אשר הביאה לצמיחת והגדלת הרובע/הגטו היהודי (ה"חארה"). "חארה", אשר השרתה תחושת בטחון בהיותה מוקפת חומה וקרובה למרכז השלטוני, שהגן עליהם מהתנכלויות של אספסוף ערבי, אפשרה את קיום הפולחן הדתי ומידה מסוימת של אוטונומיה יהודית. אולם, בשל ההגירה החפוזה והבלתי מתוכננת ל"חארה", הצפיפות הייתה רבה.

ב"חארה" בטריפולי, שכאמור הייתה מוקפת חומה, התרכזה רוב הקהילה היהודית בטריפולי ובלוב בכלל. בחומה היו קבועים שלושה שערים ובהם דלתות גדולות שהיו נסגרות בשעות הערב ונפתחות בבוקר להגנה מפני שודדים ומפירי חוק: באב אל בחר, בחלקה הצפוני של החומה הגובל עם הנמל, באב אל כנדק, בדרומה של העיר ליד המבצר, דרכו נכנסו אל השווקים ובאב אל חורייה, שגם הוא היה בדרומה של העיר, שדרכו הייתה הכניסה הראשית אל הרובע היהודי. בשנת 1865, בעקבות התנכלויות מתמשכות מצד המוסלמים ללוויות היהודים בדרך לבית העלמין, ששכן מחוץ לחומות, נפרץ בחומה המערבית שער חדש, באב אל ג'דיד, שאפשר ליהודים יציאה ישירה ושקטה, כמעט ללא חיכוך עם האוכלוסייה הערבית. התנועה בתוך הרובע היהודי הייתה, בדרך-כלל, בטוחה ומוסלמים נמנעו מלהיכנס אליו.

הגטו היהודי של טריפולי, היה ממוקם בחלקה המערבי של העיר העתיקה. והוא היה מחולק לשלושה חלקים: חארה לכבירה (הרובע הגדול), חארה זג'ירה (הרובע הקטן) וחארה לווסטיה (הרובע האמצעי/הפנימי).

ארבעה רחובות ראשיים היו בגטו היהודי: שאראע חארה לכבירה, שארע אלסלאוואת', שארע חומת ג'ריאן ושאראע ארבע ערצאת'. רחובות אלה הקיפו את הרובע היהודי, ומהם התפצלו עשרות סמטאות ורחובות קטנים.

סגנון הבניה היה זהה כמעט בכל הבתים, רובם היו נמוכים, אטומים מבחוץ ובנויים סביב חצר פנימית גדולה, ששימשה כמרכז החיים לכל תושבי הבית, ובעיקר לנשים ולילדים שבילו בו את מרבית שעות היום. בחצר, שהיוותה מעין "מיני שכונה" התנהל היום יום של המשפחות, בישולים וסעודות, כביסה, סוכה בחג הסוכות ואפיית מצות בפסח ועוד.

הכניסה לבית יהודי, במבנה טיפוסי, הייתה דרך שער בקיר אטום חסר חלונות דרך מסדרון אל חצר גדולה. מארבעת כיווני החצר שהייתה פתוחה אל כיפת השמים היו מסודרים חדרים כשלכל חדר דלת כניסה. בית שכזה שימש בדרך כלל מספר משפחות, הורים וילדיהם הנשואים שגרו שם עד אשר יכלו לעמוד על רגליהם בכוחות עצמם. גם לסבתא ולסבא היה חדר משלהם. כל זוג צעיר היה מקבל חדר משלו ובו היה מנהל את חייו הפרטיים, כשאת חיי החברה והבישולים נהגו לחלוק יחד עם שאר דרי המקום בחצר ובמטבח המשותף.

ממעוף הציפור, נראה הגטו היהודי כמרבד גדול של בתים מחוברים האחד לשני, כשרק מקרוב ניתן להבחין במאות סמטאות ורחובות צרים שיצרו נקודות מסתור מפני האקלים החם. חיבור הבתים האחד לשני אפשר מעבר עילי מעל הגגות, כמעט מקצה אחד של הרובע לקצהו השני. עובדה זו אפשרה ליהודים רבים לחמוק ממעצרים ובמיוחד מגיוס למחנות הכפייה, בתקופת השלטון הפשיסטי-נאצי במלה"ע השנייה, וכן סייעה והצילה רבים מהתושבים היהודים, בזמן הפוגרומים בשנים 1945 ו-1948.

ברובע היהודי היו כ-40 בתי-כנסת, וכן בתי מדרש וישיבות, מוסדות הקהילה, מועדוני נוער, בתי-ספר ובתי מסחר. הרחובות שארע חארה לכבירה ושארע אלסלאוואת' היו עורקי החיים הראשיים של הרובע היהודי, ובהם רוכזו מרבית החנויות, בתי-הכנסת, בית הספר העברי ומבני ציבור שונים.

רחובות היהודים בערים, בעיירות השדה ובכפרים

הקהילות היהודיות בערים, בעיירות השדה ובכפרים התגוררו יחדיו ברבעים, בריכוזים, באשכולות בודדים וברחובות משלהם האחד בקרבת רעהו, מעין גטו יהודי, אף שלא נתחמו בתוך חומה. הבתים נבנו, בדרך-כלל, עם החזית והפתחים לכוון רחובות היהודים, עם אפשרות מעבר עילי מעל הגגות מבית לבית. הסיבות לכך, בצורך בהגנה וביטחון, אישיים וקהילתיים, קבלת שירותים קהילתיים ודתיים והרצון לשמר את הזהות והסממנים היהודיים.

מגורי היהודים בג'בל נפוסה

ביישובי ג'בל נפוסה, כ 100 ק"מ דרומית לטריפולי, המרוחקים יותר ממוקדי השלטון והשיטור, הייתה קיימת צורת חיים שונה מזו העירונית, שזכתה לכינוי השגוי שוכני המערות (טרוגולויידים). בכפר ע'ריאן, היו בתי היהודים חצובים בעומק האדמה, במקבצים שהיו לעיתים מחוברים ביניהם בתעלות סבוכות. צורת חיים זו נתנה לתושבים ביטחון מפני שודדי דרכים ומתנכלים מחד, ותשובה טבעית לתנאי החום הקשים ביום והקור המקפיא בלילה מאידך. חיי היום יום התנהלו כמעט כולם מתחת לפני האדמה, בתי הכנסת, התלמוד תורה ושאר פעילות שאינה בגדר עבודה ופרנסה.

צורת חיים זו של יהודי ע'ריאן מוכרת גם בדרום תוניסיה (מטמטה, למשל). הבית בע'ריאן חפור באדמה, סביב חצר בשטח של כ 100 מ"ר ממנה נכנסים לחדרים החצובים בסלע. כמו בבתים בטריפולי, גם כאן שימשה החצר כמרכז החיים לדרי הבית, שהיו בדרך כלל כמה משפחות יחד או דורות של אותה המשפחה. החדרים, שהיו נטולי חלון שימשו מפלט בקיץ מהחום ובחורף מהקור ובהם לנו הדיירים, כמו גם, אחסנו מצרכים ומזון.

מגבלות ומניעה של תנועת יהודים מחוץ לגטו (ה"חארה") ומחוץ לרחובות היהודים

בדרך-כלל, גם אם לא היה איסור רשמי, מוסלמים נמנעו מלהיכנס לרבעים ולרחובות היהודים, מחד גיסא, גם היהודים נמנעו מלהיכנס לרבעים המוסלמים, ויצאו מתחום מגוריהם רק בענייני עיסוקיהם וקבלת שירותים שונים, מאידך גיסא. אך בתקופות שונות, במיוחד בעיתות של מתח בין עדתי, ובעיתות של גזירות ומלחמות, הוטלו מגבלות תנועה ורק ליהודים מחוץ לתחום מגוריהם.

עם החלת "חוקי הגזע" הפשיסטיים בשנת 1938, ובמיוחד עם הצטרפות איטליה למלה"ע השנייה, ביוני 1940, לצידה של גרמניה הנאצית, ולוב הפכה לאחת מזירות המלחמה, נאסר על היהודים לצאת מתחום מגוריהם, ללא "היתר תנועה". היתר, שצורף לתעודות היהודים בלבד, שבהן הוטבע "בן הגזע היהודי". וזאת על מנת להפלות היהודים לרעה, לא רק בצורך בהיתר תנועה, כי אם גם, באיסור יציאת היהודים מבתיהם מאוחר בערב, בהעמדתם בעדיפות אחרונה במצרכים למשפחות ובאספקת ציוד וסחורות לחנויות ובתי עסק יהודיים. כמו-כן, באיתור היהודים מיידית, בעת ביצוע מעצרים, הגליות, גירושים, גיוס למחנות כפייה והעברה למחנות ריכוז, וכו'. איסור תנועה, שנאכף ביתר שאת, לאחר הגעת הקורפוס הגרמני אפריקאי ללוב בפיקודו של רומל, בפעם השנייה בינואר 1942, כאשר לוב הפכה למעשה, תחת שליטה גרמנית. הגרמנים, הם אלו, שקבעו המדיניות בלוב בכלל ובזירת הקרבות בפרט ואגב כך גם היחס ליהודים, שהלך והחמיר. וניתן לקבוע, שבשנת 1942, שליטי לוב, באופן רשמי, היו האיטלקים, אך, מי שמשך בחוטים ושלטו הלכה למעשה, היו הגרמנים, והפגיעות החמורות ביותר ביהודים בכל המלחמה היו בתקופה זו. מצב עניינים, שהגביר חששותיהם ופחדיהם של היהודים והעצים את בריחתם ממחוזות מגוריהם ומבתיהם, במיוחד, כאשר החלו לטפטף ידיעות על קורות וגורל היהודים בארצות הכיבוש הגרמני באירופה.

הבהרות

1. לרובע/חארה/הגטו היהודי בטריפולי היה מוקף חומה גבוהה, שלא ניתנת למעבר והיו בה 4 שערים, ודי אם העמידו האיטלקים בכל שער שוטר או חייל חמוש, בכדי למנוע יציאת יהודים מן הרובע
2. ממועד החלת "חוקי הגזע" ב-1938 (שהיו מקבילים ל"חוקי נירנברג" וחוקקו לאחר לחץ מאסיבי של היטלר על מוסוליני), הוטבע על תעודות היהודים "בן הגזע היהודי", והותר לצאת מהגטו בטריפולי לגברים יהודים מעטים בלבד, שעסקיהם חייבו יציאתם מהרובע. ובשעות הערב המוקדמות חייבים היו לחזור לבתיהם בגטו. נאסרה כל יציאה מהבתים ומהגטו בשעות החשיכה, שבלאו הכי הייתה כמעט בלתי אפשרית, וההמצאות מחוץ לגטו הייתה בה סכנת נפשות וכרוכה בעונש חמור
3. ממועד החלת "חוקי הגזע" ב-1938, חל איסור יציאה מהערים והמעבר מעיר לעיר חייב קבלת היתר מעבר מיוחד, שהיה מאוד קשה לקבל. הנסיבות לקבלת היתר המעבר היו צריכות להיות משכנעות במיוחד, וניתנו במסורה ובמקרים חריגים בלבד
4. ממועד פרוץ מלה"ע השנייה בספטמבר 1939 ועוד יותר עם הצטרפות איטליה הפשיסטית למלחמה לצידה של גרמניה הנאצית ביוני 1940, ולוב הפכה לאחת מזירות המלחמה, האיסור לצאת מהגטו בטריפולי נאכף ביתר שאת. הסיכון היה רב, וחלה החמרה בענישת אלה שברחו מחוץ לגטו, או יצאו ממנו להשיג מעט מזון לבני המשפחה, ככל שהמחסור גדל והרעב הלך וגאה
5. יש לציין, שאותן מגבלות שחלו על היהודים בגטו בטריפולי חלו גם על הקהילות היהודיות בערים, בעיירות השדה ובכפרים, שהתגוררו יחדיו ברבעים, בריכוזים, באשכולות בודדים וברחובות משלהם האחד בקרבת רעהו, מעין גטו יהודי, אף שלא נתחמו בתוך חומה
6. למרות איסורי היציאה מהגטו בטריפולי, והחמרת העונשים לאלה שהפרו צווי היציאה והתנועה, בשל ההפגזות וההפצצות בתחילה, המצוקה והרעב, יהודים רבים הסתכנו וניצלו פרצות שונות, במיוחד במהומת ההפגזות וההפצצות היומיומיות, נמלטו מהגטו למקומות שונים ברחבי לוב, רחוק ככל שניתן מריכוזים של כוחות איטלקיים, והסתתרו במקומות שונים. בריחה מהגטו, שהתעצמה עם הגעת הכוחות הגרמניים ללוב באפריל 1941, ועוד יותר עם הגעת הקורפוס הגרמני-אפריקאי בפיקודו של רומל, בפעם השנייה, בינואר 1942. זאת, כאשר הגרמנים הפכו הלכה למעשה השליטים בפועל של לוב, ובמיוחד בכל הקשור בניהול המלחמה ובטיפול ביהודי לוב. יהודים, שמימד הפחד גאה אצלם שבעתיים מינואר 1942, מחשש ממעצרים, הגליות, גירושים, גיוס למחנות עבודות כפייה והעברה למחנות ריכוז, שכפו הגרמנים על האיטלקים, בני בריתם ועושי דברם, לבצע. בריחות והסתתרויות, שגאו במידה רבה, כאשר התגברו המעצרים ובמיוחד כאשר החלו לטפטף ידיעות על קורות וגורל היהודים בארצות הכיבוש הגרמני באירופה
7. המזור ליהודי לוב, שסבלו רבות מ-1938, הגיע בינואר 1943, כאשר לוב שוחררה ע"י הבריטים בעקבות הניצחון על האיטלקים והגרמנים במערכה באל-עלמיין            

ביבליוגרפיה

1. מ.הכהן, הגיד מרדכי: קורות לוב ויהודיה ושוביהם ומנהגיהם. ההדיר: ה. גולדברג, מכון בן-צבי, ירושלים, תשלט.
2. פ.בנעטיה, "שכונות היהודים ומגוריהם", ח.סעדון (עורך), לוב: קהילות ישראל במאות התשע-עשרה והעשרים. משרד החינוך ומכון בן-צבי, ירושלים. תשס"ז. עמ' 238-231.

יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

 לסיוע והכוונה, נא לפנות להיסטוריון יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, במרכז מורשת יהודי לוב רח' הדדי 4 אור-יהודה, ת.ד. 682, טל': 03-5336268 פקס: 03-5333456.

או לטלפקס: 08-6418267; נייד: 054-5680215; דואר אלקטרוני: liluf2000@walla.com;  כתובת: רח' עמרי 17, באר-שבע – 84465.