יהודי לוב אשר הגיעו לארץ בעליות שנות ה-20 וה-30 ובהעפלה הבלתי-לגאלית בשנות ה-40בדרך כלל נקלטו והשתלבו בצורה טובה ביישוב בארץ. בין היתר הקימו שכונות בגוש דן ("בנגזי", "מונטיפיורי", ו"גפן"), התערו בהכשרה ובהתיישבות (במושבות השרון ועמק חפר) הם גם נטלו חלק במאבק על עצמאות המדינה ב"הגנה" ובמחתרות ( האצ"ל והלח"י). זאת למעט חברי "החלוץ" וחברי תנועות הנוער מלוב, שלא צלחו בנסיונות להיקלט בתנועה הקיבוצית ובמוסדות עליית הנוער.
גם העולים בעלייה הגדולה מלוב נקלטו במדינת ישראל בצורה טובה יחסית והתאקלמותם הייתה מהירה. זאת למרות שרובם שוכנו במעברות בתנאים קשים, אך באמונתם בעתיד טוב יותר, הסתגלו במהירות, נרתמו בחדוות העשייה, השתלבו בחיי המדינה, עשו חיל וראו פרי בעמלם. הם גילו חריצות ויוזמה, ונמנו על הראשונים מבין העולים, באיתור ובמציאת מקומות עבודה וביציאה מהמעברות. הם השתלבו בכל תחומי החיים בארץ: בהתיישבות החקלאית (הקימו 18 מושבים), במערכת החינוך, במערכת הביחון ובצבא, בבניין, בייצור, בתעשייה, במסחר ובתיירות, בבנקאות ובניהול, בפוליטיקה בעיקר במגזר המוניציפאלי והההסתדרותי, ולימים השתלבו במדע, במחקר, ברפואה, במערכת המשפט, באקדמיה ובחיי הרוח. השתלבותם הטובה יחסית של יהודי לוב בארץ, נבעה ממספר סיבות: כושר הסתגלות גבוה ויכולת התאמה טובה; עמידה במצבים קשים ונטייה לעזרה הדדית בעת צוקה; חינוך יהודי-עברי-ציוני וידיעת השפה העברית; התיישבות רובם במרכז הארץ, שבו היו מקורות עבודה ותעסוקה; גילוי חריצות, יוזמה ותושייה; שאיפה לקידום בחינוך ובדירוג המקצועי; אחוז גבוה יחסית של נישואים מעורבים.
אין תימה ולא בכדי, יהודי לוב מהווים את אחת האבנים היפות המשובצות בפסיפס של עם ישראל המפואר והמתחדש במולדתו.
