הפיוט 'אדון הסליחות' אינו מקרה יחיד. ישנם פיוטים נוספים שהלחן שלנו והלחן הנפוץ דומים, אך הלחנים אינם זהים. למשל,
הלחנים של הפיוטים: ‘י-ה שמע אביונך’ ו'לכה דודי’, הלחן הנפוץ דומה מאוד לזה שלנו, אבל מי שבקיא יודע שקיים הבדל, ובאמת “שלא כשאר העדות”. לחלק ניכר מרפרטואר הלחנים של קהילתנו לא מצאתי מקבילה בעדות אחרות. גם בסגנון התפילה ובנוסחאות הסידורים אפשר למצוא הבדלים בינינו לבין קהילות עדות מזרח אחרות.

רבדים רבדים

כיצד נוצרו ההבדלים אלה בין קהילה לקהילה ובין לחן ללחן? כנראה שלא נוכל לתת לכך תשובה פרטנית. במאמר קצר זה ננסה להציג תיאור כללי של התהליך שהתרחש, ושכנראה השפיע על התפתחות מסורת התפילה והלחנים הלובית.

בסדרת הספרים על קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים, בכרך העוסק ביהודי לוב, הוקדש פרק למסורת המוזיקלית. פרק זה כתבו ד”ר אסיקה מרקס ופרופ’ אדווין סרוסי, והם נסמכים על הקלטות מסדנה בנושא שנערכה בשנת 1993 באוניברסיטת בר-אילן ועל שיחות שנערכו עם מר בכור ג’יאען בשנת 2006 . לדבריהם, המסורת המוזיקלית של יהודי לוב זכתה להתייחסות מועטה במחקר, והם תולים זאת בממדיה הקטנים יחסית של הקהילה ובידע הדל הקיים על המוזיקה הלובית באופן כללי.

כל מסורת נוצרת רבדים רבדים, לאורך הדורות, מתוך יצירה מקומית ומעגלי השפעה נוספים מהסביבה הקרובה ומהסביבה הרחוקה יותר. לבתי הכנסת בלוב הייתה זיקה ליהדות דרום מזרח תוניס וליהדות הספרדית באיטליה, וסידורי התפילה בבתי הכנסת בלוב היו ספרדיים בעיקרם.

הקרבה למצרים ואפילו למרוקו תרמו את תרומתן למסורת התפילה והפיוט שלנו.

מנהג ספרד

את הנחלת המנהג הספרדי ליהדות לוב מיחסים לר’ שמעון לביא. רבי שמעון לביא (1485-1586) - רב, מקובל, משורר ופילוסוף. נולד בספרד, בעקבות גירוש ספרד הגיע בילדותו לעיר פאס שבמרוקו, ושם גדל והיה לרב. בשנת 1551 החליט לעלות לארץ ישראל, אך בהגיעו לטריפולי, כאשר ראה את מצבה הקשה של הקהילה, החליט להישאר, קשר עמה את גורלו והתמנה לרבה של הקהילה. בטריפולי הוא חיבר ספרים (שהידוע שבהם הוא ‘כתם פז’) ופיוטים שונים, שהמפורסם שבהם הוא הפיוט ‘בר יוחאי’.

כאמור, לפי כתבים מאוחרים יותר, הוא הנחיל את המנהג הספרדי ליהדות טריפולי, והתקין מספר שינויים שהשתלבו במסורת של יהדות לוב. השימוש היום במושג ספרדי לגבי כל מי שאינו אשכנזי, אינו מדויק. המנהג הספרדי מקורו בהשפעתם של גאוני ומגורשי ספרד, והוא שונה ממנהג עדות המזרח. נזכיר את סידורו של הרב נחום לוי ‘עוד אבינו חי’ המבוסס על סידור ‘תפילת החודש’ המקורי, ללא דילוגים ועם תיקונים והלכות על פי פסקיו של רבי יעקב רקח זצ”ל. שם, בהקדמה, מבהיר הרב נחום לוי באופן נחרץ, כי נוסח ספרד הוא הנוסח בסידור התפילה נוסח ליבורנו (“תפילת החודש”) ולא כנוסח הבבלי הנפוץ היום בארץ.

“יבוא” של רבנים

רבי יעקב רקח זצ”ל הנזכר לעיל היה דור חמישי לדמות ענקית אחרת, שגם היא השפיעה רבות על הקהילה בלוב: ר’ מסעוד חי רקח זצ”ל. פרופ’ נחום סלושץ בספרו “מסעי בארץ לוב”, כתב: “מה שלא עלה ביד ר’ שמעון לביא בשעתו, הצליח לעשות הרב ר’ מסעוד חי רקח ...”.

ר’ מסעוד חי רקח זצ”ל (1690-1768) נולד באיזמיר שבטורקיה ועלה מאוחר יותר לארץ ישראל. בשנת 1749 יצא ר’ מסעוד כשד”ר (שליח דרבנן) והגיע לטריפולי.

לא שחסרו גדולי דור בלוב, אך בתקופות מסוימות, כפי שהיה באותה העת, לאחר תקופה ארוכה של סבל, של רדיפות והתמעטות האוכלוסייה שהתפזרה לכל עבר, זקוקים היו יהודי הקהילה לדמות רוחנית שתכוון אותם. הם ראו בגדולתו בתורה וביקשו ממנו להשתקע בטריפולי. הרב הסכים ונתמנה לאב בית הדין, כשעמו משמשים כדיינים ר’ דוד טייאר זצ”ל ור’ בנימין ואתורי זצ”ל (יליד פיזה שבאיטליה).

נזכיר גם את חתנו ותלמידו של ר’ מסעוד הרב נתן אדאדי זצ”ל מליבורנו שבאיטליה (1740-1818), שהיה רב ופרשן תלמוד, והנה לכם דוגמה לדינמיות ולהשפעות ממקורות שונים שהיו מנת חלקה של קהילת יהודי לוב. מנהיגי קהילה דיינים ורבנים שמקורם מספרד ומרוקו, טורקיה ואיטליה שבוודאי הושפעו ממדינות מוצאם ומיזגו חלק ממורשת אבותיהם למורשת רבת השנים שהייתה קיימת בקרב קהילת יהודי לוב.

סידורי התפילה
כיצד בא לידי ביטוי המנהג הספרדי? ראשית בסידורי התפילה שהיו מבוססים על המנהג הספרדי. סידור התפילה הנפוץ בקרב יהודי לוב סדר תפילת החודש כמנהג ק”ק ספרדים מיסודו של דפוס ליבורנו (1823). הסידור משקף מנהגי תפילה של יהודי צפון מערב איטליה, צפון אפריקה, גאורגיה, הודו, בוכרה ושאר קהילות המזרח, כמו יוון תורכיה סוריה מצריים לבנון. הסידור נדפס בליבורנו, ומובאות בו פסיקותיו של החיד”א מספרו “קשר גודל” בענייני הלכה.

בימים הנוראים ובמועדים השתמשו בסדרת מחזורי ‘זכור לאברהם’ (ליבורנו), סדר סליחות “שפתי רננות” (ג’רבה), לאמירת קינות -”אלון בכות” (ליבורנו), ובשמחות בקובץ השירים ‘שאו זמרה’ (ליבורנו).

פרופ’ אפרים חזן במאמרו על “סגולות השיר בפיוטי הסליחות לרבנו יהודה הלוי” (אתר הזמנה לפיוט), מזכיר את קובץ הסליחות המפורסם ‘שפתי רננות’, הנהוג בקרב יהדות לוב וג’רבה, שמצטיין בייחודו ובמבחר פיוטיו, מהם הידועים לנו רק מ’שפתי רננות’, ובמרכזו רבים מפיוטיו היפים של ר’ יצחק בן גיאת, (ספרד, המאה הי”א), ועמו מיטב משוררי תור הזהב שבספרד. מנהג זה של ‘שפתי רננות’ כולל גם פיוטים מיוחדים הנאמרים גם בשבתות, בראש השנה וביום הכיפורים. הווה אומר, הסליחות נאמרו ארבעים יום ממש, ובכל יום במבחר אחר, שלא כמו המנהג המקובל בעדות המזרח.

עיון ראשון בכתבי היד ובמחזורים העתיקים שהגיעו לידינו מספרד מלמד, כי מנהגים מעין אלה של ‘שפתי רננות’ היו המנהגים המקובלים בקהילות ספרד. בתוך המבחר בולט באופן טבעי מקומו של גדול משוררי ספרד, ר’ יהודה הלוי...ולא רק הספר מיוחד אלא גם הלחנים שלפיהם שרים את הפיוטים -מיוחדים הם: לחן ‘עזרי יבוא’, לחן ‘משאת שיר’, לחן ‘יצו האל’ ועוד עשרות אחרים. לרובם לא מצאתי מקבילה בעדות אחרות, ומי יודע אם כפי שנשתמרו הפיוטים הקדומים, שימרנו גם את המנגינות הקדומות (ניתן להקשיב ללחנים באתר שפתי רננות).

השפעות מוזיקליות

“שורשיה של שירת הפיוטים בקרב עדות צאצאי מגורשי ספרד בארצות האסלאם נעוצים בעבר הרחוק. זמרת הפיוטים עוברת כחוט השני בין כל מרכיבי המסורת היהודית-ספרדית: שירה זו היא חלק מהמסורות המוזיקליות, תפילות פיוטי קודש, של קהילות צאצאי מגורשי ספרד במרחב הגאוגרפי הנכלל בשטחים שהיו בשליטת האימפריה העות’מנית למן המאה השש-עשרה ועד תחילת המאה העשרים” - מתוך “התפתחות של מסורת ספרד ירושלים”,ד”ר מרקס (האתר ‘הזמנה לפיוט’).

מלבד ההשפעה הספרדית יש להחשיב גם את ההשפעה של תקופת השלטון העות’מני שהחלה בשנת 1551, שנת הגעתו ללוב של ר’ שמעון לביא. עם השלטון חלה גם השפעה תרבותית ובכללה השפעה מוזיקלית. במאמר אחר “מבוא לתרבות המקאם” (האתר הזמנה לפיוט), כותבת ד”ר מרקס: “עיקרון מוזיקלי מרכזי בקרב קהילות יוצאי ספרד היה השימוש בשיטה המודאלית הערבית-טורקית (תורת המקאם), כמהלך מוזיקלי מובנה לתפילות השבת והחג. שליטתו של החזן העותמני-ספרדי בשיטת המקאמים הייתה מרכיב חשוב ביותר של אמנותו, והיא התבטאה בין השאר בשימוש באלתור מוזיקלי במקצב חופשי, שבוצע על ידו בחטיבות התפילה שהוא היה סולן בהם, להבדיל מקטעים אחרים בתפילה שהם בעלי לחן מוגדר ומושרים בד”כ ע”י הקהל”.

בכותבי שורות אלו נזכרתי באחת הפעמים שבהן עברתי לפני התיבה בראש השנה. כאשר ירדתי ממנה, ניגש אלי יהודי מבוגר ואמר לי: “הזכרת לי את התפילה של החזנים הגדולים בטורקיה”. מעולם, לצערי, לא שמעתי תפילה בנוסח יהודי טורקיה. אך - מי יודע? - אולי השפעת התקופה העות’מנית - טורקית בלוב הותירה את רשמיה בלחני התפילות שלנו, וזה מה שהרגיש אותו יהודי.

“גדול פייטני לוב היה ר’ מוסה בוג’אנח, שחי ופעל בטריפולי במאה ה-17 וחיבר למעלה ממאה פיוטים ושירים המיוחסים לו, וביניהם הפיוט המוכר ‘אערוך זמר תוך מקהלות’. רבי מוסה חי בטריפולי במאה ה-17 (נפטר ב- 1680). אישיותו ועשרות הפיוטים שכתב שופכים אור חדש על חיי הרוח של יהודי טריפולי במאה ה- 17 . שיריו נקלטו בקהילתו בטריפולי ואצל יהודי תוניס, והם מהווים מרכיב מרכזי בקובץ השירים החשוב ‘שאו זמרה’.

“חלק גדול מפיוטיו אמורים להשתלב בתפילה. זהו גם המנהג המשתקף מקובצי השירה והפיוט הטריפוליטאים הקדומים, ברם, יש לציין כי מנהג זה של שילוב פיוטים לא נתקיים בידיהם של יהודי לוב” – מתוך מאמרו של פרופ’ אפרים חזן על ר’ מוסה בוג’נאח – (האתר ‘הזמנה לפיוט’).

המושג ‘פייטן’ לא היה ממש נפוץ בלוב. בלוב היו בעיקר “חזנים”, והם לא התבססו על שליטה בתורת המקאם. החזנים למדו את מלאכתם במסורת שבעל-פה, מתוך השתתפות בתפילה והאזנה לחזנים הוותיקים ולא בצורה ממוסדת. הדבר ניכר בלחני תפילה קבועים, יחסית, לתפילות בשבתות הרגילות, לחן נעים וקבוע ללא קטעי “רשות” או שילוב של מנגינות “עדכניות”. בחגים המנגינות השתנו למנגינות “קבועות” המיוחדות לחגים עצמם, לדוגמה: בתפילת ערבית של שלושה רגלים הוסיפו קטע “רשות” (תופעה יוצאת דופן לכשעצמה) לפני חצי קדיש “פעולות א-ל מה נוראות...” לר’ פרג’י שוואט (פייטן תוניסאי שחי במאה ה- 16) ונהגו לשיר ‘ראו בנים’ ו-’השכיבנו’, דבר שלא נהגו בלילות שבת רגילים.

בראשית המאה העשרים תפס את מקום המסורת המוזיקלית היהודית-עות’מנית -סגנון התפילה הנקרא “ספרדי-ירושלמי”, סגנון מוזיקלי זה מבוסס גם הוא על השימוש במקאם, אולם הגוון המוזיקלי ייחודי למוזיקה הערבית. המצאת הגרמופון והאפשרות להקליט מוזיקה סייעו להתפשטות הסגנון המוזיקלי הערבי החדש שנוצר במצרים ובסוריה, ולהפיצו בכל ארצות המזרח התיכון ובתוכן - לקהילות היהודים. אלו אימצו את הלחנים החדשים ושילבו אותם בתוך מסורת הפיוט שלהם.

השפעות אלה חדרו וחודרות גם אלינו, אם כדי להיענות לדרישת הציבור שאינו בהכרח ממוצא לובי, ואם מאחר שהחזנים עצמם אינם בקיאים דיים בנוסח המקור. הבעיה אינה בחידוש עצמו אלא בכך שהמקור נשכח ונזנח. בספרו “בין מסורת להווי במשכנות הספרדים בירושלים”, הסופר יעקב יהושע מבכה את היעלמות התפילה והפיוט ב”נעם הספרדי” הישן: “מסופקני אם בני הדור הספרדי החדש יודעים את מובנן של המילים ‘נועם ספרדי’... לא זו בלבד שנעלם ‘הנועם’ בתפילותינו, אלא שאתו נעלמו גם ‘הנועם’ של הבקשות והפיוטים שליוו אותנו בבתי הכנסת בשעת שמחה ...”

בנימה אישית

בילדותי, בצהרי החג, הולך הייתי עם הוריי ע”ה לבית הכנסת ומקשיב לקריאת האזהרות לרבנו יצחק בר ראובן. החזן מתחיל “איזה מקום בינה, אי מזה ואי זה הוא...”, והציבור מצטרף בסיום ועונה: “מי ייתן ידעתי - ואמצאהו”. את הקטע הבא קרא מתפלל אחר, ואחריו עוד אחד ועוד אחד. חלקם בעלי קולות נעימים, וחלקם פחות, חלקם דייקו, וחלקם פחות. הקהל שבא לשמוע, כיבד את הפחות דייקנים בקריאות “חאל עייניק” (פקח עיניך) ו”עוואד, עוואד” (דהיינו, חזור, חזור וקרא נכון), דבר שהעלה בת צחוק אצל כולם. תוך כדי חילקו לבאי בית הכנסת כיבוד שכלל, פרוסות בוקה די-דמה, עבמבר ורוזטה. עד שבשלב מסוים היה מגיע זמנה של מגילת רות, והחזן מתחיל את הפרק הראשון “ויהי, בימי שפוט השופטים...” אחד הלחנים המיוחדים לנו והיפים ביותר שאני מכיר, אולי לזה התכוון הסופר יעקב יהושוע באמרו - “נועם ספרדי”.
מי ייתן ידעתי - ואמצאהו.
vaturisi@netvision.net.il