עד שלהי המאה ה-19, החינוך בלוב התמקד ב"צלא" (במתכונת ה"חדר"), ללימוד קיום מצוות הדת. רק קומץ המשיך לימודיו בישיבות וממנו צמחו רבניה ודייניה של לוב. בעקבות החדירה האירופית ללוב נפתחו בטריפולי בתי ספר איטלקיים: ב-1876 לבנים, על ידי ג'יאנטו פאג'י, וב-1887 לבנות, על ידי בארולינה נונס-ויס; ב-1880 בתי הספר הטורקיים נפתחו בפני היהודים, ב-1890 נפתח בית ספר לבנות של כי"ח, ב-1893 נוסד "יגדיל-תורה", שפתח שעריו ב-1904 ב"תלמוד-תורה" ב"דאר אסרוסי", ולאחר מכן נוסד "תלמוד-תורה" בבנגזי.
בית ספר התקווה, בהנהלת ציון שאול אדאדי, טריפולי
עם הכיבוש האיטלקי ב-1911, מתרחבת רשת החינוך האיטלקית בכל לוב. ב-1931 נוסד בטריפולי הארגון הציוני "בן יהודה" (בראשות ציון שאול אדאדי), שהקים את בית הספר העברי "התקווה" בהנהלת עמישדי גוויטע, ניהל את מחלקת החינוך והקים סניפים ברחבי לוב, ביניהם בבית הספר הידוע בחומס בהנהלת ר' פריז"א זוארץ.
בית ספר תלמוד תורה, בנגזי
סקואלה אליאנס, טריפולי 1930
בית ספר איטאלו-עברי 'ראש פינה', טריפולי 1933
לאחר מלחמת העולם השניה, בסיוע החיילים הארצישראלים, חודשו הלימודים ב"בית הספר העברי תלמוד-תורה בנגזי" (בהנהלת יעקב גוויטע). במקביל בטריפולי "תלמוד-תורה" חידש את לימודיו, ונפתחו: בית הספר האיטלקי-יהודי "פייטרו וורי" (בהנהלת אמה פולקו), בתי ספר איטלקיים "Scuola Roma" ו "Tomaseo"; בית הספר של כי"ח; בית הספר העברי (בהנהלת יעקב פרג'ון), שבו למדו רוב תלמידי הקהילה על פי המתכונת הארצישראלית; בתי ספר פרטיים; בית הספר התיכון האיטלקי - Liceo; בתי ספר טכניים ומסחריים איטלקיים; בית ספר טכני עברי; בית ספר תיכון מקצועי לבנות; ישיבת "נווה שלום - אוצר התורה" (שהיתה בעצם בית ספר תיכון עברי); ולימודי ערב למבוגרים בעברית של "בן יהודה". מערכת חינוך איטלקית ועברית, שפשטה והתרחבה בכל לוב וכללה את כל בני הקהילה, כאשר לתנועות הנוער הציוניות היה חלק חשוב בהחדרת השפה העברית ובאימוץ הסיסמא "עברי דבר עברית", ולארץ-ישראל עלתה קהילה, שרובה ככולה דוברת עברית.
