האישה והאם העבריה בלוב למרות היותה צנועה וענווה ו"כל כבודה בת מלך פנימה" אשר הסתגרה בארבע אמות ביתה, היא זו, אשר בעצם עיצבה את פני המשפחה, ניהלה ונווטה אותה בחריצות ובתבונה ללא יוהרה והתפארות. היא הייתה המסד והטפחות של כל בני ביתה, שחסו בצילה ושמרה עליהם כלביאה על גוריה מכל משמר. היא האחראית בעקיפין ובמישרין לדרך-ארץ ולחינוך דור ההמשך, ובמיוחד לצניעות הבנות והכנתן לשמוח בחלקן במילוי תפקידן בהגיען לפרקן בבוא העת.

למרות היותה, כביכול "העזר כנגדו", היא הייתה בעלת הבית והמשפחה הלכה למעשה. נתנה לבעל להרגיש כמלך בארמון, היושב על כסא מלכות ובשרביטו קובע סדרי עולם, כאשר בעצם, על פיה יישק דבר וללא שום עוררין. היא זו, שדאגה בעבודה משותפת בין בני הזוג, המשלימים האחד את השני, להרמוניה שלמה במשפחה. היא עיצבה לא רק את פני המשפחה, כי אם גם את פני הקהילה, וממילא את פני הדורות ומורשתם המפוארת בכל מהלך ההיסטוריה. על כל אלה, האם העבריה בלוב זכתה להוקרה והערכה רבה ולרגשי כבוד מכל בני משפחתה ומכל סובביה.

 עם החדירה האירופית ללוב בשלהי המאה ה -19 וראשית המאה ה -20 והתמורות אשר חלו בחינוך הבנות ויציאת חלק מהן לעבודה מחוץ למשק ביתן, אם זה עקב אילוצים כלכליים ואם זה מתוך הרצון להגשמה עצמית, ומאוחר יותר התערותן בהוראה, בחינוך ובפעילות הציונית, קמו אגודות נשים לקידום החברה בכלל ולשיפור מעמדה של האישה בפרט. אגודות אלו נוסדו עקב צורכי שעה או בימי צוקה, והצמיחו מנהיגות של נשים, אשר הטביעו את חותמן בחיי הקהילה.

כבר בשנת 1923, נוסדה אגודת נשים ציוניות (A.D.E.I  , שהייתה מקבילה ל"ויצו"), בהנהלתה של פורטונה ארביב וסגניתה אשת הרב הראשי ג'וליה הרטום קסוטו, ששמה לה למטרה לדאוג (בשיתוף פעולה עם התנועה הציונית), לקדם ולשפר את להרחבת הכשרתן המקצועית של הנשים , מעמדה של האישה בלוב ולהעלאת רמת השכלתן הכללית, A.D.E.I ארגנה יחד עם בן-יהודה בשנת 1934 גם חינוך מקצועי לבנות עם לימודי עברית ומקצועות בנושאים עבריים וציוניים, וחנכה בית- מלאכה – "מופת", שלמדו בו 150 נערות.

 אגודה נשים נוספת, שבאה לסייע לבני הקהילה בטריפולי בכלל ולנשים בפרט, בשם "חברת נשים" נוסדה תוך כדי מלחה"ע השניה בשנת 1941 . אגודה זו שמה לה למטרה לסייע ליהודים נפגעי המלחמה, והמשיכה לפעול גם לאחר המלחמה, אספה תרומות לנזקקים וסייעה ב"הכנסת כלה" ו"הכנסה בעול מצוות", תמכה בתינוקות של בית-רבן ב"תלמוד תורה", פיקחה על מקוואות הטהרה וכשרות האוכל בבתי-החולים לחולים היהודים, ערכה תיקון כרת ופדיון -נפש. אגודה זו אספה כספים גם לפעילות ציונית, לקופת "הקרן הקיימת לישראל" ולארגון "בן -יהודה", סייעה בהברחת מעפילים ולפעילות המחתרתית וארגון ההגנה בלוב, שחלק מהבנות נטלו בהם חלק. 

אגודת "חברת נשים" נוסדה ע"י הצדקת רחל נעים (רבה) ז"ל, אשה אשר בלטה בפעילותה הציבורית עוד לפני פרוץ מלחה"ע השניה. היא סייעה רבות ליהודים מלוב, שעלו לארץ בשנות ה -30 . בשנת 1937, כאשר נסעה לארץ -ישראל להשיא את בתה, הצליחה להבריח כספי תרומות לסיוע לנזקקים בראשית דרכם, עם עלייתם לארץ ובבניית בית-הכנסת "אוהל רחל" ברמת-גן. גם כאשר שבה ללוב המשיכה במתן סיוע ליהודים מלוב הנמצאים בארץ, ובכלל זה, קניית ספרי תורה.

הצדקת רחל נעים (רבה), זכתה לעלות לארץ-ישראל ולהתיישב בחיפה. נפטרה ביום כ"ב אב, שנת התש"ל ( 1970 ), ונקברה בהר המנוחות בירושלים. בערב כ"ב חודש אב, הקהילה עורכת אזכרה לזכרה של הצדקת בבית-הכנסת הקרוי על שמה "אוהל רחל".

לצידה של רחל נעים (רבה), פעלה הצדקת רג'ינה מימון ז"ל, שברבות הימים הייתה גם מחליפתה וממשיכת דרכה ב"חברת הנשים". היא נטלה חלק נכבד מבראשית בכל פעילותה הנרחבת והברוכה של האגודה. זמן קצר לפני עלייתה ארצה, ערכה בבית-העלמין היהודי בטריפולי, יום אזכרה לחללי מלחמת השחרור, עם הנפת דגל הלאום ושירת "התקווה", בהשתתפות רבנים, ראשי הקהילה, אנשי מחלקת העלייה וקהל רב.

עם פתיחת שערי העלייה הגדולה, בשנת 1949 , עלתה רג'ינה מימון לארץ, באחת האניות האיטלקיות הראשונות, שהפליגו ישירות מנמל טריפולי לנמל חיפה. בהפלגה זו, היא דאגה לכשרות האוכל ולשמירה על גופתו של ר' כמוס בראנץ, שנפטר תוך כדי ההפלגה. מחשש שיזרקו את הגופה לים, היא דאגה לקבלת הסכמת שלטונות נמל חיפה להכנסת גופת המנוח לארץ, דאגה לקרח לקירור הגופה עד הגעת האניה לנמל ולקבורת המנוח.

רג'ינה מימון המשיכה בפעילותה המסורתית של האגודה גם בארץ, ששמה שונה ל"חברת נשים יוצאות לוב". האגודה המשיכה באסוף תרומות לנזקקים וסייעה ב"הכנסת כלה" ו"הכנסה בעול מצוות" וסיוע לבתי-כנסת, כולל "צלאת' בושאייף" במושב זיתן. רג'ינה מימון ארגנה "עלייה לרגל", ברוב עם של בני הקהילה ובהשתתפות רבנים, נכבדים ואישי ציבור, לקבר דוד המלך בהר ציון, ירושלים. בכל "עלייה לרגל" הוכנס ספר תורה חדש, מטעם בני יהודי לוב, ונערך טכס בר -מצווה למספר נערים, שהאגודה דאגה לכל צורכיהם. עם שחרור ירושלים העתיקה, "העלייה לרגל" וכל הפעילויות הנלוות, עברו לכותל המערבי.

בשל פעילותה הענפה, הוענק לרג'ינה מימון תואר "אם השנה" לשנת התשכ"ח 1968 , ביום י"א בחשון (יום פטירת רחל אמנו). כמו כן, הוענק לה אות "יקיר-העדה" מטעם "הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב".

הצדקת רג'ינה מימון נפטרה ביום כ"ח באב, שנת התשמ"א ( 1981 ), ונקברה בירושלים. על שמה נקרא גן ציבורי בבת-ים, ובכל ערב כ"ח באב, עורכים אזכרה ברוב עם, בבית-הכנסת "בית ישראל", הצמוד לגן.

"חברת נשים יוצאות לוב" ממשיכה לפעול בארץ עד היום, גם לאחר פטירתן של רחל נעים (רבה) ורג'ינה מימון, ומקיימת את מסורת פעילותה ובמיוחד את טכס בר-המצווה לנערים יתומים וחסרי אמצעים. ועל כך, יש לברך אגודה זו ולחזק את ידיהן של ממשיכות דרכן של רחל נעים (רבה) ורג'ינה מימון, ולהעלות את זכרן של כל אלו אשר הנהיגו או נטלו חלק באגודה והלכו לעולמן, כמו לינדה חדד ז"ל, ג'וליה  ארביב (ז'וז'ו) ז"ל ואחרות.

כאמור, הנערות היהודיות בלוב (בעידוד השליחים והחיילים הארצישראליים) נטלו חלק גם בפעילות הציונית הענפה, בחינוך ובפעולות בתנועות הנוער. פעילות, שהצמיחה מנהיגות נשים מקומית: בוגרות בתי-הספר הכלליים והיהודיים-עבריים נרתמו לעבודות הדרכה בחוגי התנועה הציונית ובהוראה בבתי-הספר העבריים ,והיו אף חברות בארגון המורים היהודיים. הן נטלו חלק פעיל גם בהכשרות החלוציות, בארגון "ההגנה" ובהעפלה הבלתי -לגאלית. תמורות אלו בדפוסי פעילות הנשים בלוב, שהצמיחו גם אגודות של נשים, התחוללו כתוצאה משילוב של מספר גורמים: תמורות מדיניות עם החדירה האירופית; הכללת הבנות במערכת החינוך הכללית ובמערכת החינוך היהודית -עברית ובפעילות הציונית; מצוקה כלכלית וימי צוקה. תופעה, ששיפרה את מעמדן התרבותי והכלכלי של הנשים, וכן שיפרה את מעמדן בתחום החברתי והצמיח גם מנהיגות של נשים, אך יש להדגיש, במידה מסוימת של אכזבה, הדבר לא בא לידי ביטוי כלל בתחום הפוליטי, בשום זמן ובשום תקופה בלוב.