יהודי לוב בתקופת מלה"ע השנייה תחת השלטון הפשיסטי-נאצי

(מהדורה שנייה – ינואר 2006)

יעקב חג'ג'-לילוף / מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

לזכרה של אחותי

שמחה דיני ז"ל לבית חג'ג'-לילוף

אשר נקטפה בדמי ימיה

 

מ פ ת   ל ו ב

mapluv

 

מבוא

דברי ימי יהודי לוב בתקופת מלחמת העולם השנייה תחת השלטון הפשיסטי-נאצי, אינם ידועים, במידה מספקת, לציבור הרחב. טבעי, שההתעניינות התמקדה בגורל יהודי אירופה, אך אגב כך, נעשה עוול ליהודים בארצות אחדות מחוץ לאירופה, כמו לוב ותוניסיה, אשר גם הם סבלו רבות ויש לחקור קורותיהם בתקופת מלחמת העולם השנייה. ובמידה מסוימת גם לגבי יהודים במדינות נוספות, שלא היו תחת שליטה ישירה נאצית-פשיסטית, אך היו תחת שלטון הנתון להשפעה נאצית או כפוף לגרמניה ונמנו על עושי דברה.  

יהודי לוב היו נתונים על סף שואה. על ראשם ריחפה סכנת "הפתרון הסופי" והאלמנטים, המאפיינים את השואה, באו לידי ביטוי גם בלוב: "חוקי גזע"; התנכלויות ורדיפות מצד השלטונות; פוגרומים; תקנות מחמירות, תוך כדי המלחמה, המפלות יהודים לרעה; מאסרים ללא משפט, מעצרים ומשפטים והוצאות להורג; פגיעות פיזיות בנפש וברכוש, שהותירה רבים ללא קורת גג ומקור פרנסה; נטישת מקומות מגורים למציאת מסתור מן ההפצצות וההפגזות, דבר שהביאם להיות פליטים נעים ונדים (תופעה, שהתעצמה במהלך המלחמה, ככל שתכפו ההתנכלויות וגדל החשש והפחד לגורלם, במיוחד לאחר הגעת הגרמנים ללוב); עבודות כפייה; הגליות פנים ארציות (מסירת) והגליות אל מחוץ ללוב לתוניסיה (שרובם הושמו במחנות הסגר וחלקם נלקחו לעבודות כפייה) ולאיטליה (שהושמו במחנות הסגר וחלקם נלקחו לעבודות כפייה ולמחנות הריכוז באירופה); העברת יהודים בתוך לוב עצמה למחנות הסגר (ברמת טריפוליטניה) ולמחנה ריכוז (בג'אדו). רק אלמנט אחד והמשמעותי ביותר, ההשמדה השיטתית וההמונית, לא היה הסיפק להוציא אל הפועל, למרות שכל יהודי לוב נכללו ב"פתרון הסופי" (יחד עם יהודי איטליה) והיו תוכניות להעבירם למחנות הריכוז וההשמדה באירופה. זאת, בשל שחרורה של לוב ע"י הבריטים בשלב מוקדם, יחסית, של המלחמה (ינואר-פברואר 1943).

אי לזאת, מין הדין, ללמוד תקופה זו, הדנה בסבלותיהם של יהודי לוב במלחמת העולם השנייה ומוראותיה, שבה נספו מעל ל-700 יהודים, לנבור בסוגיות, לרדת לחקר הנושא, ולהאיר תקופה אשר נותרה, יחסית, עלומה.

בבואנו לסקור את דברי ימי יהודי לוב בתקופת מלחמת העולם השנייה, תחת השלטון האיטלקי הפשיסטי ובמהלך המלחמה גם תחת השלטון הגרמני הנאצי, עלינו לעמוד, בתחילה, על ההחמרה ביחס השלטון האיטלקי הפשיסטי ליהודי לוב בשנות ה- 30, בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה. יחס אשר הוביל בסופו של דבר לפגיעה חמורה ביותר ביהודי לוב, עם הצטרפות איטליה למלחמת העולם השנייה, ואף להחמרה נוספת בפגיעה זו, ככל שמצבה של איטליה הלך והורע בזירת המלחמה בלוב ובמיוחד לאחר הגעת הקורפוס הגרמני-אפריקאי ללוב (בעיקר בפעם השנייה בינואר 1942). מלחמה, אשר במהלכה היה אותו מפגש מרגש בין יהודי לוב לבין החיילים הארצישראליים, ששרתו בצבא הבריטי, אשר שחרר את לוב ממלתעות השלטון הפשיסטי-הנאצי.

 

יהודי לוב בשנות ה-30 של המאה ה-20 עד פרוץ מלה"ע השנייה

עם עלייתם של הפשיסטים לשלטון, בשנת 1922, הם העמידו את עקרון "טובת המדינה" כערך עליון. עקרון זה, הטביע את חותמו על מערכת היחסים בין השלטונות האיטלקיים לבין היהודים בלוב. דבר שבא לידי ביטוי, בצורה בולטת וקיצונית, מראשית שנות ה- 30 ואילך.

כל עוד נתונים היו האיטלקים  בדיכוי המרד הערבי בלוב (בטריפוליטניה עד שנת 1924 ובקירנייקה עד שנת 1931), הייתה סוגיית היהודים משנית בעיניהם. אולם, עם דיכוי המרד הערבי, האיטלקים התפנו לדאוג לרווחת כלל האוכלוסייה עפ"י עקרון "טובת המדינה" לשיטתם, באמצעות תקנות, שהיו בעיני האיטלקים, אמצעי לקידום היהודים לעבר המודרנה ושילובם בהוויה האירופית, אך בעיני יהודי לוב, נתפסו חלק מתקנות אלו, כמדיניות אנטישמית.

גם אם נקבל את המדיניות האיטלקית לשיטתם, הרי ברור, שעם הקשרים בין מוסוליני להיטלר והתקרבותה של איטליה הפשיסטית לגרמניה הנאצית, קיבלה המדיניות האיטלקית, יותר ויותר, גוון אנטי-יהודי ואנטישמי.

 

"חוקי השבת"

מדיניותם של האיטלקים לשילובם של יהודי לוב בחברה הכללית (כמו באיטליה), באה לידי ביטוי ב"חוקי השבת". לשיטתם של האיטלקים, היו בהם לא רק טובתה ופיתוחה של לוב, כי אם גם טובתם וקידומם של יהודי לוב.

"חוקי השבת", שנחקקו בשנות ה-30 נגעו בשני תחומים עיקריים - בתחום החינוך ובתחום הכלכלה:

- "חוקי השבת" בתחום החינוך: עוד בשלהי התקופה העות'מאנית, התלמידים היהודים הורשו להיעדר מביה"ס בשבת. מצב זה נמשך גם בראשית התקופה האיטלקית בלוב, אף שהונהג יום ראשון כיום מנוחה, נעדרו התלמידים היהודים מבתי-הספר גם ביום שבת בנוסף ליום ראשון. בתחילה, מצב זה לא גרם לקשיים מיוחדים, מכיוון שרוב התלמידים היו יהודים, אולם, כאשר גדל מספרם של התלמידים האיטלקים, במיוחד בבתי-הספר התיכוניים, התעורר קושי לשחרר את התלמידים היהודים יומיים בשבוע בלא לשבש את מערכת השעורים. על סמך טענה זו ועידוד השתלבותם, החליט המושל האיטלקי, בדוליו, שתחול חובת נוכחותם של התלמידים היהודים בבתי-הספר התיכוניים גם בשבתות, החל משנת הלימודים 1932-1933, ותלמיד שיעדר יגורש מבית-הספר(1) .

החלטה המושל עוררה מורת רוח רבה בקרב קהילה מסורתית זו והם הגיבו במחאות ובהפגנות נגדה. גם יהודי איטליה מחו בחריפות(2) (אף שתלמידים יהודים באיטליה למדו גם בשבתות, ובעצם המצב הושווה לנהוג באיטליה). לנוכח החלטה זו, רוב התלמידים היהודים פרשו מבתי-הספר התיכוניים. חלקם מצאו מסגרת בתנועה הציונית "בן-יהודה", שהרחיבה מסגרותיה בהתאם, חלקם נשלחו או נלקחו ע"י הוריהם להמשך לימודיהם בארץ-ישראל. אך רבים מהם הפסיקו את לימודיהם לחלוטין ולא השלימו את השכלתם התיכונית, ורק מעטים המשיכו לחבוש את ספסל הלימודים ונאלצו להופיע בבתי-הספר האיטלקיים גם בשבתות.

- "חוקי השבת" בתחום הכלכלה: בינואר 1934 מונה איטלו באלבו למושל לוב(3). מייד עם הגעתו לטריפולי פעל במרץ לשנות את פני המדינה ולהפוך את לוב לארץ מודרנית ומפותחת, שתהפוך לאבן שואבת להגירה ותיירות להמוני איטלקים מן המולדת. לשם כך, ייעד ליהודים, בשל מעמדם הכלכלי הנכבד, תפקיד חשוב בפיתוחה של לוב(4), ולשילובם במשימתו זו, ראה בביטול שמירת השבת צעד חשוב מאד.

לנוכח המציאות, שבה הושבת הנמל גם ביום ראשון וגם ביום שבת, מכיוון שרוב עמילי המכס בנמל טריפולי היו יהודים, לא ניתן היה לפרוק אניות ולשחרר סחורות יומיים בשבוע. אניות עגנו בנמל זמן מיותר, המחסנים עלו על גדותיהם והמלאכה השוטפת בנמל נתעכבה. בעקבות התעצמות הפעילות הכלכלית והסחר הימי דרך הנמל, לא היה מנוס, מבחינתו של המושל איטלו באלבו,  מלהוציא צו ב- 1934, המחייב את עמילי המכס היהודים לעבוד גם בשבתות.

החלטה, שהייתה קשה, אך היא נגעה רק לקומץ יהודים, שהחליפו ברובם את משלח ידם, ולכן לא עוררה תסיסה כללית בקהילה. זאת, בניגוד לצו, שניתן בשלהי 1936, המחייב את היהודים לפתוח את חנויותיהם בעיר החדשה גם בשבתות(5), שבא לענות על התנופה בכלכלה ובתיירות של טריפולי. הצו עורר תסיסה ומהומה רבה בקרב יהודי לוב, נשלחו מחאות הן של יהודי טריפולי והן של יהודי איטליה, והובעה סולידאריות בעיתונות היהודית, בעיקר העיתונות בארץ-ישראל. מנהיגי הקהילה השתדלו אצל המושל לשנות את הצו, או לפחות לדחות את כניסתו לתוקף(6), אולם באלבו עמד על דעתו לקיום הצו. ביום כניסת הצו לתוקף, ב- 5 בדצמבר 1936, הגיבו היהודים במרד, לא פתחו את חנויותיהם ועסקיהם, והיו אף מספר מהומות. המושל האיטלקי הגיב בחריפות, הישעה את רישיונות העסק למאות יהודים, כ- 200 יהודים נאסרו(7) ושלושה ממארגני המרד חויבו בעשר מכות "קורבש" (שוט מענפי חיזרן), בכיכר העיר (באב הג'דיד)(8). הצו שהתקבל ותגובתו הקשה של המושל, גררו מחאות בחוגים היהודיים הבינלאומיים ובעיתונות היהודית העולמית, אך הצו לא בוטל ואף נאכף ביתר שאת, ורישיונותיהם העסקיים של אלו שהמשיכו בסירובם, בוטלו(9). בסופו של דבר, רוב היהודים נאלצו לפתוח את חנויותיהם ועסקיהם, והדבר עורר מורת רוח רבה בקרב הקהילה והגביר את חששותיהם, מה ילד יום?

לנוכח מדיניות זו של האיטלקים כלפי היהודים, הערבים הפכו להיות תוקפניים יותר, בנצלם את העובדה, שליהודים יש קשיים עם השלטונות. אקלים עכור, שהביא לתקריות בין יהודים לערבים, עם פצועים רבים משני הצדדים(10). באחת מתקריות אלו, ציווה המושל האיטלקי  להלקות בפומבי את אלו, שנטלו חלק בהם. תגובת היהודים הייתה קשה לאמצעי חריג זה, ומחשש לתקריות נוספות חדלו היהודים לבקר ברבעים ערביים והקדימו לסגור את חנויותיהם ועסקיהם(11).

 

הכרזת מוסוליני על עצמו "מגן האיסלם" והקמת הציר ברלין-רומא

עם דיכוי המרד הערבי, האיטלקים החלו לנקוט במדיניות של גילוי אורך רוח כלפי הערבים, על מנת להמתיק את גלולת הכניעה ורגשות ההשפלה. הלכו לקראת הערבים בתחומים שונים, גם על חשבון היהודים. לנוכח מדיניות זו, ב-1935 מוסוליני הכריז על עצמו "מגן האיסלם", והפליית הערבים לטובה הלכה והתמסדה.

הקמת הציר  ברלין-רומא בשנת 1936 (לאחר מכן הצטרפה אליו גם טוקיו) לא בישר טובות לנתינים היהודים, שחיו תחת השלטון האיטלקי. גם כאשר מוסוליני, אשר עדיין עמד בפניו העיקרון – המדינה וטובת אזרחיה מהווים את האינטרס העליון וחובת השלטון להגן על האזרחים, הדף הלחצים של היטלר לאמץ את "תורת הגזע". עמידה בלחצים, שבאה לידי ביטוי בעת ביקורו של מוסוליני בלוב במרס 1937, כאשר הצהיר: "יהודי טריפולי יכולים להיות שקטים - הממשלה הפשיסטית […] תכבד תמיד את מסורתיהם"(12). ההצהרה התקבלה ע"י יהודי לוב בתקווה, אך היא לא עמדה במבחן וכבר באותה שנה היו מהלכים של עידוד אנטישמיות כהוראה מלמעלה. ראשי השלטון האיטלקי, באמצעות העיתונות, משרדי הממשלה ואנשי תרבות ורוח, החלו להפיץ תעמולה אנטישמית לשכבות העממיות של החברה האיטלקית(13). התעמולה קיבלה תהודה רבה, חילחלה במהירות ופרצה בכל חומרתה, הן ברחוב האיטלקי והן ברחוב הערבי, ופגיעתם והתעמרותם ביהודים התעצמו. יהודים אבדו את ביטחונם העצמי, פחדו לנוע רחוק מבתיהם וחששו לגורלם. גם למאורעות בארץ-ישראל הייתה השפעה, לרעה, על היחסים בין יהודים לערבים בלוב, הגבירו את התקריות בין העדות ואת המתח מתחת לפני השטח. 

 

החלת "חוקי הגזע"

במשך כמעט שלוש שנים הצליח מוסוליני להדוף את לחציו של היטלר לאמץ את "תורת הגזע". אולם, בסופו של דבר, נאלץ מוסוליני להיכנע ובמחצית השנייה של שנת 1938 הוחלט באיטליה על החלת "חוקי הגזע" כלפי היהודים(14). חוקים, אשר היו מקבילים ודי דומים ל"חוקי נירנברג" – חוקי הגזע הנאציים.

החוקים הורו על:

- גירוש כל הנתינים והילידים הזרים.

- גירוש היהודים מכל בתי-הספר הציבוריים, מבתי-הספר התיכוניים, ומהמוסדות להשכלה גבוהה.             

- הורדת דרגותיהם של חיילים יהודים בצבא איטליה.

- איסור להעסיק יהודים בארגונים מפלגתיים.

- פיטורי כל היהודים המחזיקים במשרות ממשלתיות, בנקאיות ובחברות הביטוח.

- איסור ליהודים לתת שירותים ואספקה למוסדות ממשלתיים וצבאיים.

- סגירת לשכת המסחר ומוסדות פיננסיים ומנהליים בפני יהודים.

- פרוק מפעלים בשותפות יהודית-איטלקית.

- איסור להיות בעלים או מנהלים של מפעלים, שהעסיקו מעל 100 עובדים.

- איסור להיות בעלי מקרקעין, שהכנסתם עלתה על 5,000 לירטות לשנה.

- איסור להיות בעלי מבנים, ששווים מעל 20,000 לירטות.

- איסור להיות אפוטרופוס על שאינם יהודים.

- איסור להיות אפוטרופוס על ילדיו, שהם בני דת אחרת.

- איסור נישואין בין איטלקי ארי ליהודים.

- איסור להעסיק משרתים אריים.

- חובת הטבעת בן הגזע היהודי בתעודות ובמסמכים רשמיים, להפליה לרעה (כמו: חיוב ברישיון מיוחד  

  בתנועה מעיר לעיר, איסור יציאה מבתיהם מאוחר בערב, עדיפות אחרונה באספקה וציוד לחנויות ובתי-

  עסק יהודיים וכו').

בשל כל זאת, היהודים נחשבו לגזע בזוי, שיש לנדות, ומעמדם הורע אף בהשוואה למוסלמים, ולא בכדי, פגיעות הערבים ביהודים תכפו והתעצמו.

אולם, למרות החלת "חוקי הגזע" ויישומם המיידי באיטליה, הייתה אכיפתם בלוב איטית וחלקית. זאת, בשל מעמדם החשוב של היהודים בכלכלת לוב. המושל, איטלו באלבו, אשר פעל לפיתוחה של לוב, דאג לקבל ממוסוליני אישור להחיל החוקים, לפחות בתחום הכלכלי, במתינות(15). יתר החוקים, במיוחד בתחום החינוך, נאכפו מייד והתלמידים היהודים הורחקו מבתיה"ס הציבוריים(16). כך, נטל מערכת החינוך של היהודים נפל על כתפי הקהילות היהודיות, דבר שאילץ את הרב הראשי, אלדו לאטס, לארגן התרמה גדולה מבני הקהילה בטריפולי למען בתי-הספר היהודיים. הקהילה החלה בהרחבה ובהקמה של מסגרות חינוך חלופיות(17) ומימונן(18): נוספו כיתות והורחב סגל ההוראה בבית הספר "התקווה" בהנהלתו של עמישדי גוויטע; נוסד, בהעדר בתי-ספר תיכוניים עבריים בטריפולי, בית-הספר הטכני הראשון, בשכר לימוד מדורג, ובו למדו 60 תלמידים בארבע כיתות(19); תלמידים הצטרפו לבתיה"ס הליליים של "בן-יהודה"; בית המלאכה לנשים בהנהלת לידיה נחום, קלט יותר תלמידות; "אגודת תורה" בהנהלתו של חואטו חאטומה המשיך לפעול. כמו כן, הארגונים הציוניים, שהמשיכו לפעול – "בן-יהודה" בהנהלת ציון אדאדי, "מכבי" בהנהלת רוברטו ארביב וארגון הנשים הציוניות A.D.E.I. בהנהלת לידיה נחום, השתדלו להעסיק את בני הנוער, ככל שניתן, הן בפעילות ציונית והן בחינוך להשכלה כללית.

יש לציין, שהוצאתם של התלמידים היהודים מבתיה"ס הממלכתיים והכוונתם לבתיה"ס העבריים, למרות ההחמרה במצב, התקבלה ע"י הציונים בסיפוק מסוים. זו הייתה שעת כושר להרחבת פעילותם להחדרת התנועה העברית והתודעה הציונית, אף שזו נעשתה בצינעה ובלא לנקר עיניים.

 

 

 

יהודי לוב בתקופת מלה"ע השנייה (1943-1939)

עם פרוץ מלה"ע השנייה, בראשון בספטמבר 1939, אף שאיטליה טרם הצטרפה למלחמה, הממשל האיטלקי בלוב אסר כל פעילות ציונית רשמית(20) והורה לסגור את כל מועדוני "בן-יהודה"(21). אולם, בכך לא חוסל לחלוטין מכלול פעילותם של התנועה הציונית ו"בן-יהודה", שהמשיכו לפעול בצורה מוסווית בין כתלי בתי-הספר. זאת, עד הצטרפותה של איטליה למלחמה, ב-10 ביוני 1940, ולוב הפכה לאחת מזירות המלחמה, שבה היהודים נפגעו קשות.

 

הפגיעות ביהודי טריפוליטניה

מייד עם הצטרפות איטליה למלחמה, אזורים רבים בטריפוליטניה היו נתונים להפצצות והפגזות בריטיות וצרפתיות, אשר גרמו נזקים חמורים בעיקר ב"חארה" (הרובע היהודי), שהייתה ממוקמת בין שני המוקדים האסטרטגיים: תחנת הכוח החשמלית מזה והנמל מזה. מה עוד, שהאיטלקים העמידו בבית הקברות היהודי הסמוך לחומות ה"חארה" סוללות מקלעים נגד מטוסים, והיו פגיעות בנפש וברכוש: כבר בהפצצה הצרפתית הראשונה נהרגו 30 יהודים מתושבי ה"חארה", ארבעה בתי-כנסת נהרסו כליל ואחרים בחלקם, בית-העלמין ניזוק והרבה מן המצבות נבזזו לבניית ביצורים. רבים מבתי העסק היהודיים ניזוקו ומקורות פרנסה נפגעו, רבים מבתי היהודים נהרסו ולא יכלו לשמש יותר למגורים(22). לנוכח המשך ההפצצות וההפגזות, רבים מתושבי ה"חארה" נאלצו למצוא מחסה ומסתור, כמו גם תושבי העיר החדשה(23). רבים נמלטו לזוארה (כ-1000 יהודים), רבים נוספים לגריאן, לזאוויה, לעמרוס, לכפרים ערביים בפנים הארץ ולחוות חקלאיות (שחלקן יהודיות), והיו אף כאלה, שנמלטו לתוניסיה. אולם רבים יותר נותרו ואף הופקרו, שכן לרשות וועד הקהילה (שפעל במסגרת של וועדה קרואה(24)), שפעילותו בלאו הכי הצטמצמה עד למאוד, לא היו הכספים והאמצעים לספק את צורכיהם החדשים של בני הקהילה הרבים שנפגעו. מצבם של היהודים הלך והורע, הלך והחמיר ככל שנמשכה המלחמה, ונאכפו יותר ויותר "חוקי הגזע", שהתווספו להם תקנות מחמירות יותר, ככל שהתדרדר מצבה של איטליה בזירת המלחמה.

לנוכח המצב החמור ברובע היהודי, יש לציין נקודת אור, שבקעה מתוך התופת הזו – רוח היוזמה והסולידאריות היהודית: בוגרי התנועה הציונית ו"בן-יהודה", הקימו וועד מיוחד לעזרה לעניים נפגעי המלחמה, שבראשו עמד ציון נימני. וועד, שקרא ליהודי טריפולי להושיט עזרה לאחיהם המרודים, ותוך זמן קצר נאספו כספים רבים. באמצעותם שכרו דירות מחוץ ל"חארה" ליהודים, שבתיהם נפגעו והם נותרו מחוסרי קורת גג, וסיפקו להם את צורכיהם המינימאליים. כמו-כן, בנו בתוך ה"חארה" מקלט גדול מתחת לפני הקרקע (ואף כוכים בתוך חומות הרובע), למסתור בשעת ההפצצות וההפגזות, ועקומת הנפגעים והחללים בקרב היהודים ברובע ירדה תלולות.

לצד ועד זה הוקמה בטריפולי, בשנת 1941, אגודת "חברת נשים", שבראשה עמדה הצדקת רחל נעים-רבה (וממשיכתה הייתה רג'ינה מימון). האגודה גייסה כספים לסייע לעניי בני הקהילה בתקופת המלחמה, ולאחריה גם בהכנסת כלה, בצרכי בר-מצווה, בצרכי מושב הזקנים, בצרכי תלמידי ישיבות וכו' (פעילות, שהתמידה עד שלהי העלייה הגדולה ונמשכה גם בארץ)(25).

במהלך המלחמה היה מעבר אוכלוסין לא רק מטריפולי, אלא גם ממקום למקום ברחבי טריפוליטניה: יהודים מזליתן וממצראתה נמלטו לכפרי הסביבה; יהודים מזנזור ומתרהונה מצאו מחסה אצל בדווים באזור; בשל קיומו של בסיס צבאי בסירת, הסמוך לשדה תעופה ומתוך דאגה לביטחון שדה, הוגלו כל יהודי סירת למצראתה (רובם לא חזרו לבתיהם גם בתום המלחמה, חלקם נשארו במצראתה וחלקם עברו לכ'ומס ולטריפולי ורק בודדים חזרו לסירת).

פה המקום להדגיש את שיפור היחסים עם האוכלוסייה הערבית במהלך המלחמה, כאשר שני הצדדים, מתוך שותפות גורל, סייעו האחד לשני, בצר להם. ערבים נתנו מחסה ליהודים בכפריהם ומצד שני, יהודים שידם משגת, דאגו לצורכיהם הבסיסיים והחיוניים של שכניהם הערבים(26). לעומת זאת, האיטלקים, ובמיוחד אלו מבין הפשיסטים הקנאים, התנכלו ליהודים, השפילו והעליבו אותם בכינויי גנאי ואף הכו יהודים בכל הזדמנות אפשרית(27).

ראוי לציין, שבעת המלחמה, למרות סגירתם של בתי-הספר בשל מאורעות המלחמה, בוגרי התנועה הציונית ו"בן-יהודה", המשיכו להעסיק את ילדי היהודים, שנותרו בעיר וברובע היהודי, בפעילויות שונות מאולתרות, כאשר הדבר התאפשר. וכך, על אף איסור פעילותה של התנועה הציונית ועל אף הפסקת הלימודים בבתי-הספר בטריפולי, הייתה מידה מסוימת של פעילות ציונית וחינוכית, לצד סיוע לנזקקים ונפגעים.

 

אכיפת "חוקי הגזע" והתקנות המחמירות תוך כדי המלחמה

עם הצטרפות איטליה למלחמה, ביוני 1940, וככל שמצבה בזירת הקרבות הורע, נאכפו יותר ויותר "חוקי הגזע", ואף התווספו להם תקנות מחמירות יותר(28):

- בספטמבר 1940, הוצא צו שהורה לאסור את כל נתיני וילידי ארצות האויב, ולאחר מכן אף לגרשם   לתוניסיה ולאיטליה (ראה פירוט בהמשך).

- בראשית 1941, הוצא צו לאיסור פעילותה של אגודת "מכבי".

- בתחילת 1941, נשלל המונופול על הסחר הסיטונאי מידי יהודי טריפולי.

- בפברואר 1942, בלחצם של הגרמנים הורה מוסוליני על "דילול האוכלוסייה היהודית של לוב", שבאה לידי ביטוי בפינוי יהודי קירנייקה למחנה הריכוז בג'אדו (ראה פירוט בהמשך).

- במאי 1942, נאסר על היהודים ליהנות מכל זיכיון ברכוש המדינה בתחום החקלאי, היערות   והמחצבים; להיות בעלים או מנהלים של מוסדות אשראי, ביטוח, שיט, תובלה, משלוח סחורות; להיות חברים באגודה שיתופית ולפרסם כל כתב-עת שלא היה בעל אופי דתי.

- במאי 1942, נאסר על היהודים לעשות הסכם קניה, או מכר, או חכירה ליותר משלוש שנים, של נכסי דלא-ניידי ושל מפעלים חקלאיים, עם איטלקים אריים או מוסלמים. לגופים יהודיים אסור לייבא ולייצא סחורות מאיטליה ואליה, מחוץ-לארץ ולחוץ-לארץ, או לעסוק בסחר הסיטונאי ובסחר הקשור בהגנה הצבאית על לוב.

- ביוני 1942, הוצא צו גיוס ליהודים מגיל 18-45 לעבודות כפיה (ראה פירוט בהמשך).

- באוקטובר 1942, הוצא צו להרחבת "חוקי הגזע" התקפים באיטליה אך טרם נאכפו בלוב. החמרה בהגבלות ביחסי יהודים לא רק עם "הגזע הארי", אלא גם עם האוכלוסייה הערבית ונקבע במפורש שהיהודים נחותים אף לעומת המוסלמים.

כפי שאנו רואים, לאחר התחיקה האנטי יהודית, שפגעה בחינוך ובפעילות הציונית ורק במידה מסוימת בכלכלה, הרי עם כניסת איטליה למלחמה, נאכפו יותר ויותר "חוקי הגזע". מעבר לכך, הוצאו תקנות מחמירות נוספות, אשר חלקן באו לאכוף חוקים שחוקקו זה מכבר, אך לא יושמו, בעיקר בתחום הכלכלי, וחלקן החמירו עוד יותר והרעו את מצבם של היהודים. התקנות כללו גם תחומי תרבות, כמו סגירת אגודת מכבי ואיסור פרסום כתבי עת. אולם, החמורות ביותר היו התקנות: הפעלת הגיוס לעבודות הכפייה; אכיפת גירוש היהודים הזרים והגליית היהודים נתיני וילידי ארצות העימות לתוניסיה ולאיטליה; העברת יהודי קירנייקה למחנה הריכוז בג'אדו.

 

עבודות כפייה בלוב

ב – 28 ביוני 1942, כתוצאה מלחץ גרמני (יותר נכון, בהוראת הגרמנים) פרסם מושל לוב צו, שחייב גיוס יהודים בגילאי 18-45, לשירות אזרחי למען המאמץ המלחמתי(29). צו, שנכנם לתוקף ב – 11 ביולי, וכבר באוגוסט גויסו כ- 3000 יהודים(30) (מתוך מכסה שאמורה לכלול כ- 5000-4000 יהודים מטריפולי), אשר רוכזו בפאתי המדבר במחנה סידי-עזאז, לעבודות כפייה. אולם, בשל תשתית בלתי נאותה וארגון לקוי שוחררו, במשך הזמן, רוב המגויסים ונותרו במחנה כ- 1000 יהודים אשר חולקו לקבוצות של 50-40 איש והחלו בסלילת כבישים באזור. במהלך הגיוס לעבודות הכפייה, יהודים רבים (בעיקר גברים, אך גם משפחות שכללו גברים ברי גיוס), מחשש להילקח למחנות כפייה ובשל רדיפות האיטלקים, שנעשו בעידוד הגרמנים, נמלטו מבתיהם וחיפשו מסתור במקומות שונים. זאת, גם כאשר התמלאו המכסות, מחשש ופחד שיבולע להם בשל עצם הבריחה, ושמא, בכל זאת, יוכנו תשתיות מתאימות ויתחדש הגיוס לעבודות הכפייה, והפכו לפליטים מפוחדים נעים ונדים חסרי כל, סובלים מחרפת רעב, ממחלות ומגפות, מצינת החורף ומחום הקיץ.    

החיים במחנה סידי –עזאז, לנוכח הנסיבות, היו סבירים: התאפשר קיום הפולחן הדתי - אחד האוהלים נקבע כבית-כנסת מאולתר, היה פטור מעבודות בשבת, התאפשר לוועד הקהילה בטריפולי לספק לעצירים מזון כשר והיה פיקוח רפואי סביר. לעומת זאת, סדר היום היה נוקשה: עובדי הכפייה עבדו משחר עד ערב, אף שהפיקוח על העבודות היה נתון בידי האיטלקים, מדי שבוע הגיעו למחנה קצינים גרמנים (שראו בו פרי יוזמתם) לביקורת, שהייתה קפדנית ומטילת מורא.

המשימה העיקרית, שיועדה לעובדי הכפייה היהודים, הייתה סלילת כבישים בחזית קירנייקה בגבול לוב-מצרים(31). לשם כך, נשלחו למחנה בוקבוק, שעל הגבול, 350 יהודים עובדי כפייה, אשר בראשם עמד המהנדס היהודי הלובי משה חדד, שבחר את העובדים והשתדל לא לכלול בתוכם מפרנסי משפחות. המחנה היה ממוקם  בלב המדבר ושרר בו מחסור חמור במים, ובשל ריחוקו מכל ישוב, לא היה מגודר ולא הוצבו בו שומרים(32). העובדים שוכנו באהלים וקיבלו אספקה מידי מספר ימים, והיה רופא צמוד במחנה. העובדים היו אמורים לעבוד במרץ משחר עד ערב, אולם בשל הפיקוח הרופף ומאמציו של המהנדס חדד לחבל בעבודה, התנהלה העבודה בעצלתיים. העובדים סגרו קטעי כביש לסירוגין לשיפוצים, כביכול, ובכך אילצו רכבים כבדים לרדת מהכביש ורבים מהם שקעו בחול ובבוץ. שיטה, שהרבו לנקוט בה בשעת נסיגת הכוחות האיטלקיים מהחזית, על מנת לחבל בנסיגה. המהנדס משה חדד בסיועו של הרופא האיטלקי הצליח גם לשחרר כ-100 עובדים, בשל מחלות, כביכול.

חדד ניסה לעודד את עובדי הכפייה ולשם כך תלה שלט במחנה ועליו הכתובת באיטלקית – "מחנה עבודה לפועלים יהודים", והוסיף באותיות עבריות את המילה "שדי", שאמורה להגן על עובדי המחנה ולנסוך עליהם בטחון(33).

כאשר כוחות הציר היו בעיצומה של הנסיגה בקרב אל-עלמיין, ומחנה עובדי הכפייה בבוקבוק הופצץ קשות והיו נפגעים, ניתנה הוראה לעובדי המחנה, ב-6 בנובמבר 1942, לסגת לטריפולי בכוחות עצמם(34). העובדים נטשו את המחנה והחלו את מסעם המפרך לכוון טריפולי, בחלק מהדרך, ברכבים מזדמנים ובחלקה האחר, ברגל וסבלו רבות מתלאות הדרך. הנסוגים היו נתונים להפצצות תוך כדי נסיגתם, מעורבים בתאונות דרכים וסבלו מתנאי מזג האוויר המדברי ומחוסר מזון ומים, וחלקם מצאו את מותם בדרך. הנותרים, עם הגעתם לטריפולי, באמצע נובמבר, מותשים ורעבים, לא זכו לשום עזרה ממשלתית והמשפחות ומוסדות הקהילה נאלצו לטפל בהם.

 

גירוש יהודים מלוב לתוניסיה ולאיטליה

עם כניסת איטליה למלחמה, עדיין נותרו בלוב יהודים בעלי נתינות זרה(35), שבשל מעמדם הכלכלי לא נאכף כלפיהם הסעיף ב"חוקי הגזע" – גירוש כל הנתינים והילידים הזרים, ורק מעטים עזבו מרצונם. בספטמבר 1940 הגיעה ההוראה מרומא, לכלוא את כל נתיני ארצות העימות במחנות הסגר, שהוקמו בתאג'ורה, בבוארת אל-חסון ובמדבר ליד הון. אולם בשל מחסור באמצעי תעבורה, מתקני כליאה וציוד, ההוראה בוצעה בחלקה, נכלאו רק מעטים, שנחשדו כגורם העלול להיות עוין במיוחד.

בנוסף ליהודים בעלי הנתינות הזרה, הקבועים, היו בלוב (בעיקר בקירנייקה) כמה מאות פליטים יהודים מאירופה (בעיקר מהונגריה ומצ'כיה)(36), ש"נתקעו" בלוב בדרכם לארץ-ישראל. פליטים, אשר גם הם רוכזו במחנה צבאי בקרבת בנגזי בתנאים קשים, כאשר הקהילה היהודית, מתוך סולידאריות יהודית ואחוות אחים ממשיכה לסייע להם (במיוחד לילדים, שיזכו לתזונה נאותה). הסיוע נמשך, גם כאשר הפליטים הועברו למחנה פאלמטה, שעל סף המדבר, עד אשר הועברו לאיטליה, במהלך אוגוסט-ספטמבר 1940(37).

בראשית 1942, ניתנה ההוראה לגרש מלוב כל הנתינים והילידים הזרים מארצות העימות. עפ"י הסדר עם תוניסיה, הנתונה למרותו של שלטון וישי, כ-1,600 יהודים בעלי נתינות צרפתית ( כולל אלג'יראים), וילידים מרוקאים ותוניסאים גורשו, בינואר-מרץ 1942 לתוניסיה ומיעוטם לאלג'יריה והתווספו ל-400 היהודים מלוב שחיפשו, עוד קודם לכן, מקלט ומחסה בתוניסיה(38). מגורשים, אשר הופקרו על הגבול התוניסאי, בלא שהתאפשר להם לקחת שום רכוש. חלקם הקטן התפזר בקהילות היהודיות התוניסאיות הגדולות, כמו תוניס וגאבס, אשר קיבלו אותם בזרועות פתוחות, מתוך אחווה יהודית, וחיו כיתר היהודים תחת שלטון וישי. בעוד שרובם שוכנו, בתנאים קשים, במחנה צריפים במארס ובמחנה הסגר, 7 ק"מ מהעיר ספאקס. קהילת יהודי ספאקס, שאימצה אותם, דאגה לספק להם מזון וביגוד ושלחה להם רופא לטיפול בחולים. עם הכיבוש הישיר של תוניסיה ע"י הגרמנים,  בנובמבר 1942, יום לאחר תחילת "מבצע לפיד" (נחיתת "בנות הברית" למרוקו ולאלג'יריה, לשחרור צפון אפריקה מידי הגרמנים והאיטלקים, במקביל למערכה באל-עלמיין, בתנועת מלקחיים), הורע מצבם של יהודי תוניסיה ועקב כך, הורע גם מצב היהודים המגורשים. גורלם היה זהה לזה של יהודי תוניסיה, הם היו נתונים לרדיפות ופיקוח ורבים מהם גויסו, למען המאמץ המלחמתי הגרמני, לעבודות כפייה, עם אחיהם בתוניסיה. הם נמנו גם עם היהודים שנפצעו וכ-50 מהם נהרגו בהפצצות "בנות הברית" על תוניסיה. זאת, עד שחרורה של תוניסיה, במאי 1943, והתאפשר ליהודי לוב לחזור לביתם, אלא, שהשיבה הייתה איטית, יחסית, מותנית במצב הביטחוני ובאמצעי התחבורה. תוך מספר שבועות, חזרו ללוב כאלף יהודים, שאר כ-400 יהודים מקירנייקה הועברו לעיר תוניס וכ-600 יהודים מטריפוליטניה התפזרו ברחבי תוניסיה ובעיר תוניס. הם שוכנו בקרב הקהילות היהודיות המקומיות, שדאגו לצורכיהם עד שובם טיפין-טיפין ללוב, כאשר האחרונים שבהם חזרו לבתיהם עד מרס – אפריל 1945.

מתוך כ-870 היהודים בעלי נתינות בריטית, קבוצה של כ-300 יהודים מטריפולי גורשה, בינואר ומרץ 1942, לאיטליה, באניות משא מזוהמות וללא אפשרות לקחת שום רכוש (קבוצה, שאליה הצטרפו, מאוחר יותר, משפחות נוספות, שמנו כ-120 יהודים). המגורשים פוזרו והוכנסו למחנות סגורים, רובם למחנה בצ'יווטלה דל-טורונטו, שבמחוז טראמו במרכז איטליה (שחלקם הועבר ביוני 1943, למחנה בבזאנו, שבקרבת בולוניה), ומיעוטם למחנות בארצו, מזרחית לסיינה, ובבאניו א-ריפולי, דרומית מזרחית לפירנצה. קבוצה נוספת של 56 יהודים בעלי נתינות בריטית מבנגזי, הועברה לאיטליה, במאי 1942 באוניה צבאית לברינדיזי, ומשם למחנה בבולוניה(39).

במחנות אלו שוכנו היהודים במבני ציבור גדולים, עד 150 נפש בכל מבנה. למרות חיי הצפיפות והאיסור בד"כ לצאת את המחנות, החיים במקום היו נסבלים, מכיוון שנחשבו שבויי מלחמה הזכאים לחבילות מזון מן הצלב האדום. אולם, עם תפיסת השלטון באיטליה בידי גרמניה, ב-8 בספטמבר 1943, הורע מצבם של יהודים אלו. ב-28 באוקטובר 1943, הגברים ממחנה צ'יווטלה דל טרונטו, נלקחו ע"י אנשי ס"ס גרמנים למחנה קרוצ'טה בקייטי, לעבודות כפייה. הועסקו בבניית ביצורים ותעלות נגד-טנקים בקו החזית ליד נהר סאנגרו, בעבודת פרך משחר עד לילה וללא מזון מספק, בעוד הנשים נותרו מאחור במחנה. כעבור כחודש ימים, כאשר החלו התקפות בריטיות מן האוויר על קו החזית, היהודים עזבו את עבודות הביצורים ונמלטו, במסע רגלי מפרך, לאורך 180 ק"מ,  לצ'יווטלה דל-טרונטו למשפחותיהם.

באוקטובר 1943, הוסעו היהודים, הכלואים במחנה בזאנו, לתחנת הרכבת בבולוניה, הועמסו על רכבות משא והועברו למחנה הריכוז אינסברוק-רייכנאו, שבמערב אוסטריה. הקבוצה מבנגזי, ששוכנה במחנה בבולוניה, גילתה התנגדות ונלקחה בכוח ע"י הגרמנים לתחנת הרכבת המקומית, הועמסה על קרונות רכבת משא סגורים, ובנסיעה ללא נוחיות ומזון במשך שלושה ימים, הועברה למחנה הריכוז אינסברוק-רייכנאו. בסה"כ הועברו לאינסברוק רייכנאו כ-100 יהודים מלוב. הגברים הועסקו מחמש בבוקר ועד שבע בערב בעבודת פרך, והנשים עבדו בעיקר בגן הירק. הגרמנים התאכזרו במיוחד ליהודים מלוב, בשל קיום המצוות(40), וחייהם היו קשים עד מאוד. זאת, עד העברתם למרכז הפליטים בעיר ויטל בצרפת באפריל 1944, לקראת השחרור הסופי וחזרתם ללוב (במסגרת עסקה של החלפת שבויים בין גרמניה לבריטניה)(41).

באוקטובר 1943, העבירו הגרמנים את היהודים, האסורים בארצו, לכלא בפירנצה ומשם למחנה בקארפי, ולבסוף, בפברואר 1944 הועברו למחנה הריכוז ברגן-בלזן בצפון גרמניה. גם היהודים ששהו בצ'יווטלה דל טרונטו, נלקחו, ב-6 במאי 1944, ע"י הגרמנים במשאיות לאזור פוסולי – קארפי צפונית למודנה, וכעבור ימים אחדים הוסעו ברכבות משא אטומות למחנה הריכוז ברגן-בלזן. בסה"כ הועברו לברגן-בלזן כ-370 יהודים מלוב בארבעה טרנספורטים בין ינואר לאוגוסט 1944. בתחילה, אף שסבלו קשות והגברים הועסקו בעבודת פרך, מצבם היה טוב ביחס לאסירים אחרים(42), אולם מצבם התדרדר בסוף 1944, כאשר התעצמה התעללות אנשי הס"ס וחיי אנשי המחנה הפכו לגיהינום. זאת, עד העברתם, בנובמבר 1944, למחנה שבויים בריטיים בירנבאך-ריס בדרום גרמניה, אשר נשמר מבחוץ ע"י חיילי הוורמאכט ולא ע"י הס"ס והתנאים בו היו נוחים יחסית. המעטים, אשר נותרו בברגן-בלזן הועברו רק בינואר 1945 למחנה שבויים בריטיים וורצך ליד ביבראך ותנאיהם השתפרו. באפריל 1945 שוחררו כולם בידי צבא צרפת החופשית, הועברו לצרפת למקומות שונים וטופלו ע"י נזירות עד העברתם, באוגוסט 1945, לבארי, בדרום איטליה ומשם הוחזרו לבתיהם בלוב. קבוצה אחרת של יהודים מלוב, שהייתה בברגן-בלזן הועברה לליסבון, בפורטוגל, ומשם למחנות עקורים אמריקאיים באלג'יריה ובמרוקו, עד החזרתם ללוב(43).

 

הפגיעות ביהודי קירנייקה

אם מצב יהודי טריפוליטניה היה קשה בעת המלחמה, הרי מצבם של יהודי קירנייקה היה קשה שבעתיים. בנוסף לאיסור פעילותה של התנועה הציונית בבנגזי וסגירת כל בתי-הספר בכל קירנייקה (בלא שתהיה שום פעילות מסוימת מוסווית ומאולתרת כפי שקרה בטריפולי), פגיעתם הכלכלית והפלייתם לרעה היו חמורים מאד. זאת, בשל אכיפתם של "חוקי הגזע" ביתר שאת, לנוכח היותם בקו החזית. גם פגיעתם הישירה, בשל הקרבות והשתלשלות קורות המלחמה בחזית המזרחית של לוב, כאשר קירנייקה עברה חמש פעמים מיד ליד, מידי האיטלקים לידי הבריטים וחוזר חלילה, הייתה קשה וחמורה ביותר, בהיותם חמש פעמים בלב זירת המלחמה והקרבות(44).

כבר בספטמבר 1940, עם כיבוש סידי-בראני, במערב מצרים בקרבת הגבול עם לוב, ע"י האיטלקים מידי הבריטים, הייתה השתוללות של איטלקים באזור המגורים והמסחר של יהודי בנגזי, שהיה בהם רמז למה שמצפה ליהודי קירנייקה בהמשך. לא בכדי, עם בוא התגובה הבריטית לפלישת האיטלקים לסידי בראני, בכיבוש הבריטי הראשון של קירנייקה (9 בדצמבר 1940 – 3 באפריל 1941), הבריטים התקבלו ע"י היהודים בהתלהבות. הם סייעו לבריטים וראו בהם צבא משחרר מ"חוקי הגזע" ומפגיעת האיטלקים ביהודים. התלהבות, שגאתה בעקבות המפגש עם החיילים הארצישראליים, אשר שרתו בצבא הבריטי והשתתפו בחזית המזרחית בלוב.

עם כיבוש קירנייקה ע"י הבריטים, בדצמבר 1940, עצרו האיטלקים מספר מנהיגים, רבנים, פעילי ציבור ונכבדים יהודים (כמו, ר' פריז'א זוארץ, ר' משה בלולו ואחרים). הם הוכנסו לבתי-סוהר שונים, ללא משפט, באשמת עוינות למשטר ואהדה לאויב (ושוחררו רק בינואר 1943, עם שחרורה הסופי של לוב ע"י הבריטים).  

לנוכח הכיבוש הראשון של קירנייקה ע"י הבריטים, והמפלה שנחלו האיטלקים, מוסוליני פנה ישירות להיטלר וביקש סיוע להדיפת הבריטים. היטלר נאות לבקשה, ושלח ללוב, במרץ 1941, את הקורפוס  הגרמני-אפריקאי בפיקודו של המצביא המוכשר רומל ("שועל המידבר"), המצליח כבר, באפריל 1941, לכבוש חזרה את קירנייקה (למעט מתחם טוברוק, שהחזיק מעמד עד יוני 1941).

התושבים האיטלקים בבנגזי, אשר היו עדים להתלהבותם של היהודים בקבלת הבריטים והסיוע שהגישו להם, החלו לנקום ולפרוע ביהודים(45). ביומיים, שבין נסיגת הבריטים מבנגזי, ב-3 באפריל, לבין כניסת האיטלקים והגרמנים, ב-5 באפריל, הם התנפלו על כל יהודי שעבר ברחוב, פלשו לרחובות היהודים, הכו אותם, שדדו את רכושם והשאירו הרס רב בבתיהם, ובמהלך פרעות אלו אף נרצחו שני יהודים. רק עם כניסת האיטלקים לעיר נבלמו הפרעות, אך הפורעים והרוצחים לא נענשו, והיהודים לא קיבלו שום פיצוי על נזקיהם הרבים. יתרה מזאת, בשל יחסם האוהד של היהודים לבריטים, הוחמר יחסם של האיטלקים כלפי היהודים. עשרות יהודים, שנחשדו בשיתוף פעולה עם האויב ובביזוי האומה האיטלקית ומנהיגה מוסוליני, נעצרו, חלקם נשפטו לתקופות מאסר שונות ואחד מהם אף נידון למוות(46). למרות השהות הקצרה של רוב הגרמנים בלוב בשלב זה, והשפעתם של הגרמנים על האיטלקים ביחס השלילי ליהודים טרם הגיעה לשיאה, הפגיעות ביהודים תכפו, האנטישמיות גאתה, איטלקים וגרמנים הציקו והטרידו יהודים בכל הזדמנות.

בעקבות דילול הכוחות הגרמניים בלוב עקב "מבצע ברברוסה" (פלישת גרמניה הנאצית ביוני 1941 לרוסיה), התאפשר לבריטים לכבוש בשנית את קירנייקה (18 בנובמבר 1941 – 28 בינואר 1942). שוב היהודים מקבלים את הבריטים בהתלהבות (אך בצינעה), ומתרחש אותו מפגש מרגש עם חיילים ארצישראליים פעם נוספת. אולם, מייד עם כיבושה של קירנייקה ע"י הבריטים, לנוכח החשש של האיטלקים והגרמנים, לאיבוד מאחזם בצפון אפריקה, מטילים את כוחם לזירה בפיקודו של רומל, כבר בינואר 1942. הם הודפים את הצבא הבריטי מקירנייקה ונעצרים רק בקו אל-עלמיין, במערבה של מצרים, עם כוונות, בהמשך, לכבוש את מצרים ולעלות לכוון ארץ-ישראל ולכבוש את כל המזרח התיכון.

בנסיגה השנייה של הבריטים מקירנייקה וכיבושה מחדש ע"י רומל, לנוכח שמחת היהודים בקבלת הבריטים כצבא משחרר ושיתוף הפעולה עמם בשנית, מגיבים האיטלקים, בהשפעת ובלחצם של הגרמנים, בחומרה רבה. יהודים רבים נעצרים ונשפטים לתקופות מאסר שונות, ושלושה מהם אף נידונו למוות והוצאו להורג בירייה.

כאמור, שהייתם של הגרמנים בלוב בפעם הראשונה הייתה קצרה והשפעתם השלילית על האיטלקים, ביחס ליהודים לא גאתה למימדים נרחבים וטרם הספיקה להתפשט ולהעמיק, בניגוד לשהייתם השנייה, תוך כדי ההכנות למערכה באל-עלמיין (ינואר – אוקטובר 1942), שאז התהפכו היוצרות. לוב הייתה, למעשה, תחת שליטה גרמנית. הגרמנים, הם אלו, שקבעו המדיניות בלוב בכלל ובזירת הקרבות בפרט ואגב כך גם היחס ליהודים, שהלך והחמיר. וניתן לקבוע, שבשנת 1942, שליטי לוב, לפחות באופן רשמי, היו האיטלקים, אך, מי שמשך בחוטים ושלטו הלכה למעשה, היו הגרמנים, והפגיעות החמורות ביותר ביהודים בכל המלחמה היו בתקופה זו. מצב עניינים, שהגביר חששותיהם ופחדיהם של היהודים והעצים את בריחתם ממחוזותיהם ומבתיהם, במיוחד, כאשר החלו לטפטף ידיעות על קורות וגורל היהודים בארצות הכיבוש הגרמני באירופה.

הפגיעה החמורה ביותר ביהודים, הייתה ההחלטה ל"דילול האוכלוסייה היהודית בלוב", עפ"י הדוקטרינה הגרמנית הנאצית ודרישה גרמנית בחתימתו האישית של מוסוליני, כאשר השלב הראשון היה לפנות את יהודי קירנייקה. עפ"י התוכנית המקורית, הייתה כוונה לפנות גם את יהודי טריפוליטניה, אך, בגלל חוסר אמצעים וכושר התארגנות לקוי ובשל מספרם הרב של יהודי טריפוליטניה ומעמדם החשוב בכלכלת הארץ, התוכנית נדחתה לשלב מאוחר יותר ולא הספיקה לצאת אל הפועל(47). לא כך היה עם יהודי קירנייקה, שהיו מעטים יחסית וניתן להעבירם בלא קושי מיוחד, ויתרה מזאת, בשל היותם בקו החזית, ראו בהם גורם בלתי-אמין ו"גייס חמישי". לכן האיטלקים, לדרישתם של הגרמנים, החליטו בשלב זה לפחות, כאשר ההכנות למערכה באל-עלמיין היו בעיצומן, להרחיק את יהודי קירנייקה מהחזית, הרגישה מבחינתם, לתוך פנים הארץ. עפ"י החלטה זו, מלבד אלו, שהוגלו לתוניסיה ולאיטליה, רוב יהודי קירנייקה, כ-2600 יהודים, פונו למחנה ריכוז בג'אדו (השוכנת כ-235 ק"מ דרומית-מערבית לטריפולי). מיעוטם, כ-400 יהודים, פונו לכפרים בגריאן, ביפרן ובטגרינה, ברמת טריפוליטניה (לא רחוק מג'אדו). במהלך הפינוי נותרו בקירנייקה, בלב זירת המלחמה, כ-350 יהודים, שאת חלק מהם, לא הצליחו או לא הספיקו להעביר לג'אדו. חלקם (ואף כאלה שהיו כבר על המשאיות או בנקודות האיסוף) נמלטו לכפרים סביב וכאלה אף למצרים, בשל חששם להיתפס ולהישלח לג'אדו ואולי אף גרוע יותר. ורק מיעוטם הושאר לשמור כביכול, על הרכוש הקהילתי(48).

פינוי היהודים מקירנייקה נמשך בין מאי לאוקטובר 1942, בשיירות בנות 10-8 משאיות, אחת לשבועיים. במסע שנמשך 5 יממות, בנסיעה מפרכת במדבר הלוהט במשך היום, ובלינה בלילה בצינת המדבר תחת כיפת השמים.

העצירים, במחנה ג'אדו, שוכנו בביתנים ארוכים בצפיפות רבה, כ-400-300 איש בכל ביתן, במסגרת משפחתית. כאשר רק שמיכות, סדינים, רדידים ומחצלות שימשו כמחיצות, לשמירת פרטיות מינימלית של כל משפחה. לכל ביתן היה קאפו וסגן, שהיו אחראים לחלוקת המזון ולסידור העבודה השוטפת במחנה.

מחנה ג'אדו, ששימש בעבר מחנה צבאי, היה מוקף גדרות תיל. על גבעה, שצפתה על המחנה, הוצבה מכונת ירייה, והשמירה על המחנה הייתה בידי איטלקים וערבים(49). הפיקוד האיטלקי על המחנה היה נוקשה, מפקד המחנה וסגנו הסתובבו עם שוט ואלה ועל כל מה שנראה בעיניהם כעברה, הכניסו יהודים לצינוק, שבו הוכו קשות, או הופנו לעבודות פרך, בעיקר על מנת להשפילם.

התנאים במחנה, שהיה באזור מדברי, היו קשים ומחפירים, התנאים הסניטאריים והתברואתיים, באזור של אקלים קשה זה, היו גרועים ביותר. מים חולקו במשורה במשך שעתיים ביום והמזון שחולק היה מועט ומקולקל(50). בשל תנאים אלו פרצו מגפות מדבקות, והצפיפות הגבירה את ההידבקות. החולים, שסבלו מתת-תזונה, הלכו ונחלשו ורפתה עמידתם בפני המחלות. עם התפשטות המגפות שוכנו החולים הרבים באחד הביתנים, אולם בגלל האקלים הקשה, הצפיפות, הזוהמה, תזונה לקויה ומחסור בתרופות, לא ניתן היה לעצור את ההידבקות ולהדביר את המגפות. רבים מתו מידי יום וקרוב לרבע מהעצורים  - 562 יהודים, המהווים כ-17% מכלל אוכלוסיית קירנייקה באותה עת, מצאו את מותם בזמן שהייתם במחנה(51). מגפות, אשר ביטלו תוכנית להעביר את עצורי המחנה לאיטליה ומשם למחנות הריכוז באירופה, מחשש להפצת המחלות שם, והדבר הציל את יתר העצירים מגורל יהודי איטליה, שנשלחו לאושויץ. בין אלו, שנשלחו לאושויץ, היו מספר יהודים מלוב, ששהו באותה עת באיטליה, הרגועה יחסית, בראשית המלחמה, לעומת לוב, הנתונה בחזית מלחמתית (אם יהודיה לובית, שנישאה ליהודי איטלקי, הקימה משפחה וילדה ילדים ואב המשפחה, ברצותו לגונן על משפחתו, העבירם לאיטליה, כמו כן, איש בעל מקצוע טכני, שהועבר לאיטליה למען המאמץ המלחמתי וילד, שהועבר לסבתו באיטליה).

יש לציין, שהשלטונות האיטלקיים אפשרו ליהודים בג'אדו לקיים את המצוות ואת הפולחן הדתי(52), הוקצה ביתן קטן כבית-כנסת, אפשרו את שמירת השבת והחגים ולא הוציאו אותם לעבודה בימי חג ובשבתות. אפשרו להם לשמור כשרות, בזכות קהילת יהודי טריפולי, שהשתדלה לעזור לאחיה העצורים בג'אדו וניתנה להם הרשאה לשגר למחנה מדי שבוע, כמעט בקביעות, מזון כשר.

לעומת עצורי ג'אדו, היהודים שנשלחו לכפרים ברמת טריפוליטניה, שוכנו בחדר משותף לכל משפחה, בבתים בודדים ומוזנחים ללא נוחיות(53). הם חויבו להתפקד בכל בוקר ונאסר עליהם להסתובב מחוץ לבתים ללא סיבה. קיבלו מנות מזון זעומות וסבלו מתת-תזונה, על אף הסיוע במזון, שקיבלו מהקהילה היהודית המקומית. אך למרות מצבם הקשה ותנאי החיים הפרימיטיביים, שלא היו רגילים אליהם, מצבם היה שפיר יחסית, ממצב אחיהם העצורים במחנה ג'אדו.

המזור המיוחל ליהודי קירנייקה, בא בעקבות ההכרעה בחזית המדבר המערבי בצפון אפריקה, בקרב אל-עלמיין(54). בקרב, שהחל ב-23 באוקטובר 1942, מיגר המצביא הבריטי מונטגומרי, את רומל, שפיקד על הצבא הגרמני-איטלקי וכבר בנובמבר 1942 שיחרר את קירנייקה, ובינואר 1943 נכנס לטריפולי ושיחרר את כל לוב .

ערב המפלה באל-עלמיין, ריכזו האיטלקים את כל הגברים, שבמחנה ג'אדו במרכז המחנה ואיימו עליהם בהוצאה להורג, אשר התבטלה ברגע האחרון(55). עם השחרור וכניסת הצבא הבריטי למחנה, הוטב מצב היהודים במחנה, סופקו מזון משופר ותרופות והחולים טופלו עד החלמתם. עד אוקטובר 1943 שבו אחרוני המפונים מג'אדו לקירנייקה(56), וגם אלו, ששוכנו בכפרים, רוכזו בגריאן וניתן להם מזון וטיפול נאות עד להחזרתם לקירנייקה(57).

 

 

 

המפגש עם החיילים הארצישראליים ועזרתם ליהודי לוב

להופעתם של החיילים הארצישראליים, ששרתו בצבא הבריטי, אשר שחרר את לוב מהשלטון האיטלקי הפשיסטי-הגרמני הנאצי, הייתה השפעה רבה על יהודי לוב. בעידוד היהודים, בהברחת צעירים לארץ-ישראל, בסיוע בתחום חידוש מערכת החינוך העברי והפעילות הציונית, הן ליהודי קירנייקה והן ליהודי טריפוליטניה, וכן בהגשת עזרה, כשהתרחשו פרעות נובמבר 1945.

 

א. המפגש בין יהודי קירנייקה לבין החיילים הארצישראליים

עם כיבושה של קירנייקה ע"י הבריטים, בדצמבר 1940 – ינואר 1941, התרחש אותו מפגש ראשון בין יהודי קירנייקה לבין החיילים הארצישראליים(58). עצם הופעתם ההיסטורית, על מדיהם וסמלי המגן-דוד, עוררו את אותן תקוות של ישועה וגאולה והפיחו רגשות לאומיים בקרב יהודי קירנייקה, זקפו את קומתם והוו מקור עידוד וגאווה עילאי. בה בעת, מפגש זה, בעבור החיילים הארצישראליים, היה בעצם, מטרת התנדבותם לצבא הבריטי – הצלת יהודים ממוראות המלחמה. אכן, מפגש ראשוני זה, שימש גורם בולט במניעי המתנדבים להתגייס לצבא הבריטי ודרבן מתנדבים רבים נוספים, כאשר מצב העם היהודי במלחמה, הלך ותפס מקום חשוב ביותר בכלל מערכת המניעים, שהביאה את בני הישוב בארץ לכלל התנדבות לצבא הבריטי(59) .

מפגש ראשוני זה, בין יהודי קירנייקה לבין החיילים הארצישראליים, עורר רגשות בשני הצדדים והם באים לידי ביטוי, בעוצמה, גם במכתביו של החייל הארצישראלי, משה מוסנזון, ששירת בצבא הבריטי בלוב ונפגש עם יהודי המקום(60):

"רואה את שציפור הנפש שלנו מפרפרת בימים אלה באותה פגישה גורלית עם אחים בגולה […] ערב אחד, ערב שבת, בו הלכנו כולנו להתפלל לבית הכנסת של הקהילה היהודית שכאן. היה זה מעמד, שגרם רגעים של התעלות […] ברחובות היהודים קידמונו המוני יהודים בהתלהבות וגאווה. יהודים אלו, שחיים כל ימיהם בהרגשת דיכאון, בדיכוי כפול, דיכוי הצלב והסמל הפשיסטי ודיכוי חצי הסהר, להם היה זה דבר מעודד, הרים את ערך הכרת עצמם. הם ראו את אחיהם היהודים במדי הצבא, מהלכים בקומה זקופה, צועדים דרך רחוב הגויים. ראש הקהילה העיר והביע את רחשי העדה לפגישה זו אתנו, אחל לנו לשוב ארצה כמנצחים למען יוכלו אף הם לעלות עמנו לציון […] ובצאתנו לבסוף מבית הכנסת, צבאו בפרוזדור המוני יהודים ולחצו ידי כל אחד מאתנו בהתרגשות. אישה זקנה ניגשה אלינו ברחוב ולחצה את ידינו ב'שבת שלום' אמהי קורן. זה היה מחזה נוגע ללב. והילדים, אלו נדבקו אלינו באהבה ובגאווה. רגעים, אבל הם נחרתים כך, שזכרם ילווך, ימים רבים […] לבך פועם עם אחים דווים אלה, שזקוקים לחסות האבהית הגדולה ולרחמי השכינה […]".

במכתב אחר, מוסיף מוסנזון:(61):

" בחורים אחדים משלנו נזדמנו לקהילה יהודית אחת בלוב זו, בהוודע שם, שהבחורים החיילים הם מארץ-ישראל רגשו הרחובות; הקיפום וביקשו לנשק את ידיהם… ועם פרידה שרו את "התקווה'. יש פגישות שהדם פועם בלבך ארוכות בדרכים […].

במכתב נוסף, מוסנזון מספר(62) :

"לכשהופעתי ברחוב היהודים הקיפוני המוני אנשים. יהודים הבחינו על המכונית במגן דוד, נתרגשו ורצו לנשק ממש את ידי. זקן אחד תקע לי את ידו ואמר, כשהוא גוחן אלי: 'ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם'! 'ברוך הבא מציון'!

נדהמתי […] הם תפסו את ידי ונשקוה, למרות שידי נרתעה לאחור, זה מחזה נוגע עד הלב[…] היה זה ליל שבת ונשארתי והתפללתי אתם באותו בית-כנסת. כתום התפילה פרץ ריב גדול בשל זה, מי יזכה בי לסעודת שבת. לבסוף הלכתי עם זקן אחד לביתו. שם פגשתי יהודים טובים ונלבבים […] לאחר הסעודה באו לבית המוני יהודים. החדר היה מלא מפה לפה […] ואני יושב במרכז ומספר להם על הארץ ומצית חלום בלבם. בעודי מספר נכנס יהודי ולחש מה באזני בעל-הבית. אותו יהודי היה שלוח מן הרב לבקשני לבוא לישיש העדה למען יברכני. קמתי והלכתי בעקבות אותו שליח למשפחה אחת שם, על הספה, שכב ישיש מופלג. אחר כך סיפרו ישיש לי שהוא כבר בן מאה ועשרים שנה. הוגשתי אל הישיש והרב לחש לו באזנו: 'יחיה, האיש מארץ-הקודש בא'. הישיש התרומם על הספה והרים את ידיו. הרכנתי את ראשי והוא ידיו הרועדות מגששות ונחות על ראשי ושפתיו ממלמלות: ברוך תהיה לה' הבא מציון. תהיה לי כאפרים וכמנשה. וכו'. לבסוף סיים: 'יפלו מימנך אלף ורבבה משמאלך, אליך לא תגע'. ברכה עתיקת-יומין היא. ושוב עברני רטט קדושה. וכשחזרנו אל בית מארחי אמר הרב" 'כבודו זכה לברכה יקרה. תשמור אותו הברכה בדרכו'. וכל זה שפע כל-כך הרבה חום יהודי חשתי שמשהו יקר וקדוש נשאר לי מערב זה […] הרהרתי […] ברכת יהודי מקהילת ברצ'י החופפת על ראשו היא תשמרנו מכל רעה […].

בין יהודי קירנייקה, בעיקר מקרב בוגרי התנועה הציונית ו"בן-יהודה", לבין הצבא הבריטי, בעיקר מקרב החיילים הארצישראליים, התפתחה עזרה הדדית, היהודים בשיתוף פעולה ובנידוב מידע מודיעיני חשוב על הצבא האיטלקי, והחיילים הארצישראליים בסיוע חומרי לנזקקים. החיילים הארצישראליים, שראו את עיקר תפקידם בתחום החינוך, סיפקו ספרי לימוד, אספו את ילדי הקהילות והנערים ולימדו אותם שירי מולדת, העבירו שעורים בהיסטוריה של עם ישראל וא"י, סיפרו על ההתיישבות בארץ והציגו את המפעל הציוני. כמו-כן, כינסו את המבוגרים יותר, שכבר ספגו רוח ציונית במסגרת הפעילות הציונית בבנגזי, קודם לכן, הרביצו בהם ציונות מעשית, חיזקו תודעתם הציונית ונעשה ניסיון להקים במקום גרעין של "החלוץ" (63).

אולם, מפגש מבורך זה נקטע באיבו. בראשית אפריל 1941 החלה הנסיגה של הצבא הבריטי מקירנייקה, לנוכח התקדמות הקורפוס הגרמני-אפריקאי בפיקודו של רומל. במהלך הנסיגה, הצליחו החיילים הארצישראליים מפלוגת התובלה להעביר לארץ-ישראל כ-250 מיהודי קירנייקה(64), שקשריהם עם הבריטים והחיילים הארצישראליים היו הדוקים במיוחד, והקו שהנחה אותם, מלבד החשש לשלומם בשל שיתוף הפעולה עם הבריטים, היה הכמיהה העזה לעלות לארץ-ישראל. כמיהה, אשר נספגה באותם צעירים, הן במשך פעילותם הציונית והן מעצם המפגש עם החיילים הארצישראליים, וארץ-ישראל והעלייה אליה הפכו לדבר מוחשי ולא עוד מושג ערטילאי-אוטופי, שרק שאפו אליהם בהגיגיהם. הסיוע בהברחת צעירים מקירנייקה למצרים ומשם לארץ-ישראל, תוך כדי נסיגת הבריטים, נחשב, בעיני החיילים הארצישראליים כגולת הכותרת של פעילותם בשליחותם היהודית בלוב, כפי שבא לידי ביטוי, גם במכתביו של החייל הארצישראלי משה מוסנזון(65):

"עוד יסופר פעם, בגלות לוב זו, על בחורים עברים מארץ-ישראל, עוד יסופר על בחור עברי אשר נסע במכונית שלו חזרה, ובעקבותיו השואה, והוא העמיס באותה שעה על המכונה שלו שבעים יהודים והסיעם להצלה. עוד יסופר פעם על בחורים שלנו כהנה וכהנה. זה יצק בך הרגשת כוח ואמונה במה שאתה עושה. רבות ראו עיני. הרבה גילויים אנושיים מאירים מתוך תופת אפלה זו".

גם המפגש השני בין יהודי קירנייקה לבין החיילים הארצישראליים (הפעם פלוגת מובילי המים מס' 5), עם כיבושה של קירנייקה בשנית ע"י הצבא הבריטי, בנובמבר 1941 – ינואר 1942, היה מרגש מאד, אלא, ששיתוף הפעולה היה מוגבל יותר. הצבא הבריטי התקבל שוב בשמחה כצבא משחרר, עם תקווה, ששחרור שני זה יהיה סופי. אולם, הפעם שמחת היהודים הייתה מאופקת, נזהרו במגעיהם עם הצבא הבריטי, לנוכח תגובת האיטלקים בנסיגה הבריטית הראשונה ושמא, כל זה יתרחש בשנית. כמו-כן, בשל הכיבוש הקצר, הסיוע של החיילים הארצישראליים הצטמצם באספקת מזון חיוני, ולכדי סיוע בתחום החינוך העברי והמשך בהרחבת התודעה הציונית לא הסתייע בידם. גם הסיוע בהעברת יהודים מזרחה, עם הנסיגה השנייה של הבריטים, בסוף ינואר 1942, היה מזערי. בהשוואה לנהגי המשאיות בפעם הקודמת, האפשרויות של מובילי המים לקחת עמם פליטים יהודים, היו מוגבלות ולכן מספרם היה קטן הפעם, והיו שנאלצו להימלט ברגל(66).

לאחר המערכה באל-עלמיין ושחרורה הסופי של לוב ע"י הבריטים, בשלהי 1942 וראשית 1943, בא לידי ביטוי בכל עוצמתו הסיוע של החיילים הארצישראליים ליהודי לוב בכלל וליהודי קירנייקה בפרט.

 

ב. המפגש עם יהודי טריפוליטניה

עם שחרורה של טריפוליטניה בינואר 1943, החל עידן חדש בחיי היהודים במקום. הופעתם של החיילים הארצישראליים בטריפולי זכתה לקבלת פנים נרגשת של היהודים. כפי שניתן להיווכח ממכתביו של מ.מוסנזון, המובאים בספרו "מכתבים מן המדבר"(67):

 "[...] הרחובות, שעברנו בהם המו המיית ששון ושמחה. ה'שלום' וקריאות השמחה שפעו עלינו כגשם. היינו כחולמים מפעימת הלב הרונן [...] הוספתי ושאלתי בערבית: היכן בית- הכנסת היהודי ואם אני יכול להתפלל שם. כאן התנער בשמחה ושאלני: יהודי? - ואז נתן עיניו גם בכתפי וראה את הכתובת 'פלשתין' ותקע לי 'שלום עליכם' חם. ומאז כבר לא עזבני לנפשי. שמעון ל. שמו. נלוויתי אליו והוא פתח וסיפר בעברית שוטפת על יהודי העיר [...] באתי בצל קורת ביתו [...] כל המשפחה מחוץ לאם, מדברת עברית רהוטה. ישבתי בביתם שעה קצרה וחשתי איך שמכל צד נושבת עלי אהבה [...] ובינתיים נתכנסו ובאו שכנים ומילאו את החדר. נדהמתי לידיעת העברית. מתברר שרוב יהודי טריפולי יודע את השפה. קשה היה לי לקום וללכת. פשוט לא נתנוני [...] לאחר הסעודה נתאספו ובאו שכנים. סיפרתי להם על הארץ [...] אילו ראית כיצד האזינו! [...] הלכתי חזרה למחנה המכוניות כשבלב מתרונן משהו מופלא וקדוש [...] הבוקר יצאנו קבוצת-בחורים והלכנו לרובע היהודי [...] ברחובות היהודים נשאונו פשוט על כפיים. איזו שמחה! מכל עבר ומכל פינה ניתכות עלינו ברכות-שלום ואהבה [...] איזה טיפוס יהודים נפלא! [...] היו אלה שעות מיוחדות במינן. שוטטנו ברחובות, הפנים קורנים מאושר שבהתרגשות. חייל אחד, א.מ. שמו, בחור רוסי שעובד בחברת החשמל, ניגש אלי ואמר: 'שמע [...] אני פשוט רוצה לבכות עכשיו, ממה שיש לי בלבי'. כמה הבינותי לו [...]. בבית-הכנסת פגשנו נשים זקנות [...] כשראונו הרעיפו ברכות על ראשינו ושמענו מלמולי-ברכה אמהיות, לבביות. עמוסי רשמים חזרנו לפנות ערב למחנה-המכוניות שלנו  ומשם הלכנו כולנו אל השכונה היהודית שמחוץ לעיר. באנו לבית הכנסת. עמדנו על המרפסת והשתתפנו בתפילה. הילדים - כמה יפים הם כאן - נלחצו אלינו באהבה [...] כתום התפילה חולקנו בין המשפחות. צריכה היית לראות את הריב הנטוש עלינו [...] פשוט אהבה יהודית חמה עד לשכרון [...] והסעודה - סעודת מלכים [...] ועליזה הקטנה שרה לנו את שיר הנמל ואת 'התקוה'. האם, פניה קרנו מאושר ומלמלה בערבית: היו לי הרבה שמחות בחיים, אבל שמחה כמו הערב - לא ידעתי [...] כתום הסעודה נתכנסנו [...] שרנו בכוון שירי הארץ משכבר הימים, כי רבים מהם מוכרים להם...נפרדנו מהם כהיפרד ממשפחה [...]. בחבל זה פגשתי לראשונה את גולת טריפוליטניה. ואומר לך, אחא: הפתעה יקרה. לא שיערתי כי כך אפגוש כאן אחים [...] ומיד, עם הפגישה, הציפתנו אחוות אחים והציתה זיקי קדושה בלב. ואני מהלך הייתי, נבוך ונרעש מכל זה, ושואל את עצמי: מנין להם ליהודי טריפולי [...] האחוה היהודית, מנין השמחה והרגשת האושר בפגישה עם אחים? מיהו הצדיק אשר זרע כאן זאת? מי חינך גולה זו באהבה לעברית ובצמאון לארץ?---".

לחיילים הארצישראליים הייתה השפעה רבה על החיים החברתיים והתרבותיים של בני הקהילה בטריפולי ובערי השדה סביב. עצם הופעתם, ולאו דווקא סיועם (כפי שבא לידי ביטוי בקירנייקה), היה חשוב ביותר, בהיותו קטליזאטור לתחיית התנועה העברית, להתעוררות הלאומית, ולפעילות הציונית. פעילות, שנבעה מכוחות פנימיים מקומיים שחידשו את ימיהם כקדם, צירפו כוחות חדשים ורעננים והרחיבו עד למאוד את פעילותם. זאת, בסיועם ועידודם הנמרץ של החיילים הארצישראליים, שניתן מתוך תחושת שליחות, והתקבל בברכה ע"י בני הקהילה היהודית. התפתחויות אלו חלו עקב שילובם של גורמים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים,  פנימיים וחיצוניים כאחד, בלא שיהיו מנותקים מקורות-העיתים בתהפוכות ובתמורות העידן החדש.

חיילי תפעול הנמלים 1039, שהיו הראשונים מבין היחידות העבריות שהגיעו למקום, ארגנו, עוד בראשית כיבושה של טריפולי, שמירת לילה ב"חארה" (הרובע היהודי) מפני מעשי הביזה והאונס של חיילים אפריקניים מצבאות הברית(68)(. )111באותה עת, משלחת של פלוגות התובלה שחנו בקירנייקה, בראשותו של  הקצין ספקטור נשלחה לטריפוליטניה לבדוק במה יוכלו לסייע(69)(. )112לאחר שעברו בח'ומס ומיסרטה, הגיעו אנשי המשלחת לטריפולי ונפגשו עם מנהיגי הקהילה, ולאור המצב הקשה שבו היו נתונים היהודים בעטיה של המלחמה, והצטרפותם הקרובה של פליטי קירנייקה, שהיו עצורים בג'אדו, נרתמו לסייע ככל יכולתם. יחד עם הסווארים ומובילי המים שבעיר, הוקמה ועדה בראשותו של פרומקין(70) (()113מפקד פלוגת מובילי המים). על הוועדה הוטל לרכז את הסיוע הכלכלי במקום, ולהביא את דבר מצבם הקשה של כל יהודי לוב ל"ועד לעזרת יהודי לוב", אשר הוקם במצרים ביוזמת הסוכנות ובהשתתפותה, והיא שמינתה את נחום וילנסקי לרכז את הטיפול בנושא(71)(.)114

מייד עם השחרור, פתח "תלמוד תורה" את שעריו, לאחר מכן נפתחו בתי-ספר ממלכתיים איטלקיים- יהודיים(72)(. )115בהשתדלותם של החיילים הארצישראליים ובהשפעת הרב הצבאי הראשי ד"ר אפרים אורבך מירושלים, ניאותו הבריטים לחדש את פעילות תנועות הנוער ובתי-הספר העבריים.

חברים לשעבר של "בן-יהודה" וחיילים ארצישראליים מתנדבים, החלו, באביב 1943, לארגן את בית-הספר העברי. בשלב ראשון, במיוחד לאור הידיעה שהחיילים הארצישראליים לא יאריכו את שהותם בלוב, שקדו בהכנת מצבת של מורים מקומיים מתנדבים, שילמדו עפ"י דפוסי ההוראה והלימוד שבארץ. לשם כך נרתמו  4 חיילים ארצישראליים, שהחלו להכשיר את המורים בשתי קבוצות: האחת - של עלמות בנות 22-19 חסרות ניסיון הוראה, האמורות ללמד את הילדים הקטנים בבית-הספר העברי. הכשרה שכללה למוד עברית, השכלה כללית, פדגוגיה, אמצעי עזר להוראה, מלאכה, ציור וזימרה; השנייה - של גברים מבוגרים יותר (שבחלקם היו כבר מורים עוד לפני המלחמה) האמורים ללמד את הילדים הבוגרים יותר, גם בבתי-הספר האיטלקיים- יהודיים. הכשרה ששמה את הדגש על לימוד עברית, השכלה כללית ופדגוגיה. בשלב השני בד-בבד עם השלב הראשון, הוכשרו הכיתות של בית-הספר על כל הציוד והעזרים, לקלוט את מאות התלמידים. לשם תאום מערכת החינוך עם זו שבארץ-ישראל, נעזרו בחיילים הארצישראליים, שעמדו בקשר עם גורמי החינוך בארץ. הובאו ספרי לימוד עבריים, חומרי הדרכה וקריאה, שירונים ותקליטים. בניגוד לבנגזי, שבה מערכת החינוך אורגנה בחיפזון, בהרגשה של דחיפות מבחינת מפעל הצלה של החיילים הארצישראליים, מבראשית כמעט יש מאין, הרי בטריפולי, מערכת החינוך התגבשה בצורה מסודרת ומתוכננת. החיילים הארצישראליים סייעו בעיקר, בהכוונת הלימודים, עפ"י דפוסים ותוכנית למודים המקובלים בארץ-ישראל (תוך כדי התעדכנות שוטפת עם הארץ), עם הקנית תודעה לאומית-ציונית.

באשר לתנועה הציונית, למרות שלבריטים לא הייתה כוונה לעודד ולהרשות פעילות ציונית בלוב, ואף אסרה את הקמתה מחדש של "ההסתדרות הציונית הטריפוליטנית" ואת פעילות התנועה הרוויזיוניסטית, ומנעה כניסת מורים ושליחים מא"י, התחדשה הפעילות הציונית בלוב, אף פרחה והתעצמה ביתר שאת, מזו שהייתה בתקופה האיטלקית לפני פרוץ מלה"ע השנייה. רגשי הסולידאריות וההתעוררות היהודית, אשר באו לידי ביטוי בימי הרדיפות הפשיסטיות ובתקופת מלה"ע השנייה גם הנאציות, ובעיקר, הופעתם של החיילים הארצישראליים, עוררו את התחדשות הפעילות הציונית. כבר במרץ 1943, החל "מכבי" לפעול, בכל מגוון קשת פעולותיו המסורתיות הקודמות, בתחומי הספורט, התרבות, הבידור והפעילות הציונית. פעילות זו התעצמה, עם פתיחת המועדון המפואר החדש, ועם ייסודה של תנועת נוער - "מכבי הצעיר" ב- 1944. בעת שהייתם של החיילים הארצישראליים בטריפולי (שחלק מהם שימשו מדריכים במכבי), סדרי הפסח לחיילים מטעם הקהילה נערכו במועדון "מכבי"(73)(.)116

עידודם של החיילים הארצישראליים(74) ()117לחדש את פעילותה של "בן-יהודה", וביחד עם רצונם העז של חברי "בן-יהודה" הוותיקים, תרמו להשיב עטרה ליושנה ולחדש פעילות זו כלפנים. עד מהרה נענו הבריטים לשתדלנותם של החיילים ולבקשות חברי הארגון, והתחדשה פעילותה של "בן-יהודה" ביולי  1943. לנוכח מדיניותו של הממשל הבריטי בלוב ביחסו לפעילות ציונית, עפ"י הצעתו של הקצין היהודי הארצישראלי, מיג'ור ארקין(75)( )118לראשי "בן-יהודה", לא לקשור את פעילותם ל"הסתדרות הציונית", על מנת לא לעכב או למנוע כליל את פתיחת המועדון, נקרא הארגון המתחדש - "הארגון למען התרבות העברית בן-יהודה"(76)( )119ונחשב סניף ל"ברית העברית העולמית". הסניף נפתח מחדש בנוכחות החיילים הארצישראליים והחל את פעילותו הענפה: סיוע לבית-הספר העברי, בהכשרת בוגריו להוראה בעברית ובעזרה לפעילותו השוטפת, ובהפצת התודעה והרעיון הציוני בין כתליו; מתן שעורי ערב לעברית למבוגרים, שלא נכללו במסגרת מערכת החינוך; פעילות תרבותית-לאומית-ציונית בפעולות המועדון בקרב בני הנוער ובוגרים יותר. תוך שנה היו ל"בן-יהודה" סניפים  בתשעה ישובים (ומאוחר  יותר אף בישובים נוספים), אשר עמדו בקשר עם מועדון-האם בטריפולי, וכן עם המרכז בתל-אביב. אחד המפעלים החשובים, שהתארגנו בתוך "בן-יהודה", היה הקמת תנועת "הנוער" ותנועת "החלוץ", שהוקמו ביוזמתם של השליחים מא"י( )120לטריפולי(77). הם הסתירו את זהותם האמיתית ואת מטרת שליחותם גם מבני הקהילה(78),( )121ופעלו בתוך מועדון "בן-יהודה". תנועת "החלוץ" הייתה התמרור למטרה הסופית של הפעילות הציונית, בהגשמה ועליה לארץ-ישראל (כאשר ההכנה לכך באה לידי ביטוי בהקמתן של שתי הכשרות החקלאיות, והכשרה עירונית אחת).

הופעתם של השליחים מן הארץ בטריפולי, גרמה לחיכוכים וחילוקי דעות על סמכויות, בינם לבין החיילים הארצישראליים, שגם הם פעלו למען בני הקהילה היהודית. החיילים, שראו עצמם מנוסים ובקיאים יותר בבעיות המקום, סרבו לקבל הוראות והנחיות מן השליחים החדשים ואלו התלוננו לפני שולחיהם ואף התמרמרו וקבלו על חתירה תחת מעמדם, במיוחד, כאשר התמיכה הכספית לבית-הספר העברי וסידור הסרטיפיקטים הובטחו באמצעות החיילים ולא דרכם. החיילים העדיפו לפעול בעצמם גם בענייני הברחת צעירים לא"י בלי שיתופם של השליחים(79)(.)122

החיילים ארצישראליים סייעו גם ל"צופים העבריים" בטריפולי, אגודה אשר טיפחו הבריטים, כבר במרץ 1943. סיוע שבא לידי ביטוי, בהכוונה, בתוכן ובמתכונת הפעילויות, בהדרכה עצמה ובמדריכים.

 

ג. עזרתם של החיילים הארצישראליים בפרעות נובמבר 1945

אף שזה מכבר הסתיימה המלחמה בלוב, שירת הברבור של החיילים הארצישראליים בלוב הייתה רק בשלהי 1945 וראשית 1946, בצילם של פרעות נובמבר 1945. באותה עת, נותרה בטריפולי פלוגה עברית אחת בלבד, ה - R.A.O.C., שכונתה פלוגה 593, שחייליה הארצישראליים המשיכו לסייע לתנועת "החלוץ" ולתנועות הנוער בהדרכה ובהכשרת מדריכים. שלושה חודשים לפני פרוץ הפרעות אף ניסו להקים ארגון "הגנה" מקומי, אלא, שניסיון זה דלף למשטרה הבריטית והפעולה להקמת הארגון הופסקה. ופרעות הערבים ביהודי טריפוליטניה, שפרצו ב-4 בנובמבר ונמשכו עד ה-7 בנובמבר 1945, במשך  ארבע יממות תמימות, תפסו את היהודים חשופים ובלתי מאורגנים להגנה.

החיילים הארצישראליים, שעסקו בסיוע ובהדרכה בקרב יהודי טריפולי, היו עדיין חופשיים ביום הראשון לפרעות ונרתמו לעזרת הקהילה. לוו הנערים לבתיהם והצטרפו לאלו מחבריהם, שלקחו יוזמה, וליוו את היהודים העוברים ושבים לבתיהם. בכך הצליחו לחלץ מידי הפורעים כ-150 יהודים ופינו פצועים רבים לבתי-החולים(80)(. )123אולם למחרת, טריפולי הוכרזה מחוץ לתחום לפלוגה העברית 593, ונאסר על חייליה לצאת את המחנה. הדבר עורר תסיסה בקרב חיילי הפלוגה, הם הכריזו על שביתה, וחלק מהחיילים אף הפרו את הוראת מעצר המחנה, זייפו תעודות חופשה(81)(, )124פרצו את מחסן הנשק ויצאו להגן על אחיהם היהודים. הם לא בחלו במעשים אלימים, בהכותם ערבים שפרעו ביהודים ומספר ערבים אף נדרסו ע"י נהגי היחידה. שלושה חיילים ארצישראליים נעצרו, כאשר התפרצו, בחמתם, למשרדו של מפקד המשטרה בסוק- אלג'מעה(82)(, )125שם נרצחו 38 יהודים באכזריות לעיני המשטרה, שלא נקפה אצבע לבלימת הפורעים. חלק מהחיילים הארצישראליים הוציאו ציוד ומזון ממחסניהם וחילקוהו לאחיהם היהודים, אשר נותרו בחוסר כל ולפליטים היהודים, שהחלו לנהור לטריפולי מערי השדה סביב למצוא מקלט מפני הפורעים הערבים.

מייד עם שוך הפרעות, שבהם נרצחו )126(133 יהודים(83), החיילים הארצישראליים יחד עם חיילים אמריקנים, שיגרו מחאות ודוחות למקומות שונים בעולם. הצטרפו אל הרב הצבאי, שקרא לבני הקהילה להקים ארגון הגנה, ואף סייעו בהשגת נשק ותחמושת ממחסניהם. סייעו באמון ובהדרכת ראשוני החברים בארגון "ההגנה", שזה עתה הוקמה ע"י בוגרי ובכירי תנועות הנוער הציוניות. ארגון, אשר החל לקרום עור וגידים, מייד אחרי לקח הפרעות, ואשר הוכיח את עצמו בפרעות יוני 1948, ידע להגן על היהודים, הפיל חללים רבים מבין הפורעים הערבים, ואסון פרעות נובמבר 1945 לא נשנה.

 

סיום המלחמה בלוב וקץ השלטון האיטלקי

הגרמנים, אשר באו לסייע לאיטלקים בלוב, בשהייתם הקצרה בפעם הראשונה, מרץ-אפריל 1941 ועד יוני 1941, התייחסו אל היהודים בסלידה רווית שנאה גזענית, אך היה זה יחס נסבל, בד"כ. זאת, בשל העובדה, שבצבא הגרמני בלוב שירתו רק חיילי הוורמאכט ולא חיילי ס"ס. רומל התנגד לצירופם של חיילי הס"ס, מתוך רצון להבטיח לו שקט בעורף המערכה ולנצל את השירותים, שיכלו לקבל בצורה טובה רק מהיהודים, שחלשו על כלכלתה של לוב (אף שהדבר חרה לגרמנים מאד, ועשו זאת בלית-ברירה ובחרוק שיניים). אולם, לנוכחותם של הגרמנים בלוב, הייתה השפעה שלילית ביחס ליהודים, בהגברת האנטישמיות והפגיעות ביהודים ע"י האיטלקים, אשר גם הגרמנים נטלו בהן חלק. למרות השהייה הקצרה של הגרמנים באותה עת בלוב, הם הצליחו לטעת באיטלקים דפוסים מן הדוקטרינה הגרמנית ביחס ליהודים, שהלכו והשתרשו יותר ויותר, עד שלהי המלחמה בלוב.

שהייתם של הגרמנים בלוב, בפעם השנייה, הייתה ארוכה יותר ונמשכה מעל לשנה, מינואר 1942 ועד תחילת פברואר 1943, והייתה הרת אסון ליהודי לוב. בתקופה זו לוב הפכה למעשה תחת שליטה גרמנית. הם אלה, שקבעו המדיניות, הן זו הכללית, באמצעות הצירות הגרמנית בטריפולי, שתוגברה בכוח אדם מיומן בטיפול בארצות כיבוש, הן זו בזירת הקרבות בפיקודו של רומל, שהגיע עם מיטב הצבא להדיפת הבריטים מלוב ולהמשך כיבוש מצרים וכל המזרח התיכון, כאשר הצבא האיטלקי סר למרותו, והן זו כלפי היהודים. וניתן לקבוע, אף ששליטי לוב היו לכאורה, האיטלקים, הרי הגרמנים היו בעצם השליטים דה פקטו.

לאחר הדיפת הבריטים, כבר בינואר 1942, לאל-עלמיין במערבה של מצרים ותוך כדי ביצור המתחם להמשך המלחמה, החלו להפעיל הדוקטרינה הגרמנית כלפי היהודים וננקטו האמצעים החמורים ביותר מאז פרוץ המלחמה. בהשפעת ובלחץ הגרמנים, אכפו האיטלקים "חוקי הגזע" נגד היהודים ביתר שאת והוצאו תקנות מחמירות נוספות, כאשר החמורות ביותר היו הגיוס לעבודות הכפייה, הגליית היהודים נתיני וילידי ארצות העימות לתוניסיה ולאיטליה והעברת יהודי קירנייקה למחנה הריכוז בג'אדו. מצב עניינים, שהגביר חששם ופחדיהם של היהודים והם נטשו מקומות מגוריהם וברחו מבתיהם והפכו לפליטים מפוחדים נעים ונדים חסרי כל, במיוחד כאשר החלו לטפטף ידיעות על קורות היהודים בארצות הכיבוש הגרמני באירופה ומר גורלם.

המערכה באל-עלמיין במדבר המערבי, בין הצבא הבריטי לבין הצבא הגרמני-איטלקי, שהחלה ב-23 באוקטובר 1942, ובמקביל "מבצע לפיד" - נחיתת "בנות הברית" באלג'יריה ובמרוקו, שהחל ב-7 בנובמבר 1942, (ולמחרת ב-8 בו, שלטון גרמני ישיר בתוניסיה), ותנועת כוחות "צרפת החופשית" של דה-גול לשחרור פזאן בדרום לוב, בישרו את ראשית סיום המלחמה בצפון אפריקה.

עם פריצת המערכה באל-עלמיין, הצליח הצבא הבריטי למגר את הצבא הגרמני-איטלקי ולשחרר את כל קירנייקה, כבר בנובמבר-דצמבר 1942. האיטלקים והגרמנים בנסיגתם, בתחילה לכוון טריפוליטניה ולאחר מכן לכוון תוניסיה, כאשר הצבא הבריטי מזנב אחריהם, המשיכו לפגוע ביהודים. הם השאירו אחריהם "אדמה חרוכה", בזזו והציתו בתים וחנויות יהודיים(84), עד שחרור טריפוליטניה וכניסת הצבא הבריטי לטריפולי ב-23.1.1943 ומעבר אחרון חיילי הציר הנסוגים לתוניסיה ב-6.2.1943. 

הפגיעות הקשות ביהודים, תוך כדי נסיגתם של הגרמנים לתוניסיה, לאחר המערכה באל-עלמיין, בהותירם "אדמה חרוכה", היו תוצאה של תסכול, זעם והשפלה בשל תבוסתם. תסכול, שנבע גם מרגשותיהם כלפי היהודים ואי אפשרות להוציא אל הפועל הצו, שהוכן לקראת הנסיגה, לשליחת כל יהודי לוב הכשרים לעבודה למחנות כפייה בתוניסיה. יש לציין, כי באותה עת, בינואר 1943, גם המופתי הירושלמי, חאג' אמין אלחוסייני, הציע למדינאים הפשיסטים והגרמנים להגלות מלוב את כל יהודי טריפולי בד בבד עם פינוי כוחות הציר(85). ורק הנסיגה החפוזה של צבאות הציר ושחרורה המוקדם יחסית של לוב ע"י הבריטים במהלך מלה"ע השנייה, מנעו ביצוע גזירה זו וגזירות  חמורות אף יותר.

שחרור לוב, המוקדם יחסית, במהלך מלה"ע השנייה, הסיר מעל ראשי יהודיה, גם את סכנת אימת "הפתרון הסופי", כפי שניתן להיווכח מהפרוטוקולים של ועידת ואנזה בינואר 1942. ועידה, שבמהלכה נקבעו ההתארגנויות, הלוגיסטיקה ופרטי הביצוע של "הפתרון הסופי", וניתן אומדן מדויק של היהודים בכל מקום החל עליהם "הפתרון הסופי", שהוכן בקפידה ע"י אדולף אייכמן. בסיכום מנין יהודי איטליה, שהוצג בועידה ושעמד על 58,000 יהודים (בעוד שמנינם היה כ-30,000 באותה עת), נכללו גם כ-30,000 היהודים של לוב. לוב הייתה מושבה איטלקית, שלאחר מכן צורפה והפכה לחלק מאיטליה וכונתה "החוף הרביעי" של איטליה, כך, שגם יהודי לוב נכללו יחד עם יהודי איטליה ב"פתרון הסופי".

על אחדות הגורל של העם היהודי באשר הוא, כפי שבאה לידי ביטוי בכוונת הגרמנים בקשר ליהודי לוב, ניתן ללמוד גם ממכתביו של הקונסול הגרמני בטריפולי, ואלטר, לשגרירות גרמניה ברומא(86). במכתבו, מה-12.5.1942, מציין, בין היתר: "אחרי נסיגתם של האנגלים ניגשנו לטפל בפעם הראשונה בבעיית היהודים […] הטיפול בבעיית היהודים הוחל קודם-כל בקירנייקה. כפי שהוזכר בדו"ח הקודם, הוחלט אחרי נסיגת האנגלים מקירנייקה, שבמסגרת הסדר עניין הילידים לרכז את כל היהודים תושבי קירנייקה במחנה ריכוז בטריפוליטניה. הוחלט כך, אחרי שבוטלה התוכנית להעביר יהודים אלה לאיטליה". במכתבו, מה- 19.5.1942, מציין, בין היתר: "פתרון בעיית היהודים בטריפוליטניה קשה יותר לאין ערוך. ראשית, הם רבים יותר; ושנית, כוחם הכלכלי חזק הרבה יותר, ריכוזם של יהודים אלה יגרום בוודאי משבר כלכלי ויצור מצב ללא-נשוא. לכן נמנעו לעת-עתה מהגשמת התכנית להעביר את יהודי טריפוליטניה לאיטליה […]. בכל זאת אין ספק כי בבוא הזמן תוסדר הבעיה היהודית גם בטריפוליטניה […]".

שחרור לוב ע"י הבריטים בינואר 1943, פתח עידן חדש בחיי היהודים בלוב(87):

- בא הקץ לנחיתותם המשפטית, למעשי הדיכוי, ההשפלה והרדיפה של המדיניות הגזענית הפשיסטית.

- יהודים, שגורשו או נטשו את בתיהם, שנלקחו לעבודות כפייה או נכלאו במחנה הריכוז בג'אדו, שבו לבתיהם ולפעילותם הרגילה, ועם סיום המלחמה בתוניסיה ובאירופה, שבו, גם אלו שגורשו לתוניסיה וגם אלו ששרדו במחנות הריכוז באוסטריה ובגרמניה.

- חלה התאוששות כלכלית, שבה היהודים היו גורם מוביל, בגלותם יוזמה בשיקום ובפיתוח המסחר, התעשייה והבניה.

- ועדי הקהילות והמוסדות הקהילתיים היהודיים חידשו את פעילותם.

- חודשה מערכת החינוך, הקשורה בחידוש והתעצמות התנועה העברית, בסיועם של החיילים הארצישראליים.

- חודשה הפעילות הציונית ואף התעצמה, בסיועם של שליחים מארץ-ישראל והחיילים הארצישראליים.

- בתקופה המיידית, שלאחר המלחמה, היחסים בין יהודים לערבים השתפרו והתהדקו, במיוחד בשכבות האליטה ובישובים הקטנים. שני העמים, בעקבות שותפות הגורל במוראות המלחמה, התאחדו באמונה במשטר הבריטי החדש, שיביא עתיד טוב יותר ללוב ותושביה.

אחרית דבר

כפי שידוע, הקהילות היהודיות בלוב נמנות על הקהילות העתיקות ביותר בפזורה היהודית בתפוצות, שהתקיימו ברציפות במשך אלפי שנים, ידעו ימי זוהר ושגשוג וכן ימי שפל וצוקה. עברו כיבושים לרוב, וכל כיבוש הטביע את חותמו על חייהן והתפתחותן. כאשר אחת התקופות המשמעותיות ביותר בתולדותיהן, הייתה התקופה האיטלקית. תקופה, שהיוותה עידן של תמורות בתחומים רבים:

  • התפתחות כלכלית ועסקית, שבה היהודים היו המובילים.
  • חשיפה למודרנה, שבאה לידי ביטוי בהתעוררות תרבותית, חברתית ומדינית פנים קהילתית, והחשוב יותר בתחום החינוך. לא עוד לימודים לבנים בלבד ב"תלמוד תורה", על מנת לקיים את הפולחן הדתי, כי אם גם לימודים כלליים לכולם, במקביל.
  • התעוררות לאומית, שהייתה קשורה ביסודה של התנועה הציונית בלוב, שבאה לידי ביטוי, בהתארגנות ובפעילויות בתחומים שונים, כאשר התחום החשוב ביותר, היה תחיית התנועה העברית. תנועה עברית שהתפתחה, ככל שהתעצמה הפעילות הציונית והגיעה להישגים מרשימים והפכה לחלק מההוויה החברתית-חינוכית ומהממסד היהודיים.

כפי שנוכחנו, בפרק על ההחמרה ביחס השלטון האיטלקי ליהודי לוב בשנות ה-30 דווקא, כאשר החלו להתבסס אותן תמורות חיוביות, החלה לעבור עננה על יהודי לוב. החמרה, אשר בתחילה באה לידי ביטוי ב"חוקי השבת", הן בתחום החינוך והן בתחום הכלכלה. גם אם נקבל את הדעה האיטלקית, שחוקים אלו היו מן הטעם של עקרון "טובת המדינה", וניתן להאשימם רק, בחוסר רגישות לחשיבות השבת לקהילה מסורתית זו, הרי אין לנקותם מן הפעולות שנקטו בהמשך:

  • בהכרזת מוסוליני על עצמו כ"מגן האיסלם", ובהעדפת הערבים גם על חשבון היהודים.
  • בהצטרפות איטליה למדינות הציר, ובעידוד האנטישמיות כהוראה מלמעלה, אף שהדבר היה תוצאה של כניעה ללחצים גרמניים.
  • בהחלת "חוקי הגזע", אף שגם הם היו תוצאה של כניעה ללחצים גרמניים ואכיפתם הייתה איטית וחלקית בתחום הכלכלי (ונאכפה ביתר שאת בתחום החינוכי ובפעילות הציונית).

אולם, עם הצטרפותה של איטליה למלה"ע השנייה, מלבד הפגיעות הישירות בנפש וברכוש, שסבלו היהודים (כמו גם ערבים כאיטלקים), בהימצאותם בשדה המערכה, בהיותה של לוב אחת מזירות המלחמה (במיוחד יהודי קירנייקה שהיו בליבה של החזית המזרחית של לוב), הפגיעה בהם, כפי שראינו, הייתה החמורה ביותר:

  • התנכלויות, רדיפות ופוגרומים.
  • מאסרים ללא משפט, מעצרים ומשפטים והוצאות להורג.
  • הגליות פנימיות, עקירה והעברה ממחוזות מגוריהם.
  • נטישה ובריחה מבתיהם למציאת מחסה ומסתור מן ההפצצות ומחשש מנחת זרועם של השלטונות הפשיסטיים-נאציים, דבר שהביאם להיות לפליטים מפוחדים ומבועתים, ללא קורת גג ומקור פרנסה.

כמו-כן, נאכפו יותר ויותר "חוקי הגזע", ככל שמצבה של איטליה הורע במלחמה, ובלחצם של הגרמנים אף התווספו להם תקנות מחמירות נוספות. חלקן לאכיפת חוקים, שלא יושמו, בעיקר בתחום הכלכלי, וחלקן חדשות, שהחמירו מאד את מצבם של יהודי לוב:

  • גיוס הגברים היהודים בגילאי 45 – 18 לעבודות כפייה, למען המאמץ המלחמתי.
  • גירוש היהודים, נתיני מדינות העימות, מלוב, הנתינים הצרפתים והילידים התוניסאים, לתוניסיה והנתינים הבריטים לאיטליה. אלו שגורשו לתוניסיה, הייתה להם אחדות גורל עם אחיהם בתוניסיה, אף שרבים מהם חיו במחנות הסגר בתנאים קשים, לא הייתה התעמרות כלפיהם, עד הכיבוש הגרמני הישיר של תוניסיה. רק אז מצבם הורע, במיוחד עם גיוסם (יחד עם אחיהם מתוניסיה) למחנות כפיה גרמניים, למען המאמץ המלחמתי. לעומתם, אלו שגורשו לאיטליה, גורלם היה חמור יותר, למרות המצב הנוח יחסית בהיותם תחת שלטון איטלקי. אך מצבם החמיר, עם השתלטותה הישירה של גרמניה על איטליה, כאשר חלקם נלקחו למחנות כפיה בקו החזית ומאוחר יותר, כאשר הועברו למחנות הריכוז בברגן-בלזן ואינסברוק-רייכנאו.
  • העברת יהודי קירנייקה למחנה הריכוז בג'אדו. הוראה חמורה, שהייתה בה עקירה משורש, חיים בתנאים קשים, וכמעט רבע מהעצורים נספו במחנה.

בפרק על המפגש עם החיילים הארצישראליים ועזרתם ליהודי לוב, למדנו על המפגש המרגש בין הצדדים. מפגש, שהיה חשוב לחיילים הארצישראליים, שמבחינתם היה התגשמות מטרת התנדבותם לצבא הבריטי - הצלת יהודים ממוראות המלחמה. המפגש היווה מניע והאיץ את ההתנדבות, אולם היה חשוב יותר, ובעל השלכות מרחיקות לכת ליהודי לוב:

  • זקף את קומתם של היהודים, והיווה מקור גאווה ועידוד בתקופה של אופל וצוקה.
  • סיוע ליהודי קירנייקה, במתן סעד מוראלי, כלכלי ורפואי ומאוחר יותר, בסיום המלחמה, בחידוש וארגון מערכת החינוך, שהפכה לעברית עפ"י המתכונת בארץ-ישראל, בחידוש וארגון התנועה הציונית, ובהברחת צעירים לארץ-ישראל.
  • סיוע ליהודי טריפוליטניה, בשמירת הרבעים היהודיים במהלך הקרבות, בעידוד חידוש מערכת החינוך והתנועה העברית בתוכה, חידוש הפעילות הציונית ושגשוגה ולהתעוררות לאומית והתעצמותה. כמו כן, סייעו רבות בהעפלה הבלתי לגאלית, בהגשת עזרה בעת פרעות 1945, באמון ובהדרכה והשגת נשק לארגון "ההגנה" בלוב, שהוקם בעקבות פרעות 1945).

לדעתנו, למרות הפורענויות הרבות, שהיו מנת חלקם של יהודי לוב בתקופת מלה"ע השנייה והסכנות שריחפו מעל ראשיהם, הם היו, באופן מסוים ברי מזל, הודות לארבע סיבות עיקריות:

  • היותה של לוב תחת שלטון איטלקי, וגם כאשר לוב הפכה דה פקטו תחת שליטה גרמנית והיחס ליהודים התדרדר, המוציאים לפועל את המדיניות, עפ"י הדוקטרינה הגרמנית הנאצית, היו האיטלקים, השליטים הרשמיים, לכאורה, של לוב ולא חיילי ס"ס. לאיטלקים לא הייתה אותה להיטות, שאפיינה את הגרמנים, בהתנכלויות ליהודים. בניגוד ל"מכונה הגרמנית המשומנת", האיטלקים היו פחות יעילים ו"גררו רגליים" ביישום התקנות המחמירות, רבים מהם רצו רק למלא ולסיים תפקידיהם, שכל זה יהיה מאחוריהם ולשוב בהקדם למולדת. מכיוון שאיטליה הייתה מדינה קתולית דתית, פעלו השלטונות האיטלקים עפ"י עקרון חופש הדת, עמדו מול הלחצים של הגרמנים ולא מנעו מהיהודים קיום הפולחן הדתי בכל מהלך המלחמה ואפילו במחנות הכפייה ובמחנה הריכוז בג'אדו ולא התנגדו לאספקת מזון כשר. גם אם היחס של האיטלקים ליהודים הפך יותר ויותר נוקשה ואספקת המזון למחנות הכפייה ולמחנה הריכוז בג'אדו הייתה מצומצמת ולא מספקת ולעתים המזון אף היה מקולקל, הם עמדו מול לחץ הגרמנים בנושא אספקת המזון ולא התנו זאת במילוי מכסות או חריגה בהתנהגות.

למרות האמור לעיל, אין להמעיט בחלקם של השלטונות האיטלקיים בסבל אשר עברו יהודי לוב במהלך המלחמה, גם כאשר הגרמנים הם אלה, אשר כפו את היחס ליהודים.   

  • שחרורה של לוב ע"י הבריטים במועד מוקדם יחסית, של מלה"ע השנייה, בלם את התהליך, שהוביל להחלת "הפתרון הסופי" גם ביהודי לוב. שחרור שקטע באיבם, תוכניות להעברת כל יהודי לוב לאיטליה תחילה ולאחר מכן למחנות ההשמדה באירופה.
  • המפגש של יהודי לוב עם החיילים הארצישראליים, ששרתו בצבא הבריטי. מפגש, אשר עודד את יהודי לוב בעת צוקה וייאוש. למרות שני ניסיונות הנפל הראשונות של הבריטים לשחרור לוב ושתי הנסיגות בעטיין, ניטעה בקרב יהודי לוב התקווה כי שחרורה של לוב בוא יבוא והחיילים הארצישראליים יהיו בעזרם, כפי שהחלו כבר במהלך המלחמה. ואכן, עם שחרורה הסופי של לוב מן השלטון הפשיסטי-נאצי, הסיוע של החיילים הארצישראליים הביא להתאוששות מהירה של הקהילות היהודיות (בעיקר זו של קירנייקה), במיוחד במערכת החינוך העברית ובפעילות הציונית, שחיזקו את התודעה הלאומית.
  • ליכודם הפנימי של יהודי לוב ורגשות הסולידאריות, שהפגינו במהלך המלחמה. דווקא בשעות הקשות שעברו על יהודי לוב, בלטו רגשי הסולידאריות והעזרה ההדדית, שכל ישראל ערבים זה לזה, והקלו על יהודי לוב להתגבר על מוראות המלחמה. ואף חישלו אותם באירועים הקשים, שהיו עוד נכונים להם בהמשך, תחת השלטון הבריטי (במיוחד בפרעות), עד עליית רובם לארץ-ישראל.

לסיכום, לצד הכמיהה לציון והכיסופים לארץ-ישראל, שהתעצמו בעקבות הפעילות הציונית הענפה בקרב יהודי לוב, מוראות המלחמה, מצבם המעורער תחת שלטון איטלקי-פשיסטי ולאחר-מכן גם גרמני-נאצי, המפגש עם החיילים הארצישראליים, ומאוחר יותר פרעות  1945 ופרעות 1948, ולמצבים שנקלעו אליהם בעטיין, כולל המצוקה הכלכלית, והתגברות הלאומנות הערבית הלובית ומאבקה של לוב לעצמאות, הוכיחו ליהודי לוב, שמקומם לא עוד בגלות ויש לעצב את גורלם בארצם, ארץ- ישראל. שאיפה, שלא באה מייד לידי מימוש מלא, כאשר שערי הארץ היו נעולים, והדבר בא לידי ביטוי רק בהעפלה בלתי-לגאלית כפולה, ביציאה מלוב כמו גם בכניסה לארץ-ישראל של כ- 3,500 יהודים, המהווים כ-10% מאוכלוסיית יהודי לוב, תופעה מרנינה, שמבחינה יחסית, אין לה אח ורע בכל קהילות ישראל. ורק כאשר נפתחו שערי העלייה, מימושה בא לידי ביטוי בעלייה גדולה של כ-90% מהקהילה היהודית בלוב, שנמנתה על הקהילות היהודיות המעטות בפזורה, שרובה ככולה עלתה למדינת ישראל. וכך התקיים בה הפסוק: "ממזרח אביא זרעך וממערב אקבצך. אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ" (ישעיהו, מ"ג: ה'-ו').

     הערות

  1. ר.דה-פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית, עמ' 152 – 153.
  2. שם, עמ' 153 – 154.
  3. איטלו באלבו נשלח לטריפולי ע"י מוסוליני, מכיוון שראה בו איום לערעור מעמדו, בשל שאיפותיו המדיניות, אף שהיה פשיסט נאמן בדעותיו - שם, עמ' 158.
  4. שם, עמ' 158.
  5. שם, עמ' 172 – 173.
  6. שם, עמ' 173.
  7. בין אלו שנאסרו, מכיוון שלא פתח את עסקיו, היה גם אבי המחבר רחמים חג'ג'-לילוף.
  8. ר. דה-פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית, עמ' 174.
  9. שם, עמ' 174.
  10. שם, עמ' 156.
  11. שם, עמ' 156.
  12. שם, עמ' 175.
  13. יש לציין, איטליה הייתה הארץ היחידה באירופה, שלא הייתה בה אנטישמיות עממית. בד"כ האנטישמיות פרצה מלמטה, מן השכבות העממיות, בלחץ או מרצון הדביקה את השלטונות ומוסדותיהם, בעוד שבאיטליה, האנטישמיות באה כהוראה מלמעלה.
  14. שם, עמ' 195-194. וכן ר.סימון, יהודי לוב-על סף שואה. עמ' 49.
  15. שם, עמ' 49.
  16. שם, עמ' 194.
  17. שם, עמ' 195-194.
  18. שם, עמ' 202-201.
  19. שם, עמ' 202-201.
  20. למעט פעילותו של מועדון "מכבי", שנתפס כמועדון ספורט ובידור, עד ראשית 1941. במשך תקופה זו פעילותו הצטמצמה עד למאוד, ואילו זו, בעלת הגוון הציוני-לאומי, הוצנעה עד לכדי חידלון מוחלט - ר.דה-פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית. עמ' 203.
  21. למשל, מועדון "בן-יהודה" המרווח בטריפולי, הוחרם על כל עשרות חדריו ע"י המשטרה האיטלקית, ושימש לה כתחנה עד סוף השלטון האיטלקי בלוב - פ.זוארץ, יהדות לוב. עמ' 154
  22. ע. אברמסקי-בליי, פנקס הקהילות. עמ' 61.
  23. בין הרבים שנטשו את טריפולי, נמנו גם בני משפחת המחבר, שהשתכנו בחווה גדולה של סבו, משה פלח-קיש, שבפאתי העיר טריפולי. באחת ההפצצות האוויריות ובהישמע האזעקה, אמו, מרי חג'ג'-לילוף לקחה את המחבר, שהיה תינוק ושכב בעריסה, ומיהרה למרתף החווה, ששימש כמקלט. עם חלוף יעף ההפצצה ובהישמע אות ההרגעה, כאשר עלו מהמקלט, נתגלה לתדהמתה של האם, שכתוצאה מההפצצה, נפלה התקרה בדיוק על העריסה שבה שכב התינוק, זמן קצר קודם לכן...
  24. ע. אברמסקי-בליי, פנקס הקהילות. עמ' 61.
  25. עדות אישית, מרי חג'ג'-לילוף, פעילה בחברה מיום הקמתה ובמשך שנים רבות גם בארץ.
  26. עדות אישית – אליהו ארביב ורחמים חג'ג'-לילוף.
  27. ע. אברמסקי-בליי, פנקס הקהילות. עמ' 61 – (באחת הפעמים, בין המוכים היה אבי מחבר העבודה, רחמים חג'ג'-לילוף, אשר בגאוותו סירב להצדיע לקצין פשיסטי).
  28. הפרטים על אכיפת "חוקי הגזע" והתקנות המחמירות תוך כדי המלחמה, מסתמכים על ר.דה-פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית עמ' 208-198; ר.סימון, יהודי לוב - על סף שואה. עמ' 75-73; ע.אברמסקי-בליי, פנקס הקהילות. עמ' 63, מסמכים מן הארכיונים השונים ועדויות אישיות.
  29. ר.דה-פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית. עמ' 205; ר.סימון, יהודי לוב - על סף שואה. עמ' 70; ע.אברמסקי-בליי, פנקס הקהילות. עמ' 66.
  30. בין המגויסים לעבודות הכפייה היה גם אבי המחבר, רחמים חג'ג'-לילוף, אולם הוא הצליח להימלט (כאשר היה על המשאית, שנסעה לכוון מחנה הכפייה, באחת העצירות לעשיית צרכים, הסתתר ולא שב למשאית, ונמלט חזרה לטריפולי. ומאוחר יותר השתחרר באופן רשמי, בהירשמו ע"י חותנו, שסיפק ציוד לצבא האיטלקי, כאחד מעובדיו החיוניים למאמץ המלחמתי).
  31. בין המגויסים לעבודות הכפייה, היו מספר יהודים בעלי מקצועות טכניים יחודיים, שנשלחו מלוב לאיטליה לקו החזית, במסגרת שירות אזרחי למען המאמץ המלחמתי. חלקם נהרגו תוך כדי שירותם, וחלקם נלקחו לאושויץ יחד עם יהודי איטליה. זאת, כאשר איטליה עברה למעשה תחת שלטון גרמני ישיר, והיהודים פונו למחנות ההשמדה. גורל שהיה גם מנת חלקם של יהודים, שנמלטו מלוב בשל היותה אחת מזירות המלחמה, והגיעו לאיטליה, הרגועה יחסית בתחילה, או נשלחו אליה תוך כדי המלחמה.
  32. לא היה צורך בגדרות ובשומרים, מכיוון שלנמלט, זה היה מבחינת גזר דין מוות במדבר - ע.אברמסקי-בליי, פנקס הקהילות. עמ' 67.
  33. שם, עמ' 67.
  34. שם, עמ' 67. כמו כן, ראה ר.סימון, יהודי לוב - על סף שואה. עמ' 43.
  35. יש לציין, שרבים מבעלי הנתינות הזרה, החזיקו בנתינותם עוד מהתקופה העות'מאנית. זאת, בשל מוצאם או מהטעם הפשוט של רכישה או הענקה של נתינות זרה ליהודים מקומיים, בשל עבודתם או קירבתם לקונסוליות הזרות השונות, מטעמי נוחות ובטחון, שהעניק להם חוק הקפיטולציות. נתינים זרים, שהתערו בחברה היהודית הלובית, בכל שכבות החברה - ר.סימון, יהודי לוב - על סף שואה, עמ' 57.
  36. בין הפליטים מאירופה, הגיעו כ- 300 איש לבנגזי לחניית ביניים בדרך העפלתם מטרייסטה לארץ-ישראל. אולם האנייה, שהייתה אמורה לאסוף אותם, לא הגיעה והפליטים נתקעו במקום. הפליטים שוכנו, בתחילה, במלונות על חשבון הקהילה, שניסתה לקלוט אותם בצורה טובה ובסבר פנים יפות, ולאחר מכן אומצו ע"י משפחות מקומיות, שדאגו לכל מחסורם, והיו פליטים, שעבדו אצל יהודים (עבודה, שהייתה מעין "מתן בסתר") - שם, עמ' 57.
  37. שם, עמ' 58.

38  שם, עמ' 66-65. כמו כן, ראה ר.דה-פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית, עמ' 199, ור.סימון, יהודי לוב-על סף שואה. עמ' 60-57; יש לציין, עפ"י מחקרים של היסטוריונים, שחקרו את הנושא ואת התקופה הזו, מסקנתם: היהודים מלוב, שגורשו לתוניסיה היו במעמד של ילידים תוניסאים תחת חסות פרוטקטוראט צרפתי, ולא היו אזרחים צרפתים. בהקשר זה, יש לזכור את האמרה הצרפתית הידועה: "אם נולדת צרפתי תמות צרפתי"; כלומר, אזרח צרפתי אינו יכול לוותר על אזרחותו הצרפתית, גם אם חתם על וויתור אזרחות זו בארץ אחרת, ותמיד יישאר אזרח צרפתי כל חייו על כל חובותיו וזכויותיו, והיהודים ילידי תוניסיה, שהיו במעמד של ילידים, (ובעצם היו משוללי אזרחות כלשהי, עד לעצמאותה של תוניסיה בשנת 1956), לא נהנו מפריבילגיה זו.

  1. על גירוש היהודים מלוב לאיטליה ומשם למחנות הריכוז באירופה, ראה ר.סימון, יהודי לוב-על סף שואה, עמ' 62-60; ר.דה-פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית. עמ' 199; ע.אברמסקי-בליי, פנקס הקהילות. עמ' 64-63.
  2. יהודי לוב באינסברוק-רייכנאו שמרו על הכשרות, בניגוד ליהודים הדתיים האשכנזים, שרובם וויתרו על שמירת הכשרות, בשל חומרת השעה. הם שמרו על הכשרות באדיקות, והחליפו מזון מבושל בלחם יבש, דבר שהרשים יהודים אשכנזים ששהו במחנה. רבים מהם הקפידו גם על תפילותיהם, ואם נתפסו מתפללים, הם נענשו במלקות, בכליאה בצינוק ובהזרמת מים קרים בחצר המחנה בקור העז. לא בכדי, בגלל התעללויות אלה ואחרים והמצב הקשה במחנה, חלק מהם מצאו את מותם – ע.אברמסקי-בליי, פנקס הקהילות, עמ' 65.
  3. שם, עמ' 65.
  4. האסירים היהודים הלוביים בברגן-בלזן, למרות מצבם הנוח יחסית, סבלו קשות. היו נטע זר באירופה, לא היו רגילים לתנאי מזג האוויר החורפי והמושלג, ולא הייתה להם שפה משותפת עם האחרים, ואם התנהלה שיחה עם יהודים הייתה זו רק עם אלה, שדברו עברית. בהקשר זה, יש לציין את פעילותו של ציון לביא מבנגזי, שפתח בית-ספר עברי לילדים מלוב, אשר למדו לשיר שירים עבריים וציוניים, לתדהמת האסירים האחרים והשומרים הגרמנים. דבר נוסף שיש לציין, כמו באינסברוק-רייכנאו, גם היהודים הלובים בברגן-בלזן שמרו על הכשרות באדיקות, והחליפו מזון מבושל בלחם יבש - שם, עמ' 65-64.
  5. שם, עמ' 65.
  6. הפגיעות החמורות כתוצאה מהקרבות בחזית המזרחית וההפצצות המסיביות של הבריטים בכל ערי קירנייקה, לא פסחו, כמובן, על הרבעים היהודיים וברחובות שבהם התגוררו יהודים - "...בטוברוק הייתה קהילה יהודית גדולה. כעת אנו שוכנים בחורבותיה. מצאנו את בית הכנסת שניצל מהפצצות-האוויר וניקינו אותו מזוהמתו [...] לפני כיבוש העיר ברחו ממנה כל היהודים ורכושם היה לבז. כך מצאנו את בית-הספר היהודי, שהפצצות הרסו את תקרתו ושלושת קירותיו. בחצרו עוד התגוללו מחברות-ציור של ילדים [...] אולם הדבר שהסעיר את נפשנו יותר מכל, היו היהודים תושבי המקומות האלה. לו ראית את עיניהם, את הזוועה הטבועה בפניהם [...]." - מ.מוסנזון, מכתבים מן המדבר. עמ' 27-26, 55.
  7. ר.סימון, יהודי לוב - על סף שואה. עמ' 53.
  8. גזר דין שלא בוצע, כי תוך כדי הדיון בחנינה שהגיש, בנגזי נכבשה מחדש ע"י הבריטים והוא שוחרר - ר.דה-פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית. עמ' 203.
  9. על כוונת הגרמנים בקשר ליהודי טריפוליטניה, ניתן ללמוד גם מאגרתו של הדיפלומט הגרמני מן הקונסוליה הגרמנית בטריפולי מה- 12 במאי 1942 ושדן בבעיית היהודים בלוב - "אין ספק כי בבוא הזמן 'תוסדר' הבעיה היהודית גם בטריפוליטניה [...]" - א.ארן, "רדיפת יהודי לוב", ילקוט מורשת ל"ג. תשמ"ב עמ' 156.
  10. ר.סימון, יהודי לוב - על סף שואה. עמ' 66. הכביכול, בא להסביר ההבטחה אשר ניתנה למרדכי

      דואני, להכין את רשימות המפונים והמשלוחים לג'אדו, תמורת אי פינויים של בני משפחתו

      ומקורבים. זאת לאחר, שראש הקהילה רנטו תשובה התחמק מלהכין הרשימות, באמתלות

      שונות.  

  1. שם, עמ' 67.
  2. שם, עמ' 67.
  3. שם, עמ' 68.
  4. שם, עמ' 68.
  5. שם, עמ' 69.
  6. במקביל לקרב אל-עלמיין, בשלהי אוקטובר 1942, במזרח צפון אפריקה, החל מבצע "לפיד" במערב צפון אפריקה. אשר במהלכו נחתו בנות הברית באלג'יריה ובמרוקו ונעו לכוון תוניסיה. בכוונה לשחרר את כל צפון אפריקה מהשליטה של שלטון וישי, השלטון האיטלקי, ומיגור כוחות הסיוע הגרמניים. למחרת מבצע "לפיד", השתלטו הגרמנים (בסיוע האיטלקים) באופן ישיר על תוניסיה, תוך כדי פגיעה ביהודים (כולל היהודים שגורשו מלוב). השלטון הגרמני בתוניסיה נמשך עד ראשית מאי 1943, עד אשר בנות הברית ממערב והבריטים ממזרח (לאחר שחרור לוב) בתנועת מלקחיים, הביסו את הצבא הגרמני-איטלקי, שנאלץ לסגת בספינות לסיציליה, וכל צפון אפריקה שוחררה.
  7. ר. סימון, יהודי לוב - על סף שואה. עמ' 68.
  8. שם, עמ' 68.
  9. שם, עמ' 69.
  10. עם פרוץ מלה"ע השנייה, לאחר התלבטויות של הישוב היהודי בארץ, גמלה בו ההחלטה ליטול חלק במאבק האיתנים לצידה של בריטניה, נגד גרמניה הנאצית. זאת, על אף מדיניותה של בריטניה נגד רעיון הבית הלאומי היהודי בא"י, כפי שהובעה ב"ספר הלבן". התלבטויות והחלטה, שבאו לידי ביטוי באמירתו של דוד בן-גוריון: "עלינו להלחם באויב הנאצי כאילו 'הספר הלבן' אינו קיים, ולהמשיך במאבק נגד השלטון הבריטי בארץ כאילו אין מלחמה עם הנאצים". אף שהבריטים לא התלהבו מגיוס חיילים ארצישראליים לצבא הבריטי, משה שרתוק (שרת)-ראש המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, פרץ את הדרך להתנדבות המונית של צעירים מן הישוב היהודי בארץ לצבא הבריטי. החלטה, שהייתה לה הסכמה רבה בישוב, במיוחד לאחר הצטרפותה של איטליה הפשיסטית למלחמה לצידה של גרמניה הנאצית, וא"י התקרבה לזירת הקרבות עם התחפרות הצבא האיטלקי במדבר המערבי בלוב, על גבול מצרים. וכך מעל ל- 25,000 מצעירי הישוב התגייסו לצבא הבריטי, בתחילה ליחידות שירותים ובהמשך לכל החילות בצבא. כאשר שיאה של התנדבות זו היה בהקמת הבריגדה - "החטיבה היהודית הלוחמת", בשלהי המלחמה באירופה. וכל אלו נטלו חלק חשוב בשחרור צפון אפריקה ואירופה ממלתעות המפלצת הנאצית-פשיסטית. מבין יחידות השירותים העבריות הראשונות הייתה פלוגת התובלה ( 5.M.T. לימים 178.G.T.), אשר נטלה חלק בקרבות בלוב - מ.קרוא, י.ע.ל. במערכות  מלחמה. עמ' 13-11. 
  11. ראוי לציין, מפגש זה, בעבור החיילים הארצישראליים, היה בעצם, התגשמות מטרת התנדבותם לצבא הבריטי - הצלת יהודים ממוראות המלחמה. אכן, המפגש שימש גורם בולט במניעי המתנדבים להתגייס לצבא הבריטי, כאשר מצב העם היהודי במלחמה הלך ותפס מקום חשוב ביותר בכלל מערכת המניעים שהביאה אנשים לכלל התנדבות - י.גלבר, תולדות ההתנדבות. עמ' 13.
  12. מ.מוסנזון, מכתבים מן המדבר. עמ' 39-37.
  13. שם, עמ' 42.
  14. שם, עמ' 48-44.
  15. י.גלבר, תולדות ההתנדבות. עמ' 12.
  16. שם, עמ' 12; ר.סימון, יהודי לוב על סף שואה. עמ' 52; מ.מוסנזון, מכתבים מן המדבר. עמ' 55. סיוע זה בשעת הנסיגה, נחשב בעיני החיילים הארצישראליים כגולת הכותרת של פעולתם בשליחותם היהודית.
  17. מ.מוסנזון, מכתבים מן המדבר. עמ' 55.
  18. ר.סימון, יהודים על סף שואה. עמ' 53.
  19. מ.מוסנזון, מכתבים מן המדבר. עמ' 195-183.
  20. שם, עמ' 99.
  21. שם, עמ' 99.
  22. שם, עמ' 99.
  23. שם, עמ' 103.
  24. בניגוד לבנגזי, שמגמת הבריטים שם הייתה ערביזאציה של החינוך, בטריפולי אפשרו לימודים איטלקיים מיוחדים ליהודים, בבתי-ספר איטלקיים-יהודיים - "פייטרו וורי" שכל תלמידיו יהודים בהנהלתה של היהודיה גב' פולאקו, ו"סקואולה רומא" שבו למדו תלמידים יהודים מן הסטאטוס החברתי הגבוה, לצד תלמידים נוצרים. וכן בית-הספר "טומזיאו", לחולי גרענת ושלמדו בו יהודים ואיטלקים בכיתות נפרדות - ש.סלע, החינוך בקהילות יהודי לוב. עמ' 82.
  25. בסדר הפסח של 1944 הופיע במפתיע משה שרת, שהיה בדרכו לאירופה ועבר דרך לוב - פ.זוארץ, יהדות לוב. עמ' 160.
  26. כולל משלחת החיילים מבנגזי - י.גלבר, תולדות ההתנדבות. עמ' 100.
  27. ארקין, נתמנה לתפקידי מטה בכירים בממשל הבריטי בטריפולי, ולימים אף שימש כראש עירית טריפולי מטעם השלטונות הבריטיים (עדות אישית).
  28. פ.זוארץ, יהדות לוב. עמ' 257.
  29. ראשון השליחים היה יאיר דואר (שכינויו המחתרתי בטריפולי היה "משה כהן"), שהגיע לטריפולי באוגוסט 1943 ופעל בה שנה שלימה. ימים אחדים אחריו הגיע השליח השני, זאב-וילו כץ (שכינויו המחתרתי בטריפולי היה "יעקב מוריס"), אולם שהייתו במקום הייתה קצרה וכבר בדצמבר 1943 חזר לארץ. ובמקומו הגיע, בפברואר 1944, נפתלי בר-גיורא (שכינויו המחתרתי בטריפולי היה "נחום בראנד"), שמשך פעילותו בטריפולי, לצידו של יאיר דואר, היה שבעה חודשים - ב"צ.רובין, לוב - הדים מן היומן.
  30. זהותם ומטרת שליחותם היו ידועים רק לקומץ קטן של פעילים בטריפולי, בתחילה לחיים פדלון (שכינויו היה "צ'יצ'ו") ולאליהו עזריה, ולאחר מכן גם ליוסף גוויטע. אשר וילו כץ החליט להכניסם לסוד העניינים (בשל היותם מן הפעילים ביותר במקום ונראו נאמנים), לגייסם ל"הגנה" ולהשביעם (על פי המסורת המסתורית הידועה - על אקדח וספר התנ"ך מול מנורה מסנוורת). כאשר על צ'יצ'ו הוטל הטיפול בענייני העפלה, על עזריה האחריות על תנועת הנוער והקמת גרעין של "הגנה" - ב"צ.רובין, לוב - הדים מן היומן. עמ' 66, ועדויות אישיות.
  31. י.גלבר, תולדות ההתנדבות, עמ' 118.
  32. שם, עמ' 129.
  33. שם, עמ' 130.
  34. שם, עמ' 131.
  35. בין הנרצחים היה גם סבו של המחבר, משה פלח-קיש הי"ד, אשר היה מנכבדי הקהילה ופרנסיה. הוא נרצח ביום השלישי של הפרעות ב- 6.11.1945, ע"י ערבים שעבדו אצלו ואשר דאג להם באופן מיוחד, וביום סגריר קמו עליו ופילחו ראשו בגרזן ורמסו גופתו באכזריות.
  36. ר.סימון, יהודי לוב - על סף שואה. עמ' 56-54.
  37. ע.אברמסקי-בליי, פנקס הקהילות. עמ' 68.
  38. א.ארן, "רדיפת יהודי לוב", ילקוט מורשת ל"ג. תשמ"ב עמ' 156.
  39. י.חג'ג'-לילוף, תולדות יהודי לוב. עמ' 102-101.

נספחים

  1. עדות אישית של אליהו פדלון, שהיה עציר במחנה הריכוז ג'אדו.
  2. עדות אישית של משה מגידיש, שהיה עצור במחנה הריכוז ג'אדו.
  3. עדות אישית של ציון לביא, שהיה עציר במחנה הריכוז ברגן-בלזן.
  4. עדות אישית של צבי הזן, שהיה חייל ארצישראלי בצבא הבריטי בלוב.
  5. עדות אישית של אמי גב' מרי חג'ג'-לילוף לבית פלח-קיש
  6. דו"ח סודי של מפקד משטרת לוב ללשכת שר הפנים האיטלקי, מיום ה-2 במאי 1941, על פגיעה ביהודים ע"י אזרחים ואנשי צבא פשיסטים.

 

נספח 1 - עדות אישית  של אליהו פדלון

שמי אליהו פדלון. נולדתי בבנגזי בירת קירנייקה בשנת 1931. באחד מימי השבת בחודש יוני 1942, העמיסו אותנו, אני ובני משפחתי על משאית דחוסה, על מנת להעביר אותנו למחנה הריכוז בג'אדו. זאת, בניגוד להבטחת השלטונות האיטלקיים לאבי ז"ל, בשל היותו פעיל בוועד יהודי בנגזי. הבטחה, שהופרה עקב הלשנה, כי אבי עסק בסחר מטבעות זהב עם הצבא הבריטי, בעת הכיבוש הקצר של קירנייקה.

לאחר שהועמסו כל האנשים למשאיות, עפ"י רשימה, שהתנדב להכין העסקן הקהילתי מרדכי (דוכה) דואני (לאחר שראש הקהילה רנטו תשובה הצליח להתחמק מהכנתה) והתפרסמה אחת לשבועיים בבית-הכנסת הגדול בבנגזי, יצאנו בשיירה לכוון ג'אדו. שיירה, שבה הועבר גם הרב הראשי של בנגזי ר' יוסף ג'עאן זצ"ל, למרות תחנוניו לא להעבירו ביום שבת קודש דווקא. לאחר יום נסיעה ארוך ומפרך בחום המדברי הגענו לעיירה אג'דבייה ושוכנו במבנה גדול, יחד עם עוד קבוצות מפונים מדרנה ומברצ'ה. בהמשך לאחר מסע של עוד ארבע יממות, בנסיעה מפרכת במשך היום הלוהט ולינה תחת כיפת השמיים בצינת הלילה, הגענו ביום חמישי בערב למחנה ג'אדו, שהיה מגודר בגדרות תיל ומוקף במגדלי שמירה עם שומרים חמושים.

קבלת הפנים הייתה מלווה בצעקות ובגידופים, איומים ורשפי שנאה אנטישמיים, מצד שומרי ומפקדי המחנה האיטלקים (שלצדם שרתו מספר שומרים ערבים מקומיים), שלא בחלו בשום מעשה על מנת לדכא ולהשפיל את העצורים. עם הגעתנו שוכנו בביתנים גדולים של המחנה, אשר שימשו פעם כמחסני מזון או מחסני תחמושת. בכל ביתן שוכנו עשרות משפחות בצפיפות במרחב מחייה של 4 מ"ר לכל משפחה, עם חיץ של שמיכות, סדינים ורדידים, כאשר מרכז המבנה שימש לבישול והעשן והריחות, שהיתמרו הוו מטרד קשה.      

התנאים במחנה היו קשים מנשוא, המצב הסניטארי היו ירוד והזוהמה פזורה בכל מקום, מי השתייה חולקו במשורה, המזון היה בלתי מספק ומקולקל והלחם יבש ומעופש. העצורים הועסקו בעבודות כפייה, ועל כל מעשה, שלא מצא חן בעיני השומרים והמפקדים הענישו בהכנסה לצינוק. ואם מישהו העיז וניסה למחות נענה באיומים ובקביעה, שהבאתם למחנה הריכוז באה לשלול את חירותם וכבודם ולא הגיעו לבית הבראה לנופש. מפקד המחנה וסגנו התאכזרו במיוחד לעצירי המחנה, ובכל הזדמנות התייחסו להם בגסות והתעללו בהם, כמו הפיכת סירי החמין בשבת ושפיכת שתן לתוכם, ואוי לאדם שהעז להתלונן. זאת, גם כאשר נערכו ביקורים במחנה וכל העצורים הוזהרו, שיבולע להם ודמם בראשם באם יעזו למחות או להתלונן על התנאים במחנה או על היחס המשפיל כלפיהם.        

אבי, שנמנה על נכבדי הקהילה מונה ל"קפו" (ממונה) על מספר ביתנים, ותפקידו היה לדאוג לחלוקת מנת הלחם היומית ומנת המזון המזערית השבועית. כמו-כן דאג לחלוקת אותן מנות המזון, ששלחה קהילת יהודי טריפולי, מידי פעם לעצורי המחנה. בתפקידו זה, אבי ניסה לסייע, ככל שניתן באפשרויות המוגבלות, לעצורי המחנה, ולהקל עליהם את סבלותיהם.

אחד הביתנים במחנה נקבע כבית-כנסת, שבארון הקודש שלו, הוכנסו ספרי תורה, שהובאו ע"י עצורי המחנה ממקומות יישוביהם, ביניהם ספר התורה העתיק "זגייר דרנה", שסביבו נרקמו אגדות רבות ומייחסים לו מעשי נסים, וכן ספר התורה "גרייב טוברוק". בית-הכנסת מלבד היותו בית תפילה, שימש גם כבית לימוד לילדים ולנערים ע"י מלמדים מבני הקהילה, שהקפידו להרביץ תורה גם בתנאים הקשים של המחנה.

בשל התנאים החמורים במחנה, המצב התברואתי, האקלים הקשה, הזוהמה, הצפיפות, מחסור בתרופות ותת התזונה, כעבור זמן קצר פרצו מגפות מדבקות בקרב עצורי המחנה. רבים מתו מידי יום ולא היה ניתן להדביר את המגפות, ובמשך כל שהייתנו במחנה נספו 562 יהודים. את המתים קברו בבית קברות יהודי עתיק יומין הסמוך למחנה.      

באחד הימים, סמוך למערכה באל-עלמיין, מפקד המחנה ריכז בצעקות ובקללות את כל הגברים והנערים ברחבת הדגל, והקיפו אותנו בחיילים עם מכונות ירייה. תוך כדי העמידה הארוכה והמפרכת תחת השמש הקופחת, עברה השמועה מפה לאוזן, שהנה עומדים להוציא אותנו להורג. מנגד עמד מפקד המחנה צועק ומגדף, ומאיים שהנו ממתין לפקודה, האמורה להגיע בכל רגע, שעם הגעתה אפילו תינוק במעי אמו ירעד מאימה. מעמד, שעבר עלינו בחיל ורעדה, במיוחד לנוכח הידיעות הראשונות והמקוטעות, שהחלו לטפטף ולהגיע אלינו על גורל יהודי אירופה. כעבור מספר שעות של המתנה מתוחה, כאשר מסביבנו צבאו הנשים והילדים גועים בבכייה ומייללים, נמסרה הודעה למפקד המחנה, שעם קבלתה רקע ברגלו ברוגז, ואז הבנו שהגיע ביטול צו ההוצאה להורג. המפקד המתוסכל הורה מייד על כל העצורים, לאסוף את כל האבנים הרבות ולו הקטנות ביותר מכל שטח המחנה. הוראה אשר לא פסחה אפילו על ר' יוסף ג'עאן הרב הרשי של בנגזי הקשיש, למרות הבקשות והתחנונים לא להחיל עליו עונש זה, אדרבא כאשר הרב ביקש מטאטא נענה, שיטאטא את שטח המחנה בזקנו הארוך והלבן.

אפיזודה מעניינת קרתה לנו, כאשר היה נדמה לאיטלקים, שהנה ממשמשת ובאה ההתקפה הגרמנית-איטלקית לפריצת מתחם אל-עלמיין, כיבוש אלכסנדריה וכל המזרח התיכון. מפקד המחנה זימן את כל הבחורים הצעירים והכריז על פרס לבחור, שיצליח להשחיל בראש התורן את חבל הדגל, שיתנוסס לקראת הניצחון הקרוב במערכה. אכן אחד הצעירים מן הספורטאים שבינינו, הצליח להשחיל את החבל (וקיבל מספר לחמניות ושני ק"ג סוכר), אך איזה פלא, כאשר אחד השומרים ניסה להניף את הדגל, החבל נשמט מהטבעת בראש התורן והדגל צנח מטה בחבטה. אפיזודה זו, הייתה סמלית בעינינו, והפיחה בנו את האמונה והתקווה, שהנה שעת הגאולה קרבה, כפי שנשמט הדגל האיטלקי כן תיפול ממלכת הרשע האיטלקית.

היחסים עם הערבים הכפריים מסביב למחנה היו מורכבים - מצד אחד, מכרו הכפריים מידי פעם מעט מצרכי מזון לעצורי המחנה, באופן בלתי רשמי דרך גדרות המחנה, מצד שני, למרות הגדרות והשמירה, מידי פעם אספסוף של כפריים היו מתקבצים סביב המחנה והיו ממטירים אבנים על העצורים, וגרמו לפציעתם של יהודים רבים.

לאחר ההכרעה במערכה באל-עלמיין, עם הגעת הידיעות על התקדמות הבריטים לכוון טריפוליטניה והתקרבותם למחנה ג'אדו, שומרי המחנה האיטלקים נטשו את המחנה ונמלטו בבהלה. לנוכח נטישת המחנה הגיעו שמועות, שהכפריים הערבים מתכננים טבח ביהודים עצורי המחנה. לאור זאת, התארגנו צעירי היהודים להגנה על המחנה, פרצו את מחסן הנשק, נטלו מספר כלי נשק ותחמושת והציבו שמירה סביב למחנה במשך יומם ולילה, עד הגעתם של החיילים הבריטים.

יום לאחר כניסת מונטגומרי לטריפולי, הגיע הצבא הבריטי למחנה ג'אדו ב-24 בינואר 1943. מייד עם שחרור המחנה, נקטו השלטונות הבריטיים באמצעים להדברת המגפות, טיפלו בחולים וסיפקו מזון נאות, בנוסף למנות המזון, ששלחה קהילת יהודי טריפולי. שחרור העצורים היה איטי מעט, וכל פעם שוחררו רק אלו, שהחלימו סופית, ועד שלהי הקיץ שבו אחרוני העצורים לבתיהם. עם שובם של עצורי ג'אדו למקומות מושבם השתקמו במהירות, ובעזרת החיילים הארצישראליים, ששרתו בצבא הבריטי, חודשו הפעילות הציונית ומערכת החינוך, שהפכה להיות מקבילה לזו הארצישראלית. אולם, היה עצוב לראות מידי יום ובכל תפילה בבית-הכנסת, כל כך הרבה מתפללים, שקמו באמירת "קדיש יתום" לזכר יקיריהם, שנספו בג'אדו.                 

 

נספח 2 - עדות אישית של משה מגידיש

שמי משה מגידיש. נולדתי בקירני, אשר במחוז קירנייקה בשנת 1926. באביב 1942, לאחר הנסיגה הבריטית השנייה מקירנייקה, בהיותי בן 16, פוניתי עם משפחתי למחנה הריכוז בג'אדו, הנמצא ברמת טריפוליטניה כ- 250 ק"מ דרומית לטריפולי. המסע לג'אדו נמשך חמש יממות, בנסיעה במשאית דחוסה במשך כל היום, ובלילה בלינה במדבר תחת כיפת השמים. בהגיענו למחנה הריכוז בג'אדו, הוכנסנו לביתנים כ- 400-300 איש בביתן, כאשר כל משפחה קיבלה שטח קטן, והקמנו מחיצות משמיכות, מסדינים ומחצלות בין משפחה למשפחה. מידי יום סופק לנו  100 גרם לחם מעופש לנפש (לחם עם ירקת, אבנים ואפילו זנבות של עכברים), ומנה שבועית שהכילה שמן, אורז, סוכר ותה. על המחנה פיקדו איטלקים והשומרים היו שוטרים איטלקים וערבים. חלק מאנשי הפיקוד האיטלקי התאכזרו לעצורי המחנה - איימו, הענישו בכליאה בצינוק שבו הלקו, קיללו וגידפו אותנו בכל הזדמנות. ביניהם היה רס"ר המחנה, שהתאכזר אלינו במיוחד, בכל ערב שבת היה עובר בתוך הביתנים והיה מקלל את כולם, את השבת ואת הדת היהודית. באחת מערבי השבת הללו, ילדים, באחד הביתנים, מתחו חבל במסלול צעידתו של הרס"ר בביתן, והרס"ר נפל אפיים ארצה. הרס"ר בחמתו, לקח את סירי הלילה של התינוקות שהיו מלאים בשתן, ושפך בתוך סירי החמין, שהכינו המשפחות לשבת. החיים במחנה היו קשים מאד, הגברים עבדו בעבודות השוטפות במחנה וכן בעבודות כפייה שונות, שכל אחת הייתה עבודת פרך לשמה (כמו חפירת בורות וכיסויים, העברת ערמות חצץ ממקום למקום וכו'). למרות כל זאת, אפשרו לנו לשמור על הדת - אחד הביתנים הקטנים נקבע כבית-כנסת. על הכשרות שמרנו בעזרת המזון ששלחה לנו קהילת טריפולי מידי פעם (משלוחים שארגן אליהו בידוסה, יליד בנגזי שחי בטריפולי), ומעט המזון שקנינו בסתר מהכפריים הערבים. בהיותי צעיר ומלא אנרגיה נעורית, מידי פעם בלילות הייתי מסתכן וחומק מהמחנה דרך פרצות שהייתי עושה בגדר. יוצא לכפרים הערבים סביב, והייתי קונה מזון למשפחתי לידידים ולמכרים. עזרתי בטיפול בחולים, שרוכזו באחד הביתנים שנקבע כמרפאה.

בעת שהייתנו בג'אדו, כאשר נפטר המת הראשון של המחנה, צורפתי כעוזר לקבוצה של חמישה אנשים שנקבעה כחברה קדישא, והוטל עלינו לאתר מקום קבורה. לשם כך אפשרו לנו לצאת מהמחנה, ובחיפושינו נתקלנו בזקן מופלג - כפרי ברברי, וכאשר נודע לו מה אנו מחפשים, סיפר לנו על בית עלמין יהודי ישן, שעם השנים כוסה בעפר ובעשבים, שהיה ממוקם ברחבה בקצה ואדי, והיה ניתן להשקיף עליו מהמחנה. הזקן סיפר לנו על ישוב יהודי קדום, שהיה ממוקם ממש איפה שהמחנה ממוקם כיום, והמסגד שהיה ליד המחנה היה בעבר בית-כנסת. בבית עלמין זה, לצערנו במשך התקופה שהיינו שם, קברנו 562 אנשים שרובם מתו ממגפות, שפרצו במחנה בגלל תנאי ההיגיינה החמורים. בעת חפירת הקברים, אם נתקלנו במצבה או בקבר, כיסינו מחדש וחפרנו במקום סמוך. באחת החפירות כאשר גילינו את אחד הקברים, הרמנו מתוך סקרנות את אבן הגולל, לתדהמתנו גילינו גופה, שכנראה עקב תנאי היובש והאדמה המלוחה, השתמרה בשלמותה. בחפירות נתקלנו במצבות ובאבני גולל, שהתאריך שהיה רשום עליהם, היה לפני 650 ו- 750 שנה ויותר.

בסמוך למערכה באל-עלמיין, הורה מפקד המחנה על כל הגברים מגיל 16 ומעלה להתרכז ברחבת הדגל של המחנה. מפקד המחנה גידף וקילל, ואיים שבקרוב יוציאו אותנו להורג. כעבור מספר שעות הגיע רץ עם אופנוע, הרץ התלחש עם מפקד המחנה, ובסוף ההתלחשות אדמו פני המפקד מכעס, רקע ברגלו ברוגזה והורה לנו לנקות את המחנה ולאסוף כל קיסם ואבן במחנה. כך הבנו, שהגיעה הוראה לבטל את פקודת ההוצאה להורג.

לאחר קרב אל-עלמיין, כאשר הכוחות הבריטיים התקרבו לטריפולי, השומרים האיטלקים החלו להימלט מהמחנה, וכ- 200 יהודים מעצורי המחנה, ניצלו את ההמולה ונמלטו לטריפולי. יתרת העצירים נותרו במקום עד שהגיעו חיילים בריטים, שהיו יחד אתם חיילים ארצישראליים והרב רבינוביץ. את החולים פינו באמבולנסים לטיפול בטריפולי, ולנותרים סיפקו מזון ותרופות. בשל החשש להפצת המגפות וקשיי תעבורה, הפינוי לא היה מיידי. אותי ואת משפחתי פינו רק כעבור ארבעה חודשים, ישירות לקירנייקה, ופינוי המחנה הסתיים באוקטובר 1943.

בשנים 1986 ועד 1988, בניתי מהזיכרון ובעזרתם של עצירי מחנה אחרים, שלושה דגמים של מחנה הריכוז בג'אדו. הדגם הגדול (המשתרע על שטח של אולם גדול), משמש כתערוכה ניידת ברחבי הארץ. דבר, אשר מסייע להתוודע לאחד הפרקים העלומים בתולדות יהודי לוב, בתקופת מלה"ע השנייה. את הדגם הבינוני, בשטח של מספר מטרים מרובעים, התקנתי בביתן לזכר השואה, בביה"ס המקצועי בבית-נבאלה, ואילו הדגם הקטן, שמור אצלי בביתן בחצר הבית (שלימים הועבר ל"ביתן יזכור" במרכז מורשת יהודי לוב של הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב.

 

נספח 3 - עדות אישית  של ציון לביא

שמי ציון לביא. נולדתי בטריפולי, בשנת 1922. בשל היות בני משפחתי נתינים בריטים (נתינות אשר הוענקה לסבי, בשל עבודתו בקונסוליה הבריטית בלוב), נקראנו בינואר 1942 כל המשפחה ע"י השלטונות האיטלקים בלוב, להתייצב בביה"ס האיטלקי בטריפולי - "סקואולה רומא". נקראנו יחד עם עוד כ-200 יהודים בעלי נתינות של בריטניה, מדינת עימות במלחמת העולם השנייה, והועברנו לנמל טריפולי, על מנת להישלח לאיטליה. נאסר עלינו להוציא רכוש ודברי ערך, פרט למטלטלים אישיים מעטים, והעמיסו אותנו על אניית משא איטלקית. האנייה הייתה מזוהמת, חסרת נוחיות ותנאים סניטאריים, ונתנו לנו לישון על הרצפה, במשך כל ההפלגה. בשל הקור העז של ינואר, ואקלים סוער וחורפי על הים, מחוסר שמיכות נאלצנו להתכסות עם תבן עד הגעתנו לנמל נפולי.

עם הגעתנו לנפולי, נשלחנו לצ'יוויטלה דל-טרונטו, שבמחוז טראמו במרכז איטליה, ושוכנו במסגרת משפחתית בבית-חולים לשעבר - "אוספדלה אלסנדריני". התנאים במקום, אמנם היו קשים ובצפיפות רבה, אך בהתחשב במצב, ניתן להגדירם כסבירים. בשל היותנו נחשבים כשבויי מלחמה של ארץ עימות, קיבלנו מנות של הצלב האדום, ניתן לנו לצאת מהמקום, לאחר תאום, לקניות ולטיפול רפואי, התאפשר לנו לשמור על הכשרות ועל מצוות הדת, ואני עצמי אף נמניתי בין מארגני הקמת פינת תפילה, שהייתה מעין בית-כנסת מאולתר.

לאחר תפיסת השלטון באיטליה בידי הגרמנים, ב- 8 בספטמבר 1943, התעוררו בלבנו חששות רבים. למרות הצפיפות וההגבלות בתנועה, סיגלנו לעצמנו חיים נוחים יחסית, והשלטון הגרמני הישיר הרע מאד את מצבנו. בשלהי אוקטובר 1943, נלקחו כל הגברים במחנה במשאיות ע"י הגרמנים, למחנה קרוצ'טה בקייטי לעבודות כפייה, לבניית ביצורים ותעלות אנטי-טנקים, בקו החזית ליד נהר סאנגרו. שוכנו בבית-חרושת ללבנים, ללא תאורה וישנו על הרצפה וסיפקו לנו מזון שכלל בעיקר שעועית ולחם. אתנו היו גם אסירים פוליטיים זרים וגם איטלקים, והשגיחו עלינו גרמנים, שהאיצו בנו בעבודתנו. בין התפקידים שלי בבניית תעלות האנטי-טנקים, היה לשאוב מים מבאר במקום ולעבור בין עובדי הכפייה ולספק מים. לאחר כחודש במחנה הכפייה, בשלהי נובמבר  1943, מטוסים בריטיים החלו להפציץ אותנו. בשל כך, הורו לנו לחזור ברגל לצ'יוויטליה דל-טרונטו, שבו נותרו הנשים, במרחק כ- 180 ק"מ, והעמידו עלינו גרמני שיוביל אותנו. הודות לקופסאות הבשר, שנתנו לגרמני האחראי עלינו, ובשל ההבטחות, שניתן לו את המנות של הצלב האדום עם הגעתנו, לא התיר למפקחים על קבוצות עבודה שפגשנו בדרך לקחת עובדים מבינינו, באמתלה שהנו מוביל עובדי כפייה בעלי מום, אשר חייב להעבירם בשלמותם לייעדם. עם הגעתנו לצ'יוויטלה דל-טרונטו, רצוצים, עייפים ובלויים למשפחותינו שנותרו במקום, המשכנו בשגרת חיינו במקום עד מאי 1944.

ב- 6 במאי 1944, נלקחנו ע"י הגרמנים במשאיות לאזור פוסולי-קארפי, צפונית למודנה. לאחר מספר ימים, הוכנסנו לקרונות רכבת משא אטומים, ללא נוחיות ומזון, והוסענו למחנה הריכוז ברגן-בלזן, שבצפון גרמניה, שאליה הגענו ב- 25 במאי 1944. בשל היותנו נתינים בריטיים, זכינו ליחס מועדף לעומת עצורים אחרים. שוכנו כקבוצה בצריף אחד במסגרת משפחתית, נותרנו בבגדינו האזרחיים ולא הולבשנו בגדי אסירים, ובנוסף למזון שקיבלנו במחנה יחד עם כל האסירים, קיבלנו תוספת של חבילות מהצלב האדום. חבילות אשר אפשרו לנו סחר חליפין, שסייעו לנו בשמירת הכשרות, אפילו את הסדר של פסח השתדלנו לקיים בחלקו, בהכנת מעט יין ממעט צימוקים, שאמי הצליחה להסתיר בין חפציה. חויבנו להשתתף במסדר הבוקר לכל אסירי המחנה, והגברים חויבו לצאת לעבודת כפייה. בין עבודותיי במחנה הוטל עלי להשחיז סכינים של אסירות נערות צרפתיות, שפיצחו והתירו פקעות של גלמי תולעי משי.

ברצוני לציין סיפור מעניין שארע לקראת השחרור, שאם לא הייתי עד לו הייתי מתקשה להאמין שקרה. שלושה ימים לפני השחרור מברגן בלזן, הרב יעקב בורביע שהיה אתנו בין עצורי המחנה מטריפולי, עפ"י חלום שנגלה לו הורה לנו לצום שלושה ימים. צום, שאמור לכלול את כולם, כולל ילדים ואפילו תינוקות ולו לשעה ביום, שתימנע מהם ההנקה, ובסיום שלושת ימי הצום, להכין סעודה חגיגית משותפת לכולם, אשר במהלכה תבוא בשורת השחרור. בשל כבודנו לרב ואמונתנו בו, עשינו כאשר צווינו. בתום ימי הצום, ערכנו סעודה חגיגית ממצרכי המזון שליקטנו, ומסחר החליפין שביצענו אף הצלחנו להשיג עוף שלם כשר. והנה אנו באמצע הסעודה החגיגית, פרצו אנשי ס"ס, ובשאגות הוציאו אותנו מהצריף, וחלומו של הרב התגשם. אומנם, זה לא היה השחרור המלא שלו ייחלנו, והועברנו למחנה אחר, אך היה בו קץ העינויים, ההשפלות והחיים הקשים בברגן-בלזן.

ב- 17 בנובמבר 1944, הועברנו מברגן בלזן, שהיה תחת השגחה של ה-ס"ס, למחנה באזור בירנבך-ריס שבדרום גרמניה. מחנה אשר נשמר מבחוץ ע"י חיילי הוורמאכט, והניהול הפנימי היה נתון בידי קצינים בריטים שבויים. התנאים החדשים היו מאוד משופרים, שוכנו בביתנים מסודרים, במקום היה בית-חולים עם אחיות אנגליות, קיבלנו חבילות מהצלב האדום, לא הצטרכנו לעבוד בעבודות כפייה, ובילינו את היום כחפצנו.

ב- 4 באפריל 1945, שוחררנו ע"י הצבא הצרפתי, הועברנו לצרפת ושם שהינו במקומות שונים וטיפלו בנו נזירות. ב- 20 באוגוסט 1945, הועברנו לבארי, שבדרום איטליה ומשם הועברנו באניות לטריפולי. ולראשונה, כעבור קרוב ל- 4 שנים, חגגנו את החגים כאנשים חופשיים. כעבור מספר חודשים מפתיחת שערי העלייה הגדולה מלוב, בינואר 1950 עליתי ארצה והתגייסתי למשטרת ישראל.

 

נספח 4  - עדות אישית - צבי הזן

שמי צבי הזן. נולדתי בפולין בשנת 1923, עליתי ארצה בגיל 10 בשנת 1933. בתקופת מלחמת העולם השנייה, כאשר הישוב בארץ החליט, שבחורים יתנדבו לצבא הבריטי, התנדבתי גם אני לצבא הבריטי ב- 1941 כחייל ארצישראלי. שירתי ביחידה 1039, כרב"ט בפלוגת הנדסה להפעלת נמלי-ים.

מייד עם שחרורה של לוב ע"י הבריטים הועברנו דרך הים בראשית 1943, לנמל טריפולי להפעלת הנמל. מייד עם הגעתנו, השתתפתי יחד עם יתר החיילים הארצישראליים ביחידה, בשמירה חשאית ב"חארה" היהודית בלילות, כדי למנוע ביזה ואונס מצד חיילים אפריקנים מצבאות בעלות הברית. תוך כדי שירותי בטריפולי, עזרתי בהקמת תנועת הנוער "הצופים העבריים" והתנדבתי להדריך בתנועה: בלימוד עברית והיסטוריה של עם ישראל ובהחדרת התודעה הלאומית והציונית, במתן הרצאות על הישוב החלוצי בארץ והגיאוגרפיה של ארץ-ישראל, ובהדרכה בשדאות ובפעילויות צופיות שונות; סייעתי בהעפלה הבלתי-לגאלית של צעירים מלוב לארץ ישראל, שארגנו החיילים הארצישראליים, במיוחד להעפלתם של פעילים ומדריכים מהצופים, דרך המדבר המערבי ומצרים. כמו-כן, סייעתי רבות בארגון הנישואים הפיקטיביים, בין חיילים ארצישראליים רווקים לעלמות לוביות רווקות, על מנת להעלות לארץ גם צעירות יהודיות (יש לציין, שחלק מהנישואים הפיקטיביים האלו, עם הגעת הזוגות לארץ-ישראל בראותם כי טוב התממשו לנישואים אמיתיים וממשיים).

ב- 4 בנובמבר 1945, כאשר פרצו הפרעות, שבהם פרעו הערבים ביהודי טריפוליטניה בפראות ובאכזריות, הייתי באמצע פעולה עם חניכיי בתנועת הצופים. מייד, עם הגעת השמועות על ראשית הפרעות, יחד עם מספר חיילים ארצישראליים פינינו את החניכים לתחנת המשטרה, שליד הרובע היהודי. שם, יחד עם חלק מההורים של החניכים, שהמתינו לילדיהם, פינינו את כולם לביתם. לאחר מכן, יצאנו לסיור ברחבי העיר ופינינו לביתו כל יהודי, שנתקלנו בו והיה נתון, או היה עלול להיות נתון לסכנה, ורק מאוחר בלילה שבנו למחנה. למחרת פרוץ הפרעות, כאשר הגיעו אלינו שמועות על פרעות אכזריים ב"סוק אלג'מעה", אשר היו מלווים בהתעללות ושרפת אנשים, שבהם נרצחו כ- 40 יהודים, אני ועוד שלושה חיילים ארצישראליים לקחנו משאית ויצאנו למקום. מייד עם הגעתנו לשם, התחלנו לאתר את היהודים ששרדו, והצלחנו לחלץ שישה ילדים, שהצליחו להסתתר לאחר שבני משפחתם נרצחו. אספנו תשמישי קדושה וספרי קודש חרוכים, שהיו פזורים בבית-הכנסת, שנשרף ע"י הפורעים ומסרנו אותם לוועד קהילת יהודי טריפולי. כמו-כן, בהיותנו ב"סוק אלג'מעה", פרצנו לתחנת המשטרה במקום, והאשמנו, בצעקות ובשאגות (תוך כדי הפיכת השולחן) את מפקד המשטרה המקומי, שבאוזלת ידו איפשר את הרצח הנוראי. בשל התנהגותו הרוצחים ביצעו את זממם, בלא תגובה הולמת מצד המשטרה, שלא נקפה אצבע ולא מילאה את תפקידה להגן על היהודים המופקרים. על כך, נעצרנו אני ועוד שני חיילים ארצישראליים, שהיו איתי, במשך יממה ויותר.

לאחר ששוחררתי מהמעצר, למרות שנאסר על החיילים הארצישראליים לעזוב את המחנה, אני ועוד מספר חיילים ארצישראליים, פרצנו למחסן הנשק, התחמשנו, הפרנו את האיסור ויצאנו לעיר לעזור ליהודים, ואף לפגוע בפורעים הערבים. הדבר היה ביום הרביעי והאחרון של הפרעות, הצלנו מספר יהודים, כולל מספר משפחות של חיילים ארצישראליים, שהיו נשואים לנשים יהודיות לוביות והתגוררו בשכונות מבודדות והייתה סכנה לחייהם. הכנו ופיזרנו פורעים, אשר פגעו ביהודים או איימו על יהודים, והעמדנו מספר בחורים לשמור על מקומות מבודדים, שבהם היו יהודים. תוך כדי פעולות ההצלה והנקמה, נפצעתי בפנים ממכת שרשרת של אחד הפורעים הערבים. מייד פוניתי לבית-החולים, ע"י ראש עיריית טריפולי, החייל הארצישראלי מיג'ור מרדכי ארקין, שעבר במקום. שם נקבע, שהלסת נשברה לי, ועל מנת לקבעה, נקשרה הלסת בחוט ברזל, ועד היום אני נושא צלקת על פני ולסת פגועה קשות.

בעזרת חיילים מציילון, ששרתו אתנו בצבא הבריטי, ארגנו בתום הפרעות מספר פעולות נקמה נגד ראשי הלאומנים הערבים, שארגנו את הפרעות ואת הפורעים. ביימנו תאונות דרכים, וכך הצלחנו לחסל מספר מנהיגים לאומנים לוביים, שהיו בנסיעות מהנמל לכוון מרכז העיר. כמו-כן, חלק מהחיילים הארצישראליים, שהיו אתנו, ביימו תאונה, שבה נהרג אחד מהקצינים הבכירים של האינטיליג'נס - המשטרה החשאית הבריטית (אשר שירת גם בארץ ישראל, טעם את טעמה של המחתרת בארץ, והיה ספוג שנאה ליהודים). הוא היה בקשר הדוק עם מנהיגי הקלאבים הלאומניים הערביים (כמו אל-ח'אזב אל-ווטאני), ונחשד על ידנו, כאחד שעודד אותם לפרוע ביהודים.

מייד עם חלוף הפרעות, סייענו לוועד הקהילה לכתוב מברקי מחאה על הפרעות, אשר נשלחו למקומות שונים בעולם: לממשלת בריטניה, לארגונים בינלאומיים, לארגונים יהודיים ולמוסדות שונים בארץ-ישראל. אני וחברי החיילים הארצישראליים, ששירתנו בלוב, נחלצנו לסייע לאחינו היהודים בלוב, בכל הזדמנות ובנפש חפצה. סיוע, שראינו בו מלאכת קודש, וכאחת המטרות החשובות ביותר לעצם גיוסנו לצבא הבריטי, מלבד מיגור הגרמנים הנאצים והאיטלקים הפשיסטים. סיוע לאחים יהודים בצרה במוראות המלחמה ובצוק העיתים של הפרעות, שניתן מיום הגעתנו ללוב ונחיתתנו בנמל ועד עזיבתנו את טריפולי ופינויינו לארץ, על מנת להשתחרר מהצבא הבריטי בתחילת 1946.

 

נספח 5 – עדות אישית - מרי חג'ג'-לילוף לבית פלח-קיש

שמי מרי חג'ג'-לילוף, לבית פלח-קיש. נולדתי בטריפולי בשנת 1925, למדתי בבית-ספר פייטרו וורי. בהגיעי לגיל 11, הצטרפתי לתנועת הנוער הציונית "בן-יהודה" ושם למדתי עברית. בשנה הראשונה במסגרת לימודי העברית הייתי אחת התלמידות המצטיינות של הכיתה, ועל כך קיבלתי תעודת הוקרה מפוארת ומדליה מזהב טהור. הייתי ב"בן-יהודה" עד גיל 14, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, כאשר פעילותה של "בן-יהודה" נאסרה באופן רשמי. עם הצטרפות איטליה למלחמה ביוני 1940, טריפולי הופגזה והופצצה כמעט מידי יום ומידי לילה, ע"י מטוסים ואניות מלחמה בריטיות וצרפתיות, שבאו ממלטה. בהפגזות ובהפצצות הרבות, יהודים רבים נפצעו ונהרגו, בתי-כנסת, בתים וחנויות נהרסו או ניזוקו, ומאות משפחות נותרו ללא קורת גג ומקור פרנסה. בשל ההפגזות וההפצצות, פסקו הלימודים בכל בתי-הספר, רבים נמלטו ועזבו את טריפולי אל מחוץ לעיר. לאבי הייתה חווה גדולה בפאתי העיר הוא אסף את כל בני המשפחה ושיכן אותנו בחווה.

תוך כדי המלחמה ב- 1941, בהיותי בת  16.5 התחתנתי, בחתונה צנועה בעיירת הספר זוארה, שעל גבול לוב תוניסיה. עיירה, שלא הייתה מטרה להפגזות והפצצות, ומכיוון שבעיירה זו היו לבעלי בני משפחה, הוחלט שנשתכן במקום ונחזור לטריפולי עד יעבור זעם. בזוארה חיינו כעשרה חודשים, ושבנו לטריפולי 4 ימים לפני שילדתי את בני הבכור יעקב, ביולי 1942, בשל החשש שמא יהיו סיבוכים בלידתי הראשונה ולהיות בקרבת בית-חולים. עם שובנו לטריפולי מזוארה ולאחר הלידה והשתכנו בפאתי העיר באחת החוות של אבי. באחת הפצצות המטוסים על טריפולי וסביבתה, בהישמע אות האזעקה, מייד רצתי ולקחתי את בני התינוק מהעריסה, וירדתי למרתף החווה, ששימש כמקלט בעת ההפצצות. עם הישמע אות הארגעה עלינו למעלה, ונדהמתי לגלות, שאחת הפצצות שהטילו המטוסים פגעה בבניין החווה, והתקרה נפלה בדיוק על העריסה שבה שכב בני התינוק זמן קצר קודם לכן… מקרה נוסף, שאני זוכרת בזמן שהותי בחווה, בחורף שלהי 1942 וראשית 1943 בני חלה לפתע וחומו עלה מעל 40 מעלות (כנראה בשל התנאים הקשים בחווה) והחלטתי מייד לקחתו לרופא. בשל הגשם והקור העז עטפתי את בני בשמיכה חמה, צררתי צרור גדול, שהכיל פריטים חיוניים של התינוק, בגדים, חיתולים, אוכל תינוקות וכו' ויצאתי ברגל מהחווה לכוון העיר, בתקווה שבפרברי העיר אמצא כרכרה, שתיקח אותי מייד לרופא או לבית-החולים. לאחר הליכה מאומצת וממושכת, כאשר התינוק בזרועותיי וצרור הבגדים הכבד בידי וכולי רטובה יחד עם התינוק עד לשד עצמותינו, הגעתי לכביש המוביל לעיר טריפולי והתחלתי לתור אחר כרכרה. והנה באותו זמן הגיעה שיירה גדולה של חיילים גרמנים מי ברגל מי ברכב, שהייתה בנסיגה מן המערכה באל-עלמיין לכוון טריפולי. חייל גרמי בראותו אותי משתרכת עם התינוק והצרור הגדול, ניגש אליי ורצה לעזור לי בנשיאת התינוק. אולם אני, בשל הפחד מפני הגרמנים, לנוכח מדיניותם בלוב עצמה ולנוכח הידיעות, שהחלו לטפטף ולהגיע אלינו על גורל יהודי אירופה, חששתי שמא הגרמני לא יחזיר לי את בני ואולי אף יפגע בו, אחזתי בו בחוזקה ומיאנתי למוסרו והמשכתי בדרכי עד שמצאתי כרכרה שהובילה אותי לרופא.        

עקב הפגיעות הרבות, שבהם נפגעו יהודים רבים, נוסד וועד פעולה בראשותו של ציון נמני לעזרת היהודים שנפגעו. גם הנשים בראשותה של רחל רבה יחד עם רג'ינה מימון, יסדו אגודת נשים לעזרת משפחות מעוטי יכולת. סייעו בהכנסת כלה, בהכנסת נערים לבר- מצווה וכו'. רג'ינה מימון, שהחליפה עם הזמן את רחל רבה בראשות ארגון הנשים, ושהייתה קרובת משפחה גייסה אותי לפעילות בארגון, ולמרות שהייתי כלה טרייה ומטופלת בתינוק, התנדבתי ופעלתי ככל יכולתי לסייע. התנדבות שנמשכה עשרות שנים, הן בטריפולי אחרי המלחמה, גם בגיוס כספים למען הקרן הקיימת, והן בארץ כאשר הארגון המשיך את פעילותו בסיוע לבני העדה הנצרכים. ב- 1942, כאשר פורסם הצו לגיוס הגברים היהודים בגילאים 45 - 18 שנה, לשרות המדינה למען המאמץ המלחמתי, גויס גם בעלי רחמים חג'ג'-לילוף לעבודות כפייה. אולם הוא הצליח להימלט, בדרך למחנה הכפייה בסידי-עזאז, כאשר המשאית עצרה לעשיית צרכים, בעלי הצליח להתחבא ולא עלה למשאית חזרה ושב לטריפולי והסתתר. מכיוון, שאבי סיפק ציוד צבאי לצבא האיטלקי ועובדיו שוחררו מעבודת הכפייה, רשם את בעלי כאחד מעובדיו, ובכך, שוחרר מעבודת כפייה ולא היה צורך יותר להסתתר. תוך כדי המלחמה באחת הפעמים בעוברו ברחוב, בשל גאוותו לא הצדיע לקצין איטלקי פשיסטי, הוכה נמרצות.

לאחר שחרורה של לוב ע"י הבריטים, התארחו הן בביתנו והן בביתו של אבי חיילים ארצישראליים, כולל הקצין הארצישראלי מיג'ור ארקין, ששימש כראש העיר טריפולי מטעם הממשל הבריטי. החיילים הארצישראליים עוררו גאווה עצומה בקרב בני הקהילה, והסתכלנו עליהם בהערצה. גם הם התפלאו למצוא קהילה שרובה דוברת עברית ובעלת חינוך ציוני, שקיבלו בתנועות הנוער הציוניות "בן-יהודה" ומכבי. בעלי, שהיה חבר במכבי והמשיך את פעילותו אחרי המלחמה (גם בהיותו נשוי), היה לוקח אותי פעמים רבות לפעילויות תרבות במכבי. וכאשר "מכבי הצעיר" (ארגון שנוסד לצד מכבי מייד לאחר המלחמה), ערך פעולות לילדים במטרה להחדיר בהם את התודעה הציונית, הכנסנו לימים, את בני הבכור יעקב כשגדל וחבש את ספסל הלימודים, לפעולות אלו.

בנובמבר 1945, הערבים פרעו ביהודי טריפוליטניה. ביום השלישי של הפרעות, בשישי בנובמבר, אבי, שהיה אחד הנכבדים והפרנסים של הקהילה, נרצח באחד המחסנים הגדולים שלו. הוא נרצח ע"י העובדים הערבים, שעבדו אצלו ואשר כל כך דאג להם: פירנס אותם בכבוד; לא פעם סיפק עבודה לנזקקים, שהייתה מעין מתן בסתר; לא היה חג מוסלמי בלא שכל עשרות עובדיו יקבלו מענק בשכר ומתנות; בכל אירוע משפחתי של כל אחד מעובדיו הערבים - חתונה, הולדת ילד וכו', השתתף והעניק מתנה נאה; עובד מעובדיו שהסתבך, אם כלכלית ואם חברתית, מצא אצלו אוזן קשבת וכתף תומכת. בשל מעמדו תמיד הצליח לחלץ את עובדיו, גם כאלו שהסתבכו עם השלטונות. אותם עובדים, שכה דאג להם, כאשר פרצו הפרעות קמו עליו ורצחו אותו במכת גרזן בראשו, המשיכו לרמוס את גווייתו ובזזו את רכושו, לא היה אחד שיקום ויגן עליו ויזכור לו חסד מעשיו. בשל המתח הרב בשוך הפרעות, לא נתנו לנו אפילו להשתתף בלוויה. לא נעים לי לעשות הכללות, אבל הכאב העז והטראומה שליוותה את כל בני המשפחה במשך עשרות בשנים, בשל הרצח הזה, אני קובעת בכאב "אין אמונה בגויים....".

יש לציין, אחרי פרעות 1945, הואצה ההעפלה הבלתי-לגאלית מלוב לארץ-ישראל. בסיועם של החיילים הארצישראליים, צעירות וצעירים הוברחו בסתר, ורק לאחר זמן נודע שהגיעו לארץ. ההעפלה הייתה גם בספינות (שארגן אחד מקרובי המשפחה - חיים פדלון, שכינויו צ'יצ'ו), שנשלחו מאיטליה והבריחו מעפילים לסיציליה ומשם לארץ-ישראל. כמו כן, הבריחו צעירים דרך תוניסיה, בתלבושת ערבית בחשכת ליל, (שסייעו להם אחד מקרובי משפחת בעלי וראש קהילת זוארה – שלום מדר ויהודי בשם רפאל בן-עטייה, שכינויו סטלין) ומשם הועברו לארץ דרך מרסיי שבצרפת. רבים מבני משפחתי נמנו על המעפילים האלה, ואנו התפללנו לשלומם במסעם וקינאנו בהם בהגיעם למולדת.

לנוכח הפרעות, הצעירים בוגרי תנועות הנוער הציוניות, בסיוע מהארץ, הקימו ארגון הגנה מחתרתי. אשר קנה ואסף כלי נשק, תחמושת ואמצעי לחימה, והתאמן במסתור. ארגון הגנה אשר הוכיח את עצמו בפרעות 1948, הגן על הרובע היהודי (החארה), הדף את הפורעים הערבים והפיל בהם חללים רבים, ואסון פרעות 1945 לא נשנה. בפרעות  1948, שפרצו ביום שבת ערב חג השבועות, התארחתי עם ארבעת ילדי אצל חמי וחמותי. לאחר שוב הגברים מבית הכנסת ולאחר ארוחת הצהרים, בסביבות השעה  14:00 החלו המהומות בעיר, והפורעים הגיעו עד לשער הבניין של חמי. לשמע ההמולה יצאתי לאסוף את ילדי ששיחקו במרפסת, והנה באותו רגע עבר על אופנוע "המלאך גבריאל", בן דודו של בעלי - מיקלה מדר, שהיה קצין במשטרה הבריטית. ברגע שראה אותנו, הזעיק שני שוטרים, שישמרו על שער הבניין, וצעק לנו להמתין במקום עד שישוב. כעבור זמן קצר, שנראה נצח (במיוחד לנוכח המוני הערבים, שהתגודדו מסביב לשני השוטרים וביקשו לפרוץ לבנין ולעשות בנו שפטים), הגיע עם רכב גדול ואסף אותנו לתחנת המשטרה הקרובה. המתנו בחצר המשטרה עד הלילה, ועם שוך הפרעות בעקבות העוצר הוחזרנו לביתנו, שבעיר החדשה.

אם פרעות 1945, בעטיים אי האמון בערבים ובשלטון הבריטי, חוסר הביטחון והמצב הקשה שנוצר, הוו את הקטליזאטור בכמיהה לעלות לארץ-ישראל, שכבר פיעמה בלבות היהודים,  שספגו  את  הציונות, הרי  שפרעות 1948, יחד עם השמחה להקמתה של מדינת ישראל, הביאו את רוב יהודי לוב להחלטה הסופית, לעלות לארץ ומייד. עם מתן היתרי העלייה ותחילת העלייה הגדולה לארץ-ישראל, באניות ישראליות ישירות מנמל טריפולי לנמל חיפה באביב 1949, התנדבתי לסייע במשרד העלייה. הרופא המשפחתי שלנו, גר-צדק ד"ר סיקלארי, שקיבל על עצמו לנהל את הארגון הרפואי O.Z.E., שאמור לבדוק את המועמדים לעליה ולטפל בחולים עד עלייתם, ביקשני להתנדב לסייע לו. למרות שהייתי מטופלת בילדים, הסכמתי מייד ועברתי קורס מזורז של אחיות. הייתי יד ימינו של ד"ר סיקלארי בטיפול בחולים הרבים, המועמדים לעלייה, במשך כשנתיים. המשכתי בעבודתי גם כאשר הייתי שוב בהריון, ממש עד יום הלידה, וחזרתי לעבודתי כעבור מספר ימים לאחר הלידה. עבודה, שנעשתה בהתנדבות וללא שכר מידי יום ביומו, ומבוקר עד ערב, אני רואה בה את גולת הכותרת בעבודתי ההתנדבותית, אשר עשיתי במשך עשרות בשנים הן בחו"ל והן בארץ, בעזרה בבתי-חולים, בסיוע לקשישים, בסיוע לנצרכים מבני העדה בעיקר, אך לא רק, וכו'. עבודתי במרפאה של O.Z.E. נמשכה עד ערב עלייתי ארצה ממש, בינואר 1951 באנייה גלילה. עלייה, שבאה מתוך הכרה ציונית והתגלמות השאיפה והכמיהה לארץ-ישראל. אף שבעלי נמנה על העשירים והאמידים ביותר בלוב, ובניגוד לבעלי ההון שנותרו בלוב, "ניזל" את רוב רכושו ועלינו ארצה, ובכך קיים את נדרו מימים-ימימה, עוד לפני נישואיו.

עם החלת החוק בשלהי 1936, שחוקק המושל האיטלקי של לוב איטלו באלבו, שחייב את היהודים לפתוח את חנויותיהם ועסקיהם בעיר החדשה גם בשבתות, בעלי שהיה מסורתי ושמר על השבת באדיקות סירב לפתוח את עסקיו הרבים בשבתות. בשל כך, הוא נאסר, חלק מרישיונות עסקיו בוטלו, וחודשו, יחד עם יתר בני הקהילה, רק לאחר הסכמתם לפתוח את חנויותיהם ועסקיהם גם בשבתות. מצב, שלא נתן מנוח לבעלי ונדר ברגע שהדבר יתאפשר הוא יעלה מייד לארץ-ישראל. לאור זאת, כבר ב- 1937 הגיע לארץ קנה מספר קרקעות, וחשב להשתקע במקום. אולם עם שובו לטריפולי על מנת "לנזל" את רכושו הרב ולהעבירו לארץ, על לוב עברה באותה עת עננה כבדה. עננה, שבאה לידי ביטוי באנטישמיות גוברת, ולאחר מכן בהחלת "חוקי הגזע" ובאוויר ריחפה אווירת המלחמה הממשמשת ובאה. דבר, שלא איפשר לו לעזוב את משפחתו ולעלות מייד לארץ. הדברים התגלגלו כך: המלחמה פרצה, שבמהלכה התחתנו; השחרור הבריטי נשא בכנפיו תקווה של עתיד טוב יותר, אבל אז התחוללו פרעות 1945, שבהם נרצח אבי; לאחר מכן היה כבר מטופל במשפחה עם ארבעה ילדים, והדבר כבר הקשה עליו להעפיל לארץ באופן בלתי-לגאלי, כפי שעשו אלפי הצעירים, ונדרו התעכב עד העלייה הגדולה.

יום עלייתו לארץ-ישראל, היה יומו הגדול והחשוב ביותר בחייו (כמו גם בחיי), על אף הקשיים בהם נתקל בארץ, כאשר כל רכושו והונו הרב ירדו לטמיון. למרות זאת, אף פעם לא יצאה מפיו, ולו פעם אחת, דיבתו רעה על הארץ עד יומו האחרון. בתהפוכות, במידה רבה של נאיביות, ראה זאת ברצון האל, והדבר סייע לו להתגבר, לשרוד ועם הזמן אף להתאושש. ולמסור את נשמתו לבוראו בשיבה טובה, ברוגע ובשלווה, כאשר רעייתו, ילדיו ונכדיו הרבים סביבו על ערש הדווי.

 

 

 

נספח 6  - דו"ח סודי של מפקד משטרת לוב()127

ביום 7 באפריל 1941, הועלב אדם בשם שלום נחום. הנוכחים גינו את העובדה, כיוון שנחום היה ידוע כאדם בעל התנהגות תקינה ולא נתן כל עילה לתקרית. המתקיף הצטדק "ברגשנות שנגרמה בלבו כלפי היהודים כשנודע לו שהם לא התנהגו כפי שצריך בבנגזי כלפי בני עמו שנשארו שם". יומיים אחרי כן קיבל יהודי אחר, ויטוריו לוי, סטירות לחי ומכות מידי אלמונים אחדים, כי לא קם על רגליו בשעת קריאת ההודעה הרשמית על מהלך המלחמה. אותו גורל היה, זמן-מה אחרי כן, מנת חלקו של רחמים חג'ג'( [* אבי המחבר]. )128קצינים אחדים, שחזרו מבנגאזי, הכו יהודים בסוק אל-תרוק. אותו דבר עצמו קרה במרכז טריפולי ביום 12 באפריל את אלדו פורטי ואת האחים בנימין וקלמנטה תמאן, בידי קבוצה שעמה נמנו גם קצינים אחדים של חיל-האוויר. בו-ביום היה ניסיון להכריח סוחרים יהודים אחדים לסגור את חנויותיהם. בגלל תקריות אלו הוזהרו רשמית שני אנשים. בימים שלאחר מכן בוצעה שורת מעשי אלימות נגד רבים מהיהודים, וביניהם אחדים מנכבדי קהילת טריפולי, שלאחר ההפצצה מהאוויר ומהים, בלילה שבין  20 ו- 21 באפריל 1941, יצאו את בירת המושבה כדי לחפש מפלט בישובים בפנים הארץ, כפי שכתב רוברטו ארביב בזיכרונותיו המוזכרים, שלא פורסמו: "באותה ערבוביה והמולה היו לא מעט מחזות גזעניים נגד מאות יהודים. הפאשיסטים לא רצו לסבול או לראות לידם שום יהודי". רבים מבין המנסים להגיע ברכבת לזאוויה (וביניהם ח' נחום, הרב א' לאטס ור' ארביב עצמו) הורדו בכוח בזנזור בטענה ש"היו מסריחים".

 

ביבליוגרפיה

 

ארכיונים

  1. הארכיון הציוני המרכזי. ירושלים.

    תיקים - .Z4 ,Z1 ,S26 ,S25 ,S5 ,KH1

 

  1. ארכיון יד ושם. ירושלים.

    (ראה עדויות להלן).

 

  1. ארכיון המכון לחקר התנועה הציונית והחלוצית בארצות המזרח. יד טבנקין, רמת אפעל.

    אוסף לוב.

  1. המכון ליהדות זמננו. האוניברסיטה העברית, ירושלים.

    המדור לתיעוד בעל-פה.

 

  1. ארכיון מרכז אור שלום. בת-ים.

    תעודות ועיתונים עבריים-לוביים.

 

  1. ארכיון מכון דביר. באר-שבע.

    תעודות ועיתונים עבריים-לוביים.

 

  1. ארכיון המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב. אור יהודה.

     עדויות, תעודות ועיתונים.

 

ספרים ומאמרים

  1. ע.אברמסקי-בליי, "השפעת מלחמת העולם השניה על יחסי יהודים-ערבים בלוב

      ובתוניסיה", שורשים במזרח ג'. יד  טבנקין, רמת אפעל 1991, עמ' 272-233.

  1. ע.אברמסקי-בליי, פנקס הקהילות. יד ושם, ירושלים, תשנ"ז.
  2. א.אלמליח, "הציונות בטריפוךיטניה ומחוללה", הד המזרח, כרך ג', גל' א'. עמ' 8-7.
  3. א.ארביב, "יהדות לוב והפעילות הציונית", הדים ה' 37. המחלק לפעולה ציונית וחברתית   

      בקרב יוצאי ארצות המזרח והקהילות הספרדיות, ירושלים, 1979, עמ' 10-9.

  1. י.ארביב, אלבום הבולים, זכרונות מארץ לוב. גרפיקל, כפר-סבא.
  2. א.ארן, "רדיפות יהודי לוב", ילקוט מורשת - ל"ג. מורשת, תל-אביב, תשמ"ב, עמ' 156-153.
  3. ש.ברד, "שליחות ושליחים לארצות המזרח", שורשים במזרח א'. יד טבנקין, ת"א, 1986,

      עמ' 189-145.

  1. י.מ.ג'יעאן-זרקינא, ענפי זית, לזכרו של הרב יוסף (סוסו) תשובה. נתניה, 1989.
  2. י.גלבר, תולדות ההתנדבות - כרך ג' נושא הדגל. מכון יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשמ"ג, עמ' 31-8; 131-95.
  3. ר.דה-פליצ'ה, יהודים בארץ ערבית: יהודי לוב בין קולוניאליזם, לאומיות ערבית וציונות 1970-1835). ספרית מעריב, תל-אביב, 1980.
  4. ח"ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית. ירושלים, (כרכים א'-ב'). 1965.
  5. מ.הכהן, הגיד מרדכי: קורות לוב ויהודיה ישוביהם ומנהגיהם. ההדיר והוסיף מבוא והערות: ה.גולדברג, מכון יד בן-צבי, ירושלים, תשל"ט.
  6. פ.זוארץ ואחרים (עורכים), יהדות לוב. ועד קהילות לוב בישראל, תל-אביב, 1982.
  7. פ.זוארץ, פ.תייר, חכמות נשים. חמ"ד, תשמ"ב.
  8. י.חג'ג'-לילוף, תחיית התנועה העברית, הציונות והתנועה הציונית בלוב, העליות, ההעפלה, וההגירות מלוב. עבודת .A.M, בהיסטוריה של עם ישראל במסלול המחקרי. המחלקה להיסטוריה אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר-שבע, 1994.
  9. י.חג'ג'-לילוף, "נוער ותנועות הנוער היהודי בלוב", נוער בין שני עולמות – תנועת הנוער בארצות האיסלם. יד-טבנקין, רמת אפעל תל-אביב, 1995, עמ' 54-43.
  10. י.חג'ג'-לילוף, המפגש של יהודי לוב עם החיילים הארצישראליים. המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, תשנ"ה1995-.
  11. י.חג'ג'-לילוף, "לוב: ציונות, הגנה והעפלה", ח.סעדון, י.רפל (עורכים), במחתרת מארצות האסלם – פרשיות העפלה והגנה. מכון יד יצחק בן-צבי, ירושלים, תשנ"ז, עמ' 74-53.
  12. י.חג'ג'-לילוף, הסיוע של יהודי תוניסיה ליהודי לוב בתקופת מלה"ע השנייה ובהעפלה הבלתי-לגאלית, (תקציר לרגל הכנס של יהודי תוניסיה באוניברסיטת בר-אילן). המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, 1998.
  13. י.חג'ג'-לילוף, תולדות יהודי לוב. הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב, המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, אוניברסיטת בו-גוריון בנגב המרכז למורשת יהדות ספרד ע"ש יחיאל אלישר, משרד החינוך והתרבות מינהל חברה ונוער תחום מורשת יהדות המזרח, מכון דביר, מרכז אור שלום, ש.ם. בת-ים, תש"ס-2000.
  14. ח.כלפון, לנו ולבננו: מעגלי חיי הקהילה הלובית מראשית השנה ועד אחרית שנה, עם מבחר קטעי היסטוריה, הווי ומנהגים, פתגמים וסיפורים מפי זקני העדה. הכללי, תל-אביב, תשמ"ו.
  15. י.כרמי, בדרך לוחמים. מערכות, תש"ך.
  16. י.ליפשיץ, ספר הבריגדה היהודית. יבנה, תל-אביב, תש"ז.
  17. י.למדן, ז.שפר (עורכים), ספר  ההתנדבות. מוסד  ביאליק, ירושלים, תש"ט.
  18. מ.לסקר, יהודי המגרב בצל וישי וצלב הקרס. תל-אביב, 1992.
  19. מ.מוסנזון, מכתבים מן המדבר. הקיבוץ המאוחד, עין-חרוד, תש"ד.
  20. מ.מיכאליס, מוסוליני והיהודים. ירושלים, 1990.
  21. י.מרגלית, הנני שלחני: מתנדבים בצבא הבריטי כותבים. הקיבוץ המאוחד (יד-טבנקין), תל-אביב, 1985.
  22. ר.סימון, "יהודי לוב על סף שואה", פעמים – 28. מכון יד בן-צבי, ירושלים, 1986, עמ' 77-44.
  23. ר.סימון, "התנועה העברית בלוב", שורשים במזרח - ב'. יד-טבנקין, תל-אביב, 1989, עמ' 209-173.
  24. ש.סלע, החינוך בקהילות יהודי לוב. יד-אליעזר, נהלל, תשמ"ז.
  25. י.פרי (מפיק), הפלוגות העבריות (R.A.S.C) להובלה במלחמת העולם השניה 1939-1945. האוזר, גבעתיים, 1990 (כרכים א'-ב').
  26. מ.קרוא, י.ע.ל. במערכות מלחמה. האוזר, גבעתיים, 1993.
  27. ב"צ.רובין (עורך), לוב: הדים מן היומן, פרק בפעילות הציונית של יהודי לוב. האגודה למורשת יהדות לוב, ירושלים, תשמ"ח.
  28. מ.רומני, "מאבק הציונים לשינוי פני הקהילה בלוב בראשית שנות העשרים", מקדם ומים - ב'. אוניברסיטת חיפה, 1986, עמ' 278-252.
  29. פ.שחר, "מטריפולי לברגן-בלזן", אמצע חדרה. אמצע חדרה, 1992.
  30. י.שפירא (עורך), בהתנדב עם-ב'. תל-אביב, עמ' 77-65.
  31. א.שרפמן, עם נהגים עבריים במלחמת העולם השניה. גל-און, כפר תבור, 1995.

 

תיעוד בעל-פה

  1. עדויות, ארכיון יד ושם. ירושלים.

ארביב לילו              C/4453033

חדד משה                C/4447033

לביא ציון                C/4448033

מגידיש משה           C/114a033

 

  1. המדור לתיעוד בעל-פה, המכון ליהדות זמננו. האוניברסיטה העברית.

ארביב אליהו                64(210)

זוארץ פריז'א                82(210)

מימון יוסף                    69(210)      

 

  1. עדויות, ארכיון המכון לחקר התנועה הציונית והחלוצית בארצות המזרח. יד טבנקין, רמת אפעל, תל-אביב.

יאיר דואר

ראיונות בעל-פה

-     אבי מורי רחמים חג'ג'-לילוף

-     הרב פריז'א זוארץ

-     המורה והמחנך יעקב גוויטע 

-     החייל הארצישראלי מיג'ור מרדכי ארקין  

-     החייל הארצישראלי משה קרוא

  • החייל הארצישראלי צבי הזן
  • רפאלו פלאח-קיש
  • ציון לביא
  • בנדטו ארביב
  • אליהו פדלון
  • משה מגידיש
  • לילו ארביב
  • חיים פדלון (צ'יצ'ו)
  • כלימו אדאדי
  • יוסף גוויטע
  • ראובן סרוסי
  • צוריאל שקד
  • עמוס רומנו
  • שלום ארביב

-    דוד פלד (פדלון)

-     יעקב מימון

-     אמי מורתי מרי חג'ג'-לילוף

 

 

יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

 לסיוע והכוונה, נא לפנות להיסטוריון יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, במרכז מורשת יהודי לוב רח' הדדי 4 אור-יהודה, ת.ד. 682, טל': 03-5336268 פקס: 03-5333456.

או לטלפקס: 08-6418267; נייד: 054-5680215; דואר אלקטרוני: liluf2000@walla.com;  כתובת: רח' עמרי 17, באר-שבע – 84465.

יעקב חג'ג'-לילוף
מנהל המכון ללימודים
ולמחקר יהדות לוב