המעבר ללבוש האירופי
עם החדירה האירופית והכיבוש האיטלקי ובעקבותיהם התרבות האיטלקית והמודרניזציה, החל אצל יהודי לוב גם תהליך מואץ של מעבר מן הלבוש המסורתי ללבוש האירופי המודרני. הראשונים היו אותם צעירים, שלמדו בבתי-הספר האיטלקיים בשלהי התקופה העות'מאנית, וכן אותם אמידים, שהיה להם קשרי מסחר עם אירופה ואיטליה בשלהי המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים. תופעה שהלכה והתרחבה, הלכה והתעצמה אחרי הכיבוש האיטלקי (1911). יותר ויותר צעירים, סוחרים, אמידים ואנשי אדמיניסטרציה, בעיקר גברים, שהיו להם קשרי מסחר ומינהל עם האיטלקים, אימצו התרבות האיטלקית וסיגלו אורחות חיים אירופיים, בשפה, בהליכות, בבילוי בשעות הפנאי וכמובן בלבוש. דבר שבא לידי ביטוי והתרחב גם אצל ילדים, שלמדו בבתי-הספר האיטלקיים.
לעומת הגברים הצעירים, שעברו ללבוש האירופי, המבוגרים יותר ויהודי הכפרים ועיירות השדה, עדיין שמרו על הלבוש המסורתי שלהם. גם הנשים, שהיו יותר ספונות בביתן והמגע שלהן עם האיטלקים היה מצומצם, רובן המשיכו ללבוש מלבושיהן המסורתיים. החלוצות מקרב הנשים היו דווקא התלמידות, שלמדו בבתי-הספר האיטלקיים, ובמיוחד אלו שלמדו גזירה ותפירה, שהחלו גם ליישם לימודיהן בביתן והשפיעו על הנשים במשפחה לסגל יותר ויותר הלבוש האירופי, שבחלקו הן עצמן גזרו ותפרו. וכך, ככול שנמשך השלטון האיטלקי (עד 1943) והשלטון הבריטי (עד 1951), יותר ויותר יהודים, במיוחד בקרב הגברים, השילו מעליהם הלבוש היהודי המסורתי וסיגלו לעצמם הלבוש האירופי המודרני.
למרות כל זאת, המבוגרים יותר נותרו עם הלבוש המסורתי עד עלייתם ארצה בעלייה הגדולה (1952-1949), והיו אף כאלה, שהמשיכו בכך גם בארץ, במיוחד בריכוזים הגדולים של יוצאי לוב ובמושבים על טהרת יהודי לוב. אך, זהו דור שהלך ונעלם ולא נותרו עוד כאלה, שעדיין עוטים ביום יום הלבוש המסורתי מלוב, שניתן לראותו רק בטקסי החינה המסורתיים, ואצל בודדים (כמו המחבר), בליל הסדר ובאירועים פולקלוריסטים של הקהילה.
