המאבק להכרה ביהודי לוב "ניצולי שואה"

יעקב חג'ג'-לילוף / מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

ציוני דרך במאבק - יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

ב- 1952 נחתם הסכם עם גרמניה  לתשלום פיצויים לניצולי השואה . ההסכם אושר ב- 1953 והניצולים מאירופה התחילו לקבל שילומים (רנטה). יוסף דעדוש,  מזכ"ל התאחדות יהודי לוב בישראל, הציע, בעקבות הסכם זה, לפנות לממשלת איטליה לתביעת שילומים עבור ניצולים מהקהילה היהודית בלוב. תשובת האיטלקים הייתה, שקורותיהם וסבלותיהם של יהודי לוב,  בתקופת מלה"ע השנייה, הם תוצאה של הוראה ולחץ מצד גרמניה, ומכיוון שיהודי לוב אינם אזרחים איטלקים,  עליהם לפנות בתביעה ישירות לגרמניה.

עפ"י הצעות של גורמים שונים, לנוכח תשובות האיטלקים והערמת קשיים מצד משרדי האוצר והמשפטים, הייתה פנייה לקונגרס היהודי העולמי. התארגנה משלחת של התאחדות עולי לוב בישראל, בראשותו של היו"ר אביגדור רקח ובהשתתפות המזכ"ל יוסף דעדוש, והחברים יוסף דואני ובנימין דורון (דעדוש), שנפגשה עם יו"ר הקונגרס היהודי העולמי, ד"ר נחום גולדמן. המשלחת ביקשה לקבל הנחיות, להמשך המאבק להכרה ביהודי לוב ניצולי שואה, הזכאים לפיצויים. אולם, ד"ר נחום גולדמן הביע תמיהה, מה ליהודי לוב ולשילומים מגרמניה? גם לאחר שאביגדור רקח תיאר קורותיהם ותלאותיהם של יהודי לוב במלה"ע השנייה, תשובתו הייתה בוטה, כי אין מקום לתביעת פיצויים עבור יהודי לוב (עפ"י עדותו של חבר המשלחת בנימין דורון, בסיום המפגש ד"ר גולדמן סינן מבין שפתיו הערה מעליבה, ברוח הדברים: "אל תעלו על העגלה של השואה"/"אל תתפשו טרמפ על השואה").     

לנוכח תשובתו הבוטה, המבישה והמעליבה של ד"ר נחום גולדמן, הייתה פנייה של יוסף דעדוש לקנצלר גרמניה, ד"ר אדנאואר, לכלול גם את יהודי לוב בהסכם השילומים, בשל קורותיהם בתקופת מלה"ע השנייה, תחת שליטת איטליה. אמנם איטליה הפשיסטית שלטה ישירות על לוב, אך, מדיניותה הייתה  עפ"י הדוקטרינה הגרמנית ובהנחייתה. האיטלקים היו בני בריתם ובעצם, עושי דברם של הגרמנים-הנאצים, שבאו פעמיים להצילם, כשמצבם בחזית לוב הורע, במיוחד בפעם השנייה, בינואר 1942. ולכן הבקשה מופנית לממשלת גרמניה. תשובת לשכת ד"ר אדנאואר הייתה מעודדת, בהכרה שאכן יש מקום לכלול את יהודי לוב בהסדר השילומים, ולכן יש לפנות למחלקה הגרמנית המטפלת בפיצויים.

עם קבלת התשובה מלשכת ד"ר אדנאואר, הגישה התאחדות עולי לוב בישראל פנייה נוספת למשרד האוצר, שהפנה אותה למשרדי "אורו" (הארגון המאוחד להחזרת רכוש, אשר ייצג בארץ את ממשלת גרמניה). ומייד החלו ברישום האנשים שהיו במחנות הריכוז, במחנות ההסגר, במחנות הכפייה ובמאסרים ללא משפט, וכאלפיים מיהודי לוב החלו לקבל פיצויים. בהמשך, ולאחר מאבקים נוספים, הוכרו גם אלו שגורשו לתוניסיה, שחלקם גויסו לעבודות כפייה, במחנות הכפייה שהקימו הגרמנים בתוניסיה, וכן, יהודים שהוגלו ממקומות מגוריהם מטעמי בטחון שדה, כמו יהודי סירת.

לקראת משפט אייכמן, ב-1961, הייתה פנייה של יוסף דעדוש  למדור לחקירת פשעי הנאצים, במטה הארצי של המשטרה ולגדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה והתובע במשפט אייכמן, שגם יהודי לוב יוזמנו להעיד במשפט ולפרוש קורותיהם במלחמה. הפנייה לא נענתה ויהודי לוב לא הוזמנו להעיד במשפט.

 העיסוק של התאחדות עולי לוב בישראל בהשגת פיצויים לניצולים מלוב, בלא שיהיה בידה אישור לעסוק בפיצויים, הביא לידי איום בתביעה משפטית, ממשרד המשפטים. בסופו של דבר, לאחר פניות לשר המשפטים ולמשרד המשפטים, שהפעולות נעשו, בתום לב, לטובת בני הקהילה,  וכי ההתאחדות לא ידעה כי יש לקבל אישור, לא הוגשה תביעה.

יהודי לוב סבלו קשות במהלך המלחמה: "חוקי גזע", תקנות מחמירות ומפלות במהלך המלחמה, בריחה מריכוזי הערים והסתתרות בכפרים מרוחקים, בישובי ספר, במאהלי בדואים מקומיים, בפנים הארץ במדבריות ובישובי מערות בהרים וכו', במיוחד לאחר הגעתם של הגרמנים ללוב בפעם השנייה, בינואר 1942. המאבק להכרה בכל יהודי לוב כניצולי שואה, בשל סבלם, נמשך לאורך השנים, אך התוצאות היו מזעריות, בהכרה של אדם זה או אחר, לאחר מאבק משפטי ממושך ומפרך.

 בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 פורסמו מחקרים בנושא קורותיהם של יהודי לוב במלה"ע השנייה, תחת השלטון הפשיסי-נאצי. פרסום המחקרים של פרופ' רנצו דה-פליצ'ה מאיטליה, ד"ר רחל סימון, כיום באוניברסיטת פריסטון בארה"ב, ד"ר עירית אברמסקי-בליי מיד ושם, פרופ' מוריס רומני, מאוניברסיטת בן-גוריון, וכן המחקרים הרבים של יעקב חג'ג'-לילוף, הביאו לעליה בקבלת תביעות הניצולים, אך עדיין היו אלה טיפה בים.

גם מאבקיהם של חברי הכנסת משה כחלון ויצחק כהן, בוועדות הכנסת ובמליאה, לא נשאו פרי. הצעות החוק שלהם, אמנם עברו בועדת הכנסת ובקריאות הראשונות, אך, בשל משמעת קואליציונית, נפלו לפני אישורן בקריאה שנייה ושלישית. דחיית הצעות חוק, שנדונו גם בעיתונות הישראלית.

רק באפריל 2010, לאחר פנייה לבג"צ והפניית הדיון לבית משפט השלום בתל-אביב, בתביעה מרוכזת של ניצולים מלוב, שבה הופיע ההיסטוריון יעקב חג'ג'-לילוף כעד מומחה, התרחב מעגל יהודי לוב שתביעתם הוכרה, אך, עדיין, לא הייתה  הכרה כללית. אולם, היא פתחה צוהר להמשך מאבקו לאורך השנים של יו"ר הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב, מאיר כחלון. הוא פנה לסגן שר האוצר, יצחק כהן, שנאות שוב להרתם למאבק, ובהוראתו זומנו ללשכה המשפטית של האוצר, באוגוסט 2010, למתן עדות עפ"י מחקריהם, ד"ר עירית אברמסקי-בליי מיד-ושם ויעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב. המחקרים והמסמכים הרבים שהוצגו בפני הלשכה, כולל מסמכים והתכתבויות בגרמנית ובאיטליקית, הוכיחו, ללא צל של ספק,  שיהודי לוב, לא רק שסבלו קשות במהלך המלחמה, אלא אף נכללו ב"פתרון הסופי". למזלם, רק השחרור המוקדם, יחסית, של לוב מעול השלטון הפשיסטי-נאצי, בעקבות ניצחון הבריטים במערכה באל-עלמיין, הציל את היהודים מתוכניות העברתם למחנות ההשמדה באירופה, ומהשמדתם השיטתית, כפי שהיה גורל יהודי אירופה. ולכן, לאור עדויות אלה, צריך בדין להכיר ביהודי לוב "ניצולי שואה".

התוצאה הייתה, שהלשכה המשפטית של משרד האוצר, לא בלי התלבטויות, לנוכח העדויות והמסמכים הרבים, קיבלה לבסוף את המלצתו של סגן שר האוצר, להכיר בכל יהודי לוב, שחיו בתקופת השלטון האיטלקי בלוב, "ניצולי שואה". ואכן ב-14 בספטמבר 2010, ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, ושר האוצר, ד"ר יובל שטייניץ, חתמו על הרחבת החלטת בית-משפט השלום מאפריל 2010, והכירו, באופן גורף, בכל יהודי לוב שחיים היום בארץ מלפני 1953, ונולדו בלוב עד אוקטובר 1943, כניצולי שואה (כ-5,500 ניצולים), שתביעתם נוגעת לרדיפות ופחד מהשלטון הנאצי.

מרגע, שהתקבלה ההכרה הגורפת ביהודי לוב כניצולי שואה, הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב, ובמיוחד יו"ר הארגון, מר מאיר כחלון, שלאורך השנים ליווה את הנושא ונאבק למען ההכרה, ונמנה על החברים הבכירים במרכז הארגונים של ניצולי השואה והיום סגן יו"ר מרכז הארגונים של ניצולי השואה, העמיד במרכז המורשת באור-יהודה, צוות של מתנדבים, לסייע ולהנחות את הניצולים וזאת, ללא תשלום.  המתנדבים מסייעים למלא כיאות פרטים רלוואנטיים בטפסי התביעה לתגמול, וכן מלווים ועוקבים אחר התביעות עד אישורן. בכך, חוסכים לאותם קשישים, שבמילא רובם קשי יום, פנייה לעו"ד ותשלומי עמלה גבוהים, וכן, למנוע מהם טרטורים של הלוך ושוב למען קבלת זכויותיהם. תוך תקופה קצרה מאז ההחלטה, סייעו מתנדבים אלה לאלפי ניצולים, ועדיין מוכנים לסייע, בנפש חפצה, לעוד רבים הצובאים על פתחיהם.  

לסיכום: ההחלטה התקבלה  בברכה ע"י כל יוצאי לוב, וכן, ע"י הרשות לזכויות ניצולי שואה וכמובן ע"י הארגונים השונים שפועלים למען הניצולים, כמו: מרכז הארגונים, המשרד לענייני גמלאים, העמותה הפרלמנטארית לזכר השואה בראשותו של יו"ר הכנסת, שחברים בה מאיר כחלון וכן יעקב חג'ג'-לילוף, שגם פעיל בועדת החינוך שלה, בראשותו של המחנך וחוקר השואה ד"ר אריה ברנע, וכן ההיסטוריונים, שחקרו והעלו על נס את הנושא. וכולם בדעה, שהחלטה זו, סוף-סוף, גם אם מעט מאוחרת, הפכה עוול היסטורי לצדק היסטורי.

א. המאבק של התאחדות עולי לוב בישראל להכרת יהודי לוב "ניצולי שואה" 

  1. הנאום של יוסף דעדוש, פעיל ציוני בבנגזי ומזכ"ל התאחדות יהודי לוב בישראל, בישיבת הנהלת ההתאחדות, המפרט את הקשיים להשגת ההכרה לקבלת הפיצויים:

ציטוט (ראה מסמך 1.1, דף ראשון מטיוטות הנאום וכן המכתב לחברים בנושא, בכתב ידו של יוסף דעדוש)

"... אחת מהפעולות הברוכות שהייתה הצלחה גדולה וכבירה והביאה רווח לאלפיים משפחות זה הייתה של הפיצויים. חברים, לא בקלות קיבלנו אותם.

בשנת 1953, כשנבחרתי למזכיר הארגון החלטתי שצריכים למצוא דרך להרים את קרנו של הארגון. הצעתי למזכירות שהיות וגרמניה התחילה לשלם פיצויים בואו ואנחנו נטפל שאיטליה גם תשלם, אני זוכר אותה ישיבה במונטיפיורי שהחברים התחילו ללעוג לי מה אתה רוצה איטליה ענייה, איטליה לא משלמת והתנגחויות בפנים ובחוץ. לא אמרתי נואש, בעזרתם הרוחנית של כמה חברים שנתנו לי אומץ לא היינו משיגים מה שהשגנו.

התחלנו להצליף במכתבים את שרי ממשלת איטליה דאז, את ראש ממשלתה (ראה מסמכים 1.2 ו-1.3), הוזמנו לשגרירות האיטלקית בתל-אביב, התיידדנו איתם, הסברנו להם המצב, עשינו להם הנשף המפואר ב"רמת אביב" הזמנתי חלק מהפרסונל הבכיר אצלי בבית (על חשבוני), יצאו דוחות ידידותיים למשרד החוץ וזה ראיתי במו עיני. באיטליה עמדו על נקודה אחת ,אין אתם אזרחים איטלקים, אז עלה במוחי לשאול את ראש ממשלת איטליה שאולי היהודים נשלחו למחנות הסגר ועבודות כפיה תחת לחץ פוליטי של גרמניה. לאחר מכן קיבלנו מכתב מהמנהל הכללי של משרד האוצר האיטלקי שאם אנחנו "נשלחנו למחנות הסגר תחת לחץ פוליטי של גרמניה" במרכאות כפולות עלינו לפנות לממשלת גרמניה (ראה מסמך 1.4 ו-1.5). פניתי לאדנאור, חברים לילות וימים עבדתי כדי לפלס דרך ולשבור הקיר האטום הזה. היה לי רגש שאם נעבוד ונלחץ נקבל מה שמגיע. לא יכול להיות שממשלה תקיים היום רצחת וירשת, עם מכתב זה פנינו למשרד האוצר.

לפני זה לא עזרה כל התכתבות וכל פגישות עם כל המומחים של משרד האוצר ומשרד החוץ לא רצו לדבר איתנו, אי אפשר, לא ידוע, לא רוצים פשוט לנסות, לא רצו פשוט לנסות לעזור לא בדיפלומאטיה שקטה ולא בדרך אחרת. התחננו, ביקשנו, דרשנו ושום דבר לא עזר. המוסדות פה כולל הקונגרס היהודי לא ניסו גם לייעץ מה לעשות (ראה מסמך 1.6), וכשקיבלנו המכתב אז משרד האוצר, שהלכנו אליהם, פשוט הגיע שלושה שבועות לפני התאריך הקובע זה היה 31.3.58. הציעו לנו תנסו להירשם ב"אורו" הלכנו לאורו גם שם נתקלנו בקשיים (ראה מסמך 1.7). לאחר כמה פגישות במשך יומיים שלושה הסכימו בדבר אחד שאנחנו נספק להם המקום והעבודה הטכנית תיעשה על ידינו. רק העבודה החוקית תיעשה על ידם. גייסנו חברים, נענו לגיוס כמה שאתה יכול לספור אותם על יד אחת. פנינו לציבור וזהה האמין לנו ונרשמו כאלף וחמש מאות איש. הרבה באו, ראו והלכו, חברים אם אספר לכם שהעבודה נגמרה חמישה ימים לפני התאריך הקובע לא תאמינו, ואין זמן צריכים להכין התיקים והחומר לרשום בבית המשפט בגרמניה, איך יגיעו? ייעצתי להם לשלוח התיקים בחבילות דחופות ויצאו בדואר אוויר.

ההוצאה הייתה עצומה, שכנענו אותם שהעניין בטוח ויפוצו מהאחוזים שיקבלו חברים. ב-31.3 בצהרים כל התיקים כבר נרשמו בבית המשפט בגרמניה היינו המאחרים ששלחנו שק מברקים.

כעת התחילה העבודה להכין חומר, אסמכתאות, להגיש את תיק הראשון ה- TEST CASS . הצעתי את עצמי היות והיה לי יומן שעשיתי במחנה. היומן תורגם לגרמנית ונשלח. לא עזר  גם הגרמנים אמרו מה לנו ולכם. אתם אזרחים איטלקיים איטליה תשלם לכם, חיטטתי בכל המקומות שהייתה אפשרות למצוא פיסת נייר הנותנת משהו. העורך דין של סניף אורו בגרמניה התחיל לחטט בארכיונים שם ולאחר עבודת נמלים הוגש התיק בבית משפט –דחו התיק. הצעתי להם להגיש תיק של הרב ג'יען זצ"ל עד שהתחילו לטפל בזה נפטר הרב ג'יען, הגשנו את רבי סאסי זצ"ל וגם רבי סאסי זצל נפטר. בקשו "תנו  יהודי שהיה משהו ושהיה אתכם במחנה" כל אלה שפניתי אליהם לא רצו להיות ראשונים, פחדו ואמרו לי בפירוש לא רוצים להיות כמו רבי ספאני ורבי סאסי. אז הצעתי שיגישו התיק של ספאני בשם היורשים וגם זה נדחה הצעתי להם לפנות לבית דין אחר גבוה. בית דין זה לא רצה להחליט והעביר את שאלת הנתינות למחלקה לזכויות האדם באמבורג ושם דחו באומרם שאנו נתינים איטלקיים. מצאנו דוקומנט בגרמניה של הקונסול הגרמני בטריפולי המדווח לשגריר ברומא שהיהודים מקירינאיקה נשלחו למחנות הסגר ואלה של טריפוליטאניה אי אפשר בינתיים לשלוח היות והם קשורים מידי עם הפקידות הבכירה המשוחדת האיטלקית בטריפולי והכלכלה של העיר עלולה לסבול ועוזבים את העניין להזדמנות אחרת, יכולים לכתב ספר על המערכה שהביאה אותנו עד היום ועוד לא נגמר במשך חודשיים חתמתי על הצהרות בעניין אנשי גאריאן ובוג בוג, אחר כך המערכה על האלמנות, שהצלחנו להכניס אותם כעת על היתומים שאיזה 15 צעירים קבלו בסביבות 1,500-2,000 לירות כל אחד על איבוד לימודים,

כשהודיעו לי באורו שהעניין מתחיל להתקדם עמדנו בפני בעיה, לא היו כתובות ולא חתמו כל התחייבות לארגון לאחר עבודה כל כך גדולה הארגון היה יוצא ללא כלום, נסעתי עם 4-5 חברים ורשמנו אותם והחתמנו אותם גם על התחייבות, ימים ולילות עשינו רשימות ותרגמתי אותם בלטינית. כשניתן פסק הדין הראשון לתשלום אורו לא רצה לטפל בגביית הכסף המגיע לארגון. אמר כשיגיע הכסף תבקשו את שלכם".

גמר ציטוט

 

מסמך 1.1

1-1

 

1-1-1

 

1-1-2

מסמך 1.2 (ההתכתבות עם ממשלת איטליה)

1-2

 

 

מסמך 1.3 (ההתכתבות עם משרד החוץ בנושא תביעת פיצויים מאיטליה)

1-3

מסמך 1.4 (מכתב מהאוצר המעלה הצעתו של היועץ המשפטי להגיש התביעות לממשלת גרמניה) 1-4

מסמך 1.5 (ההתכתבות עם ממשלת גרמניה)

 

1-5

 

1-5-1

 

מסמך 1.6 (ההתכתבות עם הקונגרס היהודי העולמי)

 

1-6

 

1-6-1

מסמך 1.7 (ההתכתבות עם "אורו" – הארגון המאוחד להחזרת רכוש

1-7

  1. מכתב התשובה של אביגדור רקח, יו"ר התאחדות יהודי לוב בישראל, להאשמת התאחדות עולי לוב בישראל בעיסוק בקשת פיצויים ללא רשיון:

(ראה מסמכים 2.1, 2.2, 2.3 – המכתבים הרשמיים למשרד המשפטים, לשר המשפטים וליועץ המשפטי לממשלה):

"בשנת 1953 הועלה רעיון ע"י אחד מחברי מזכירות הארגון, שהוא עצמו היה במחנה ג'דו בקיריניקה, שיש מקום לתביעת פיצויים מגרמניה על שלילת חופש.

עם קבלת החלטה בנדון פנינו אז למשרד החוץ, למשרד האוצר ולד"ר גולדמן שיעזו לנו וידריכו אותנו באיזה צעדים לנקוט כדי להבטיח לחברים שלנו לקבל את הפיצויים המגיעים להם. תשובתם הייתה כי אין מקום לתביעת פיצויים עבור יהודי לוב. למרות זאת ניסינו בכוחות עצמנו ופנינו ישירות לממשלת איטליה. תשובת ממשלת איטליה הייתה שהגליית יוצאי לוב למחנות הסגר הייתה עלפי הוראות ממשלת גרמניה. עם קבלת מסמך חשוב זה פנינו לד"ר אדנהאור בבקשה שיעיין ויעזור לנו ושיאפשר ליוצאי לוב לקבל את הפיצויים המגיעים להם. לשכת ד"ר אדנהואר הפנתה אותנו למחלקה בגרמניה המטפלת בפיצויים. עם קבלת מסמכים אלה פנינו למשרד האוצר ונתבקשנו להופיע אצלם לשיחה. בסיכום השיחה הפנו אותנו למשרדי "אורו" לפיצויים אשר יחד איתנו החלו ברישום האנשים שהיו במחנות וגם באיסוף מסמכים ועדויות אשר חלקם היו ברשותנו משנת 1953. לאחר שש שנים של טיפול מתמיד הצלחנו להשיג פיצויים ללמעלה מאלף איש, שאילולא הפעולה שלנו בוודאי לא היו זוכים לקבל את הפיצויים המגיעים להם.

יחד עם פעולה זו טפלנו, ואנו ממשיכים לטפל בהשגת פיצויים ליוצאי לוב עבור נזקי מלחמה ממשלמת איטליה. לפני שנתיים נסעתי לאיטליה עם עוד חבר מזכירות המטפל ישירות בתביעת הפיצויים, שם נפגשנו עם מזכירו של שר החוץ לשעבר, מר סרגט, ד"ר בורין ובהסכמת השר כתבנו תזכיר על התביעה ומינינו ני עורכי דין איטלקיים שיטפלו בנדון בממשלת איטליה. בראשון לחודש זה הוגש המשפט הראשון לניסיון, ויש לנו התחייבות כלפי עורכי הדין באיטליה. כל הפעולה נעשתה בטיפולו ובהשגחתו של עו"ד חיים גושן אשר נמצא כיום באיטליה להמשך טיפול. כמו כן פנו אלינו ממשרדי אורו למלא אישורים ליהודי לוב אשר הוגלו מלוב לטוניס ע"י הגרמנים ואנו נמצאים כיום באמצע העבודה (ראה מסמך 2.4 -אגרת לחבר להמשך תביעת ממשלת איטליה).

מאז 1953 ועד היום (26.7.66 ש.ד.) לא נאמר לנו ע"י אורו ולא ע"י עו"ד חיים גושן כי עלינו לפנות לקבלת אישור ממשרד המשפטים. לוא ידענו על כך בוודאי היינו פונים לקבלת האשור הדרוש וללא ספק היינו זוכים לקבל אותו ממשרדכם.

לאור העובדה שפעולה זו נעשתה במשך שנים רבות ובלי כל ידיעה שיש צורך באישור מצידכם, ולאור ההתחייבויות שלנו כלפי האנשים כמוסד ציבורי לא נוכל להפסיק פעולתנו.

לכן נבקשכם לתת לנו אישור כדי שנוכל להמשיך בפעולתנו ולא נחשב כמפירי חוק, כפי שאנו נראים כיום (ראה מסמך 2.5 – תשובת היועץ המשפטי לממשלה).

בתודה מראש ובכבוד רב, א. רקח

מסמך 2.1 - מכתב למשרד המשפטים

2-1

 

2-1-1

 

מסמך 2.2 - מכתב אישי לשר המשפטים

2-2

 

2-2-1

מסמך 2.3 – בקשה ליועץ המשפטי לממשלה לעכוב הליכים משפטיים

2-3

 

2-3-1

 

2-3-2

 

מסמך 2.4 - אגרת לחבר להמשך תביעת ממשלת איטליה

2-4

 

2-4-1

2-4-2

 

מסמך 2.5 – תשובת פרקליטות המדינה

2-5

  1. פניית יוסף דעדוש, מזכ"ל התאחדות עולי לוב בישראל, למתן עדות במשפט אייכמן

(ציטוט מספריית הכנסת בנדון):

"כשהניצולים הגיעו לארץ נדחקה השואה שלהם לשולי התודעה הציבורית. במשפט אייכמן לא העידו נציגי יהדות לוב. במהלך המשפט פנה יוסף דעדוש, מזכיר אירגון יוצאי לוב בישראל למדור לחקירת פשעי הנאצים במטה הארצי של המשטרה וביקש לחקור ולהעניש את מעניהם:

"שכן גם אנו, יהדות קירינאיקה אשר בלוב, חבשנו מחנה ריכוז במשך 13 חודשים, חודשי סבל, מחלות, מגפות, עבודות כפיה נוקשות מאד ומוות, מחנה שעד כה אף אחד לא חקר את תוצאותיו ומארגניו". בקשתם של יוצאי לוב לא נענתה.

 

ב. כתבות על המאבק בהכרת יהודי לוב "ניצולי שואה" 

  1. השואה הגיעה ללוב – כתבה של גדי גולן בעתון ישראל היום, אפריל 2010

הנאצים לא הסתפקו בשואת יהודי אירופה • אדולף היטלר ניסה באופן שיטתי לחסל גם את יהדות צפון אפריקה • בלוב התקיימו כל זוועות השואה: גירושים, הגליות, רדיפות, מחנות כפייה והעברת יהודים למחנות באירופה • 712 יהודים לובים נספו • "אפילו מורים להיסטוריה לא מכירים את העובדות"

לאדולף היטלר היו תוכניות מזעזעות בהיקפן ובאכזריותן. גם עשרות שנים אחרי תום המלחמה ממדי הזוועה עדיין בלתי נתפסים. כאשר הנאצים שמו לעצמם את המטרה המתועבת למחוק את העם היהודי מעל פני האדמה, הם לא הסתפקו בשואת יהודי אירופה. הם ניסו, באופן שיטתי וחסר רחמים, לחסל גם את יהדות צפון אפריקה.

אחת הקהילות שסבלה במשך תקופה ארוכה ומייסרת מאימת הנאצים והאיטלקים, עושי דברם באותה תקופה, היתה זו של יהודי לוב. עם הצטרפות איטליה למלחמת העולם השנייה ביוני 1940, הפכה לוב לאחת מזירות הקרב, והקהילה היהודית במקום היתה בעין הסערה: 712 מבני הקהילה נספו באותה תקופה.

הקהילה המגובשת של יהדות לוב סבלה תחילה מהפצצות והפגזות מבעלות הברית, שגרמו לפגיעות בנפש וברכוש. בהתקפות אלה מצאו את מותם קרוב ל-60 יהודים, בתי כנסת ניזוקו ואף נהרסו, וכך גם מוסדות ציבור, בתי עסק ובתים רבים של יהודים, שנותרו ללא קורת גג וללא מקור פרנסה. בצר להם, נמלטו קרוב ל-1,000 יהודים מטריפולי לזוארה, ורבים נוספים לגריאן, לזאוויה, לעמרוס ולחוות חקלאיות בפאתי הבירה הלובית. את הפגיעה החמורה ביותר ספגו יהודי מחוז קירנייקה, שהיה בלב זירת המלחמה בקו החזית המזרחית של לוב. בפועל, היהודים במקום עברו מיד ליד במהלך המלחמה, בהתאם לכיבושים ולנסיגות של הצבא הבריטי. עם כיבוש קירנייקה על ידי הבריטים בפעם הראשונה בדצמבר 1940, עצרו האיטלקים 16 מנהיגים יהודים ורבנים ללא משפט באשמת עוינות למשטר ואהדה לאויב, וכלאו אותם עד תום המלחמה.

בין הנסיגה הבריטית הראשונה מקירנייקה ב-3 באפריל 1941, ועד לכניסת האיטלקים והקורפוס הגרמני?אפריקני בפיקודו של ארווין רומל לעיר בנגזי יומיים לאחר מכן, פרעו תושבי העיר האיטלקים בשכניהם היהודים: כמה יהודים נרצחו ורבים אחרים נפגעו. הפרעות החלו בגלל קבלת הפנים הנלהבת של יהודי קירנייקה לחיילי הצבא הבריטי, שראו בהם צבא משחרר, ובמיוחד לאור המפגש המרגש עם החיילים הארצישראלים. בעקבות זאת, עשרות יהודים לובים נעצרו וחלקם נשפטו באשמת שיתוף פעולה עם האויב וביזוי האומה האיטלקית. הם נשפטו לתקופות מאסר שונות, ואחד מהם אף נידון למוות - גזר דין שלא יצא אל הפועל בעקבות השחרור השני של קירנייקה על ידי הבריטים.

נוכחותם של הגרמנים והשפעתם השלילית על האיטלקים ביחסם ליהודים גרמו לבריחתם של היהודים מבתיהם לתוך פנים הארץ, וחלקם אף נמלטו לתוניסיה.

האיטלקים כמו הגרמנים

ההיסטוריון יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, מפרט על יחס השלטונות אל היהודים במדינה, שהידרדר בהדרגה. "ככל שמצבה של איטליה בזירת הקרבות הורע, נאכפו יותר ויותר 'חוקי הגזע' נגד יהודי לוב. לאחר שחרורה של קירנייקה על ידי הבריטים בשנית (מהלך שנמשך בין 18 בנובמבר 1941 ל-28 בינואר 1942), ולאחר כיבושה שוב על ידי האיטלקים והגרמנים, בפיקודו של רומל, הפכה לוב להיות נתונה תחת שליטה גרמנית. אף שבאופן רשמי השליטים של לוב היו האיטלקים, הגרמנים היו אלה שקבעו את המדיניות במדינה כמו גם את היחס ליהודים, שהלך והחמיר. מצב זה הגביר את חששותיהם של היהודים והביא לבריחתם מבתיהם, במיוחד כאשר הזוועות שעוברים היהודים בארצות הכיבוש הגרמני באירופה החלו להיוודע. רבים מיהודי לוב הפכו לפליטים מפוחדים חסרי כל, ללא קורת גג ומקור פרנסה וסבלו מחרפת רעב, ממחלות ומגפות", מספר חג'ג'-לילוף.

בינואר-מארס 1942 גורשו לתוניסיה כ-1,600 יהודים לובים, שהתווספו ל-400 בני הקהילה שחיפשו מקלט בתוניסיה עוד קודם לכן. חלק קטן מהם התפזרו בקהילות היהודיות, ורובם שוכנו במחנה הסגר בספאקס ובמחנות צריפים בתנאים קשים ביותר. אלא שגם לשם הגיעו ידיהם הארוכות של הנאצים: עם תפיסת השלטון בתוניסיה על ידי גרמניה בנובמבר 1942, רבים מהיהודים שנמלטו לא מכבר מלוב, יחד עם יהודי תוניסיה, גויסו לעבודות כפייה. באותם חודשים, כ-870 יהודים לובים בעלי נתינות בריטית הועברו למחנות הסגר באיטליה.

עם תפיסת השלטון באיטליה על ידי גרמניה בספטמבר 1943, חלקם גויסו לעבודות כפייה בקו החזית. מאוחר יותר, חלקם הועברו למחנות הריכוז אינסברוק-רייכנאו שבמערב אוסטריה וברגן בלזן שבצפון גרמניה.

אברהם רג'יניאנו (75), שידליק השנה משואה בכנסת יחד עם נכדו שמשרת בצה"ל, גדל בטריפולי והועבר עם משפחתו למחנה ריכוז באוסטריה. "הנאצים הרסו לנו את החיים. מה שראיתי מהרגע שבו פקחתי את העיניים היה רק הרס וזוועות. כשהייתי בן 6 גרנו בטריפולי ונאלצנו לברוח לחווה חקלאית ליד העיר. משם העבירו אותנו באונייה של בקר לאיטליה, ואחרי שהייתי עם משפחתי במשך שנה ועשרה חודשים במחנה הסגר בצ'יוויטלה דל?פרונטו, באו הגרמנים והעבירו אותנו לעיירה אחרת באיטליה באזור בולוניה".

"נתונים לגחמות הנאצים"

רג'יניאנו זוכר את אותה תקופה ארורה לפרטי פרטים. "ב-1 באוקטובר 1943, שהיה יום שני של ראש השנה, בשעה 04:00 לפנות בוקר, קיבלנו הוראה להיות תוך 20 דקות על משאית, ומשם העבירו אותנו לתחנת הרכבת של בולוניה והעמיסו אותנו על קרון משא. היינו 99 נפשות בקרון אחד. בלי אוכל, בלי מים. במשך שלושה ימים נסענו עד שהגענו לתחנה באינסברוק-רייכנאו, אבל המסע המפחיד לא תם שם. בתחנה העמיסו אותנו למשאית שלקחה אותנו למחנה שהיה שלוחה של דכאו. שמו אותנו בשני צריפים - אחד לגברים ואחד לנשים - וכל מה שקיבלנו היה פרוסת לחם ליום... אבל גם זה לא היה קבוע והיינו נתונים לגחמות הנאצים. מפעם לפעם קצין היה מגיע למגורים שלנו, ואם היה מוצא אבק, אפילו מעט, העונש היה מיידי: לא היינו מקבלים אוכל במשך יומיים".

"הגרמנים היו סדיסטים", מספר רג'יניאנו, "הם העבירו את אחי למחנה אחר, שם עינו אותו עד שקפא למוות. הגברים במחנה שלנו חטפו הצלפות של שוט כל כמה ימים עד שלא החזיקו מעמד והתעלפו. היינו במחנה בשיא החורף, ולבשנו בגדים קלים בלבד. הקור היה קשה מנשוא, ולאבא שלי נשרו הציפורניים בגלל הכפור".

חמישה יהודים לא החזיקו מעמד בתנאים הבלתי אפשריים ונספו במחנות אלה עד לשחרורם. בנוסף, משפחה יהודית מלוב (אישה לובית שנישאה ליהודי איטלקי והקימה אתו משפחה באיטליה) ושני יהודים לובים נוספים נספו באושוויץ, יחד עם יהודי איטליה.

"לאחר שחרורה של קירנייקה בשנית על ידי הבריטים וכיבושה שוב על ידי רומל בינואר 1942, יהודי קירנייקה נפגעו בחומרה רבה יותר", מספר חג'ג'?לילוף. "רבים נשפטו למאסר, ושלושה מהם אף נידונו למוות והוצאו להורג בירייה. במקביל, החליטו האיטלקים בלחץ הגרמנים, לפנות כ?2,600 מיהודי קירנייקה למחנה הריכוז בג'אדו, מדרום?מערב לטריפולי, וכ-400 יהודים נוספים להסגר בכפרים ברמת טריפוליטניה".

לדבריו, "במהלך הפינוי נותרו בקירנייקה, בלב זירת המלחמה, כ-350 יהודים שהאיטלקים לא הספיקו להעביר לג'אדו. חלק מהם הצליחו להימלט לכפרים סמוכים בשל חששם מהגרמנים והאיטלקים שמא ייתפסו ויישלחו למחנה הריכוז בג'אדו. העברת יהודי קירנייקה למחנה הריכוז בג'אדו היתה למעשה שלב ראשון בתוכנית הגרמנית להעברתם לאיטליה, ומשם למחנות ההשמדה באירופה, כאשר אחריהם היו אמורים להעביר גם את כל יהודי מחוז טריפוליטניה. התנאים בג'אדו היו קשים ביותר ובעטיים פרצו מגפות שבעקבותיהן נספו 562 יהודים - כרבע מעצורי המחנה".

ראובן דורון, שהיה נער צעיר באותה תקופה איומה, זוכר היטב את החודשים הארוכים במחנה הריכוז. "לקחו אותנו, יהודים בעלי נתינות איטלקית, לנסיעה של שבוע במשאית במדבר עד שהגענו לג'אדו. זה היה מחנה צבאי עם מבנים ארוכים, שרצו להפוך אותו למחנה השמדה. כל משפחה קיבלה חלק קטן במבנה והיינו דחוסים אחד עם השני. שמנו בינינו מחיצות מאולתרות, וכך חיינו".

"הייתי בן 12 כשהגענו למחנה, והחיים בג'אדו לא היו חיים. היה לנו ברור שאנחנו הולכים למות. למעשה היו כאלה שניסו לברוח, אך מיד חוסלו", הוא מספר, "זה היה פשוט בלתי נסבל, סיוט".

"החיים לא היו חיים"

לדבריו, "מדי פעם קיבלנו לחם יבש עם מים. כילדים היינו מתגנבים לירידה לוואדי כדי להשיג קצת ירקות ועשבים, אחרת היינו מתים מרעב. בשלב מסוים התפרצו המלריה והכולרה, והרבה אנשים מתו מהמחלה, ביניהם גם אבי".

ביולי 1942, בעקבות לחץ גרמני על איטליה, כ-3,000 גברים יהודים בלוב גויסו לעבודות כפייה (בעיקר בסלילת כבישים) למען המאמץ המלחמתי. 1,000 מהם רוכזו במחנה סידי?עזאז שבפאתי המדבר ו-350 במחנה בוקבוק, שבגבול לוב-מצרים. עד לסיום המלחמה נספו כ-15 יהודים מעובדי הכפייה, בעיקר במחנה בוקבוק, במיוחד בעת נסיגת האיטלקים מהמערכה באל?עלמיין.

המזור המיוחל ליהודי לוב בכלל וליהודי קירנייקה בפרט בא בעקבות ההכרעה בקרב אל?עלמיין בפיקודו של הגנרל מונטגומרי (אוקטובר-נובמבר 1942) ושחרורה הסופי של לוב על ידי הבריטים עם כניסתם לטריפולי ב-23 בינואר 1943. במהלך נסיגתם לתוניסיה, בזמן שהבריטים מזנבים בהם, הגרמנים והאיטלקים פגעו ברכוש היהודים והותירו אדמה חרוכה.

"חשוב להבין כי יהודי לוב נכללו בפתרון הסופי של הנאצים יחד עם יהודי איטליה, מאחר שלוב נחשבה לחלק מאיטליה", מדגיש חג'ג'-לילוף. "למזלנו, לנאצים לא היה מספיק זמן להוציא את החלק הזה של התוכנית אל הפועל בגלל שחרורה המוקדם יחסית של לוב, ששם קץ למוראות המלחמה והסיר את אימת הפתרון הסופי. בלוב התקיימו כל האלמנטים של השואה: גירושים, הגליות, רדיפות של יהודים, הכנסה למעצר ללא משפט, מחנות כפייה בלוב עצמה והעברת היהודים למחנות באירופה. חוץ מהוצאה שיטתית להורג, הכל היה בלוב".

חג'ג'-לילוף, שהעבר הקשה של יהודי לוב בוער בעצמותיו, מבקש שלא לשכוח את הזוועות שעברה הקהילה בשואה: "לצערי, אפילו מורים להיסטוריה לא ידעים את הדברים האלה, גם בגלל שהקהילה עצמה רצתה לשכוח את מה שקרה. אחרי שחקרנו לעומק את הנושא הגיע הזמן שגם הדורות הבאים יידעו על שואת יהודי לוב."

יו"ר הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב: "ישראל מתנכלת לניצולים ממדינות ערב"

"יהודי לוב, כמו גם מרבית ניצולי השואה מאירופה, ראו בארץ ישראל בית לאומי, והגיעו אליה לאחר שניצלו מהתופת ומהגיהינום הנאצי - ודווקא היא מתנכלת במודע ובאכזריות רבה לניצולים. המדינה לא משלמת להם רנטות, אף שזכאותם הוכחה, סתם ככה, מתוך תקווה שהניצולים ילכו לעולמם וקופת המדינה תתעשר עוד קצת", כך טוען יו"ר הארגון העולמי של יהודי יוצאי לוב, מאיר כחלון.

כחלון, בעצמו ניצול שואה, נולד בטריפולי שבלוב ב?1938 ועלה לישראל עם אביו ואחיו בשנת 1949. "המדינה עושה איפה ואיפה - מכירה בניצולים מאירופה אשר זכאותם לרנטה לא ברורה, ומצד שני לא מכירה ביהודים יוצאי מדינות ערב, כמו יהודי לוב, תוניסיה ועוד. והרי ברור שיהודים רבים במדינות ערב סבלו מהנאצים, נרדפו על ידם, נשלחו למחנות עבודה, הומתו בתאי הגזים - ולמרות כל זאת, המדינה לא מכירה בהם", הוא אומר.

לדבריו, יהודי לוב מנהלים מאבק מאז שדוד בן-גוריון חתם על הסכם השילומים עם גרמניה. "כל מיני פקידים, נבחרי ציבור, מאכערים, מתווכים, עורכי דין וסוחרים ביקשו לעשות קופה על חשבון יהודי לוב, והתוצאה היא עגומה, חרפה למדינת ישראל".

לפי כחלון, בישראל חיים כיום כ-4,000 יוצאי לוב שמוגדרים ניצולי שואה. "הם אפילו לא חושבים להגיש תביעה כי הם איבדו תקווה. מדובר בהרבה ניירת ובהרבה ביורוקרטיה, והם זקנים ותשושים. הם רוצים רנטה רק בשביל תרופות ואוכל, כדי למות בכבוד, אבל גם את זה לא נותנים להם".

ממשרד האוצר נמסר בתגובה כי "הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר, המשלמת קצבאות ל-90 אלף ניצולים מכל התפוצות, בוחנת כל פנייה שמגיעה אליה לפי חוקי הכנסת ופסיקות של ביהמ"ש".

 

  1. הגרמנים בלוב ו"הפתרון הסופי" - מתוך מאמר של רונית קדם-דרור, חוקרת בספריית הכנסת, ניסן תשס"ד – אפריל 2004

יחס הגרמנים שבאו לסייע לאיטלקים בלוב ליהודים היה בדרך כלל נסבל, ואין להשוותו ליחסם של אנשי הס"ס ליהודי אירופה. הסיבה לכך היא שעל-פי רוב בצבא הגרמני בלוב שירתו חיילי הוורמאכט ולא חיילי הס"ס. רומל התנגד לצירופם של חיילי הס"ס לכוחות בלוב, משום שרצה להבטיח שקט בעורף המערכה ולנצל את השירותים שהיה יכול לקבל מן היהודים, שהיו גורם מרכזי ומכריע בכלכלתה של לוב.

עם זאת, לנוכחותם של הגרמנים בלוב הייתה השפעה שלילית על היהודים: היא גרמה להגברת האנטישמיות והפגיעות ביהודים בידי האיטלקים,  וכמובן - בידי הגרמנים עצמם. אווירת ההסתה והאנטישמיות התסיסה גם את הערבים, ולזה היתוספה השפעת המאורעות בארץ-ישראל.

יתר על כן, בבדיקת התיעוד של משרד החוץ הגרמני נמצאו מכתבים ומסמכים המזכירים את רדיפת היהודים בלוב בתקופת מלחמת העולם השנייה. מעקב אחר הפעולות של משרד החוץ הגרמני באמצעות הקונסוליות של גרמניה בארצות שבהשפעה איטלקית, מורה על כוונה להחיל בהן את חוקי הגזע, לרדוף את היהודים ולגרשם, ואף לכלול את היהודים שביבשת אפריקה בגורל אשר ייעדו ליהודי אירופה - "הפתרון-הסופי".

שחרורה המוקדם יחסית של לוב במלחמת העולם השנייה הסיר מעל ראשי היהודים גם את סכנת "הפתרון הסופי". כפי שאפשר להיווכח מן הפרוטוקולים של ועידת ואנזה (ינואר 1942), סוכמו בה ההתארגנות, הלוגיסטיקה ופרטי הביצוע של "הפתרון הסופי". בוועידת ואנזה ניתן אומדן מדויק של היהודים בכל מקום שעליהם חל "הפתרון הסופי". סיכום מניין יהודי איטליה שהוצג בוועידה, עמד על 58,000 יהודים, אף שמניינם שם היה פחות מ-30,000. הסיבה לכך היא הכללתם של כ-30,000 יהודי של לוב בתוכנית ההשמדה.

 

ג. דיונים בכנסת על המאבק בהכרת יהודי לוב "ניצולי שואה" ותגובות

  1. גם לניצולי שואה יוצאי לוב וטוניס מגיע פיצויים

כך טוענים חברי הכנסת משה כחלון מהליכוד ויצחק כהן מש"ס הדורשים שוויון תנאים בין ניצולי לוב וטוניסיה ליתר הניצולים; יו"ר ועדת הכנסת מודה: קיימת אפליה בין מוצא הניצולים; מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, היסטוריון לובי, יעקב חג'ג'-לילוף: גם בלוב היה מחנה ריכוז, אסור להפלות בין דם לדם


כן מוצע לקבוע כי נכי רדיפות הנאצים ושאריהם יהיו זכאים לקבלת תגמולים ללא תלות בתאריך עלייתם בישראל, ולא כפי שהחוק בנוסחו הנוכחי קובע שתגמולים ישולמו רק לנכי רדיפות הנאצים אשר עלו לישראל עד לשנת 1953, וכך יוצר אפליה בין נכים שונים."גם יהודים, יוצאי לוב וטוניסיה, שניצלו מהשואה הם שווי זכויות כמו יתר הניצולים". כך טוענים חברי הכנסת יצחק כהן מש"ס, ומשה כחלון, יוצא לוב, מהליכוד.

 על-פי חישובים שערכו חברי הכנסת, המדובר בכ-3,500 איש, יוצאי לוב וטוניסיה, הזכאים להיכלל בהגדרה "יוצאי רדיפות הנאצים" והתשלום עבורם עומד על כ-7-10 מיליון ש"ח. בדיון שהתקיים השבוע בוועדת הכנסת, התעורר ויכוח על מספר הניצולים העונים על הגדרת החוק החדשה.

חברי הכנסת מקדמים הצעת חוק לפיה תשונה הגדרת "נכה" ותכלול קבוצות נוספות שלא נכללות היום בחוק, ובמרכזן יהודי לוב וטוניסיה. חברי הכנסת סבורים, כי תיקון החוק יהווה "תיקון עוול היסטורי" והנטל על תקציב המדינה לא יהיה רב.

נציג האוצר חלק על הנתונים שהציגו חברי הכנסת, וטען כי מדובר בלמעלה מחצי מיליון איש שיענו על הגדרה זו. ח"כ משה כחלון השיב: "היום יוצאי לוב וטוניסה, שהם נמצאו בוודאות ניצולי שואה אינם מקבלים פיצויים. קיים מצב אבסורדי שלפעמים אח אחד מקבל פיצויים ואחיו לא מקבל. אנחנו לא יודעים מה השיקולים של הוועדות בעניין הזה. מדובר באנשים קשישים, שחלקם הולכים לעולמם מדי יום, ואסור לגרום לסחבת במכוון". בכך ביקש ח"כ כחלון מהוועדה להאיץ את הליך החקיקה בנושא זה, עד צאת הכנסת לפגרה (בעוד כשבועיים.
יו"ר ועדת הכנסת, ח"כ רוני בר-און, הודה בדיון כי כיום קיימת אפליה בין מוצא ניצולי השואה וקרוביהם, בכל הקשור לקבלת פיצויים במקרים אלו. "החוק במתכונתו הנוכחי יוצר כיום אפליה בין הנכים השונים", אמר ח"כ בר-און, "שינוי חוק זה יהיה תיקון עוול היסטורי כלפי אותם יהודים".

המשך הדיון בנושא זה יתקיים בשבוע הבא, כאשר לבקשת יו"ר הוועדה יוצגו לידיו נתונים מדויקים על מספר הזכאים, שהם יוצאי לוב וטוניסיה, הנכללים בהצעת החוק.

 

  1. 2. דיון בועדת הכנסת, בהצעת חוק נכי רדיפות הנאצים (תיקון – הגדרת זכאות), בתשס"ה-2005, הצעת חה"כ יצחק כהן, דוד טל ומשה כחלון (פ/3240)

היו"ר רוני בר-און:

הנושא הבא הוא בקשות חברי-כנסת להקדמת דיון בהצעת חוק הבאות לפני הקריאה הטרומית. אנחנו חוזרים להצעת חוק נכי רדיפות הנאצים (תיקון – הגדרת זכאות) בתשס"ה-2005, הצעת חברי הכנסת יצחק כהן, דוד טל ומשה כחלון שמספרה פ/3240. ביקשנו את חוות הדעת של הממ"מ בעניין הזה. אני מודה לממ"מ, לגברת ליאת רוסו מהמחלקה הכלכלית למנהל המרכז, דוקטור ורשבסקי, על הליווי המקצועי והאישור של העבודה המאוד יסודית ומאוד חשובה שנעשתה כאן.

גברת רוסו,  נא להציג את הנתונים. הזמן שעומד לרשותך הוא חמש דקות. נמצא אתנו גם ההיסטוריון דוקטור יעקב חג'ג', גם לך אתן לומר מספר משפטים, ואחר כך אנחנו עוברים להצבעה. לא יתקיים דיון.

ליאת רוסו:

השינוי העיקרי והחשוב ביותר בהצעה שהונחה לפנינו היום זה הורדת הקריטריונים הגרמניים לקבלת זכאות לניצולי שואה. לפי החוק הקיים, כדי שנכה ניצול שואה יקבל את התגמולים, הוא חייב לעמוד בתנאים הגרמניים, שחוקקו בחוק ה-BEG. כיום הקריטריונים האלה נעלמו מהצעת האלה, והקריטריונים הגרמניים שלפיהם זכאי נכה ניצול שואה לקבל תגמולים הם שהייה של מעל תשעה חודשים במחנה ריכוז או 36 חודשים בגטו או 36 חודשים במסתור, שזה כולל גם תחת תעודות מזויפות.         לאחר מכן יש סעיף נוסף, קרן סעיף 2, שהפחיתה את תקופות הזמן שניצולי שואה יכלו לקבל בהן פיצויים מגרמניה לשישה חודשים במחנה ריכוז או 18 חודש במסתור או בגטו.

בהצעת החוק שמונחת לפנינו אין את הקריטריונים הללו. מה שמקנה זכאות לכל מי שהיה על אדמות כבושות, הן על ידי גרמניה הנאצית והן על ידי בעלי בריתה, שזה כמעט כל אירופה עד ברית המועצות וצפון אפריקה. מחקר שנעשה על ידי פרופסור פרגולה ומכון ברוקדייל, ניסה לאמוד כמה יהודים היו באדמות כבושות בתקופת מלחמת העולם השניה. הם תיקנו את המספרים שהציגו לכם בשבוע שעבר – זה מחקר שיתפרסם בימים הקרובים, הוא עוד לא ממש סופי – הם מדברים על 430,000 ניצולי שואה. 200,000 מתוכם הם מאירופה, לא כולל ברית המועצות לשעבר, 100,000 מצפון אפריקה, אגן הים התיכון, ועוד 130,000 מברית המועצות לשעבר.

הצעת החוק הזאת, אחד התנאים הוא שאדם שהה באדמה כבושה במלחמת העולם השניה או שגורש ממנה. זאת אומרת, אם קודם החוק חייב שהייה במחנה ריכוז, מסתור או גטו, עכשיו כל מי שברח ולא שב לביתו יוכל לזכות בתגמולים האלה ממדינת ישראל. המספרים הם עצומים, ועל כן חישבנו שני אומדני עלות, שתלויים בגובה התגמולים שהניצולים יקבלו. מתוך האוכלוסייה הזאת של 430,000 ניצולי שואה, 110,000 מהם מקבלים היום פיצויים או מגרמניה או מממשלת ישראל. 67,000 מקבלים מממשלת גרמניה פיצויים על פי החוקים האלה, כמעט 44,000 ניצולים מקבלים מממשלת ישראל.

התגמולים שהאוכלוסיות האלה יזכו בהם תלויות בכמה אחוזי נכות ייקבעו לניצולים. המינימום הוא 25% נכות, ומדובר במעט מעל 12,000 שקלים בשנה. האומדנים שחישבתי לקחו את האוכלוסייה הכללית, זה אומדן מכסימום שאפשר לראות במסמך שלפניכם, כאשר חושב תגמול מינימלי, שלוקח בחשבון שהאוכלוסיות יקבלו את התגמול המינימלי ל-25% נכות, והעמודה האחרונה מדברת על התגמול הממוצע, כפי שהיום מקבלים הזכאים. זה מניח שיש התפלגות אחידה של דרגות הנכות באוכלוסייה החדשה, שתהיה זכאית לתגמול על פי החוק הזה. למעט דבר אחד, יהודי ברית-המועצות, שנאמר לי שאחוז ניכר מהם – מעל 90% - מוגדר כנזקקים, ולכן הם יקבלו תגמול לנזקק, שזה תגמול מעט יותר גבוה.

שאול יהלום:

אז איפה העלות בטבלה?

ליאת רוסו:

יש עמודה של אומדן עלות מינימלית, כאשר יש ארבע אוכלוסיות. אחת, כל ה-320,000 ניצולים נוספים יזכו לתגמול, זאת אומרת שכולם יוכרו כנכי רדיפות הנאצים.

שאול יהלום:

למה לא?

היו"ר רוני בר-און:

כי לא יצליחו להוכיח.

ליאת רוסו:

צריך להוכיח קשר ישיר בין הנכות היום לבין החוויות שחוו בזמן המלחמה. קשה מאוד לדעת כמה יוכלו להוכיח קשר כזה, ולכן יש פה שמונה אומדנים. זאת מין מטריצה, שהשורות הראשונות זה האוכלוסייה כולה, כל ה-300,000, אחר כך זה 75% מהם, 50% מהם או 25% - שזה האומדן האחרון. הערכנו את המינימום במיליארד שקלים ואת המכסימום ב-11 מיליארד. אף אחד מהסכומים הקיצוניים לא כל כך ריאלי, מן הסתם זה יהיה משהו באמצע.

היו"ר רוני בר-און:

הבעיה היא שהרחבתם בהצעת החוק שלכם את ההגדרה של נכה, זאת אומרת עוד לא מדברים על הלובים ועל הטוניסאים, לגבי כולם הרחבתם את הגדרת הנכה. הגדרתם גם שארים, שלא היה מוגדר קודם. הרחבתם את העניין של אנשים שהיו בגטו או במחנות ריכוז או מסתור גם למצב שאנשים יצאו וחזרו, אנשים שקודם לא נפלו בגדר הגדרת נכי רדיפות הנאצים, בלי כל קשר לגלויות לוב וטוניס. מעבר לכל זה, הרחבתם את זה גם ברמה שזה חל גם על גלויות לוב וטוניס.

אני רוצה לקבל ממך, חבר-הכנסת כהן, על דעת כל מציעי החוק, שבעניינים האלה, שמכפילים את המספרים כמו שאתם רואים אותם - - -

יצחק כהן:

במידה שזה נכון.

 

היו"ר רוני בר-און:

לא יכול להיות ויכוח שזה נכון. אם זה לא נכון, זאת שאלה שלא נוכל לדעת עד שלא נבדוק את זה. הרי מישהו היה צריך להביא איזה גורם אמצע. אני מבקש לקבל לפני ההצבעה הבטחה שבין הקריאה הטרומית לקריאה הראשונה לא תקדמו את זה עד שלא תיישרו את החוק גם בעניין הגדרת הנכה, גם בעניין ההרחבה שאתם עושים בהספק של דרישות הרדיפה, במובן של מחנה ריכוז, מסתור או גטו, ועל המספרים תתווכחו תוך כדי. על המספרים לא תהיה בעיה, בסוף תגיעו למספר.

את עמדת האוצר שמעתי, עכשיו אני מבקש לשמוע בשתי דקות – אני מצטער דוקטור חג'ג' לילוף, אין לי זמן ליותר מזה. הבאתי אותך לפנים משורת הדין רק כדי לאזן, למרות שלא היה צריך לאזן, כי הממ"מ, לפחות מבחינת הכנסת, הוא המקור המוסמך והאובייקטיבי לדברים. הוא לא עמדה לא של ממשלה ולא של מציעים, אלא עמדה של כנסת. תצטמצם בבקשה בתוך הזמן הזה, הגם שזה קשה. תודה.

יעקב חג'ג' לילוף:

בוקר טוב לכולם, אני רוצה לציין שלשואת יהודי לוב יש את כל האלמנטים של שואת אירופה, למעט ההוצאה להורג השיטתית והטוטלית – המשרפות. כלומר, יש חוקי גזע שהיו מקבילים מאוד לחוקי הגזע הנאציים, הגליות, גירושים, מחנות ריכוז, מחנות כפייה, מחנות הסגר - - -

יצחק כהן:

היו גם משלוחים לאושוויץ.

יעקב חג'ג' לילוף:

והיו כמובן מחנות ריכוז גם בלוב עצמה וגם יהודים שנשלחו בתחילה למחנות הסגר באיטליה, ולאחר מכן הם הועברו בעיקר למחנות הריכוז אינסברוק-רייכנאו באוסטריה ולברגן בלזן בגרמניה, והיו גם לא רבים שנשלחו לאושוויץ.

היהודים בלוב נפגעו ממוראות המלחמה, מגירושים ממקום למקום, מלהסתתר ולברוח מהרדיפות גם של האיטלקים, ובמיוחד כאשר הגיעו הכוחות הגרמניים ללוב. יש לציין שיהודי לוב נכללו בפתרון הסופי בוועידת ונזה בינואר 1942. כאשר אייכמן הכין את הרשימות הוא כלל את יהודי לוב יחד עם יהודי איטליה, מכיוון שאיטליה בתחילת המלחמה סיפחה את לוב כחלק מאיטליה, היא קראה לזה "לה קוארטה ספונדה", החוף הרביעי. הייתה תוכנית, שכל יהודי לוב יועברו למחנות הריכוז באירופה, ורק השחרור המוקדם לאחר המערכה באל-עלמיין מנע את זה.

היו"ר רוני בר-און:

תודה רבה. אתה מוכן להצהיר, על דעת כל מציעי החוק, שתסכימו שלא תיפרץ הגדרת נכי רדיפות הנאצים, במובן זה שזה יורחב מעבר למחנות, גטאות ומסתור של יהודים?

יצחק כהן:

גם גירושים.

היו"ר רוני בר-און:

גירושים זה מרחיב, גירושים גם לא שילמו עד היום לניצולי שואת מזרח אירופה. מי שגורש וחזר לא הוכר, ואני יכול לתת דוגמאות למכביר בעניין הזה. אי אפשר להרחיב את זה היום, אחרי למעלה מ-50 שנה. זה גם מגביל את מדינת ישראל במובן שהיא לא יכולה לחזור לגרמנים, היא גמרה עם הגרמנים בעניין הזה. הרי אנחנו לא רוצים, כדי לתקן עוול אחד, ליצור עוול אחר. אם אתה מוכן להצהיר שכל ההרחבה הזאת חלה על מי שממילא הוכר עד היום או על מי שלא הוכר עד היום, אלא רק מתייחס לגלויות לוב וטוניס, אציע לקדם את החוק, כדי שאחרי הקריאה הטרומית, אם היא תעבור, ניתן יהיה לעבור מול הממשלה לקראת הקריאה הראשונה.

ליאת רוסו:

גם היום יהודי לוב, שהיו במחנות ועמדו בקריטריונים מקבלים.

היו"ר רוני בר-און:

בסדר, אז נראה את מי הוא כן יכול להכניס במסגרת תיקון העוול הזה.

אברהם פורז:

אדוני היושב ראש, הוא לא יכול להצהיר רק על לוב.

היו"ר רוני בר-און:  

זה עניינו, אתה לא מציע בחוק. תגיש עתירה לבג"ץ שהחוק הוא לא חוקתי. כל הדיון הזה יהיה בוועדה. אני לא מוכן לעשות את הדיון הזה במסגרת הדיון בבקשה לפטור מחובת הנחה. אני לא רוצה - - -

משה כחלון:

מה הייתה הבעיה בלוב? שאנשים גורשו.

היו"ר רוני בר-און:

זה גם היה ברוסיה, בפולין - - -

משה כחלון:

כל הוויכוח היה שמי שגורש בליווי נשק – זאת אומרת רכבות שבהן שמרו עליהם - - -

היו"ר רוני בר-און:

אז תתווכחו על זה במסגרת הדיון. תגידו שזה סוג אחר של גירוש.  אנחנו עוברים להצבעה. מי בעד מתן פטור מחובת הנחה לחוק הזה?

הצבעה: בעד - כולם; נגד - אין; נמנעים - אין

אושר

היו"ר רוני בר-און:

פה אחד, באין מתנגדים ונמנעים אנחנו קובעים שניתן פטור מחובת הנחה. לפי ההתחייבות של המזכירות אתם מעלים את זה השבוע. תודה רבה לכם, בהצלחה. תגלו שיתוף פעולה – אולי תצילו מישהו, לא תגלו שיתוף פעולה – יחזרו על זה בכנסת ה-17, 18, 19 ו-20, עד שלא יהיו יותר ניצולים בחיים. תודה רבה.

 

3. ראיון: "גם בלוב היה מחנה ריכוז - אסור להפלות בין דם לדם"
ראיון, בעקבות דיון בועדת הכנסת, במרץ 2005, להצעת חוק של חה"כ יצחק כהן ומשה כחלון, לקבוע כי יהודי לוב "ניצולי שואה", שבו ההיסטוריון יעקב חג'ג'-לילוף נתן עדות מומחה

יעקב חג'ג'-לילוף, היסטוריון ומנהל המכון ללימודים ומחקר יהדות לוב וחבר הנהלת הארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב, אשר חקר רבות על יהודי לוב בתקופת מלה"ע השנייה, מסביר כי גם יהודי לוב ותוניסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה עברו שואה. "נכון לא אותה שואה באירופה", הוא אומר, "אך היו כל האלמנטים של השואה, חוץ מההשמדה ההמונית השיטתית". מה שהיה באירופה היה גם בלוב, "חוקי גזע", רדיפות, מעצרים ללא משפט, גירושים, הגליות, מחנות עבודות כפייה, מחנות ריכוז (בלוב ובאירופה) והוצאות להורג".
זאת, מהבחינה הפשוטה, מסביר חג'ג', התמזל מזלם של יהודי לוב כאשר המלחמה הסתיימה מוקדם יחסית. לוב שוחררה בינואר 1943, וכך נמנעה שואת אירופה בלוב וזאת אף-על-פי שהם נכללו בפתרון הסופי. מי שהכין את הרשימות היה אדולף אייכמן. גם בלוב היה מחנה ריכוז בשם ג'אדו, כאשר היתה תוכנית שכל יהודי לוב יעברו למחנות הריכוז. ישנה גם התכתבות בין הציר הגרמני היושב בטריפולי לשגריר שלו היושב ברומא, שאומר כי "בשלב הראשון העברנו את יהודי קירינאיקה למחנה ג'אדו, ושגם יהודי טריפוליטניה - יומם יגיע".
בשואת לוב נספו מעל 700 יהודים, כאשר רק מיהודי קירינאיקה,  הקרובים לחזית המזרחית בין רומל למונטוגרומי, ניספו במחנה הריכוז בג'אדו 562 יהודים, שהיוו 17% מכלל יהודי קירינאיקה. כ-300 יהודים נשלחו למחנות ברגן-בלזן ואינסברוק-רייכנאו, כ-2,600 יהודים הוגלו למחנה הריכוז בג'אדו, כ-400 יהודים הועברו להסגר ברמת טריפוליטניה לא רחוק מג'אדו, כ-1,000 גברים יהודים גויסו לעבודות כפייה במחנה סידי-עזאז, וכ-350 מהם הועברו אחר כך למחנה כפייה על גבול לוב-מצרים (בוקבוק(.

"המזל של יהודי לוב היה שהם ניצלו מאותה השמדה המונית שיטתית שהייתה נהוגה באירופה", מוסיף חג'ג'. לגבי יהודי תוניסה, גם שם מאות נלקחו למחנות עבודות כפייה, רבים נהרגו מהפצצות בנות-הברית ב"מבצע לפיד", כאשר הדבר נמשך מנובמבר 1942 עד מאי 1943. בנוסף, עשרות מיהודי תוניסיה, אשר שהו בצרפת בתקופת המלחמה, נלקחו למחנות ההשמדה יחד עם יהודי צרפת.

כאשר הניצולים הגיעו לארץ, נדחקה השואה שלהם לשולי התודעה הציבורית, רק מאז ראשית שנות ה-80 נעשים במכוני המחקר ובאוניברסיטאות בארץ מחקרים אודות שואת יהדות צפון-אפריקה. כיום נכללים קורות יהודי צפון-אפריקה במלה"ע השנייה בתוכנית הלימודים של בתיה"ס התיכוניים.
מספר יוצאי לוב המתגוררים בישראל מגיע לכ-100 אלף איש. בתקופת העלייה הגדולה הגיעו לארץ כ-39 אלף יהודים. לגבי יהודי תוניסה, מספרם בארץ רב יותר והוא מגיע לכ-150 אלף. על-אף זאת, מדגיש חג'ג', מספר ניצולי השואה היום הוא מועט.  להערכתו, מרבית ניצולי השואה שעדיין בחיים הם נעים בגיל המתקרב ל- 80-90. לדבריו, נתונים שקריים הוצגו לאוצר, לפיהם נטען שיש להקצות לתשלום הפיצויים ליהודים אלה מלוב ותוניסיה כמיליארד ₪.
"יש רק אלפים בודדים מאותם יהודים שחיים כיום וחיו בתקופת מלה"ע השנייה. מטעים את הכנסת והאוצר, כאשר מדובר יחסית, בפרוטות. רובם נמצאים בערוב ימיהם ויש לתת להם כמה חודשי נחת לקראת סוף ימיהם".

יעקב חג'ג'-לילוף, יליד לוב, נולד בתקופת המלחמה. את אביו ניסו לקחת למחנה כפיה בלוב, בהמשך הוא ברח ואף שוחרר. "במהלך המלחמה הורי נמלטו והתחתנו מחוץ לטריפולי" ,אמר: "אסור לעשות אפליה בין דם לדם. אותה משפחה שנספה לה 1 מתוך ה-700 יהודים, זה בדיוק אותה משפחה שנספה לה אחד ממיליון. זה חורה מאד שעושים הבדלה בין דם לדם. אני מקווה שלבסוף החוק יעבור. נותרו שרידים שלפחות יש לדאוג שיילכו בכבוד לעולמם".

 

 

  1. תגובה של ד"ר אריה ברנע, ב-20 במאי 2004, בעקבות דחיית הצעת חוק, שביקשה להכיר ביהודי לוב ניצולי שואה: "יהודי דנמרק כן ויהודי לוב  לא"
  • הכותב הוא חוקר שואה, בן לניצולי שואה מפולין, למד משפטים באוניברסיטה העברית והוסמך כעורך דין.
  • ב-1985 פרסם ברנע את ספרו "לא נכנענו", העוסק בעמידה היהודית בשואה. ב1987- יצא לאור ספרו "גורל אחד" העוסק ביהודים דוברי הספניולית ויהודי ארצות האסלאם (כולל לוב) בתקופת השואה. כמו כן, פרסם ברנע חוברות ומאמרים בנושא השואה ובנושאים משפטיים בכתבי עת מקצועיים ובעיתונות היומית.
  • בשנת 1986 הקים ברנע את "לפיד" - התנועה להנחלת לקחי השואה, שעסקה עד 1994 בהסברה וחינוך בקשר למשמעות השואה עבור החברה הישראלית: לקח ציוני, גורל יהודי המזרח בתקופת השואה, הצלת נפשות כמופת כולל פעלו של ד"ר קסטנר בהונגריה וחובתנו לסייע לעמים נרדפים ולפליטי רצח-עם.
  • משנת 1995 , ברנע שעסק בחינוך, ניהל ומנהל בתי-ספר שונים, נבחר על ידי עיתון הארץ כאחד מ-50 אנשי החינוך המשפיעים בישראל.
  • בשנת 2000 מונה ליו"ר ועדת החינוך של "העמותה הפרלמנטרית הישראלית" לפעילות לזכר השואה וסיוע לניצוליה (בראש העמותה הפרלמנטרית הישראלית עומד יו"ר הכנסת).
  • החל משנת 2007 עומד ברנע גם בראש ארגון "עמך", הפועל למען רווחתם הנפשית והחברתית של ניצולי השואה, ובראש ועדת החינוך של מרכז רבין. כמו כן, ברנע הוא מרצה בנושא "שואה ומשפט" בפקולטה למשפטים שבאוניברסיטה העברית בירושלים.

בשבוע שעבר דחתה הכנסת הצעת חוק של ש"ס שביקשה להעניק לניצולי שואה "יוצאי לוב" מעמד שווה במסגרת חוק נכי רדיפות הנאצים. לפי אמצעי התקשורת, מתנגדי ההצעה העלו שני נימוקים:

האחד - בעלי ההצעה התנגדו לה לפני שנים אחדות.

השני - עלותה הגבוהה של ההצעה.

אריה ברנע קובע: כל יהודי שחי תחת שלטון הנאצים או בעלי בריתם ושרד הוא ניצול שואה.

ובאשר לנימוקים לדחייה ברנע מגיב:

הנימוק הראשון שולל למעשה אפשרות שדעתו של חבר כנסת תשתנה.

הנימוק השני איננו עקרוני - אפשר לדחות את מועד כניסת החוק לתוקף, לקבוע מפתח דיפרנציאלי לזכאות לקצבה, וכדומה. הסוגיות העקרוניות, לעומת זאת, הן של מקום, זכר השואה בתרבותנו, ושל השוויון בחברה הישראלית.

ברנע ממשיך ואומר: במשך עשרות שנים מזוהה המושג "ניצול שואה" עם דוברי יידיש. רק לאחר מאמצים גדולים העניק הציבור הכרה חלקית לדוברי הספניולית, בעיקר יוצאי יוון. יהודים יוצאי ארצות האיסלאם מעולם לא זוהו כאן עם זכר השואה. האם די בכך כדי לכלול את סיפורן של קהילות אלה בפרשת השואה?

הרי איש מאתנו לא העלה על דעתו להפריד בין פרשה כללית זו לבין תולדות יהודי דנמרק, שמהם נספו 52 "בלבד".

דנמרק בפנים "ולוב בחוץ" רק בגלל דעות קדומות!                                                  

 

 

ד. פסקי דין וחוות דעת מומחים

  1. פסק דין בבית המשפט השלום בתל-אביב, המצדד בהכרת יהודי לוב "ניצולי שואה", שהובא ע"י אורי פז, 9 באפריל 2010, במאמר "צדק מאוחר: גם יהודי לוב זכאים לפיצוים מהמדינה נרדפי הנאצים"

בית משפט השלום בתל אביב פסק אתמול תקדימית כי גם 110 יהודי לוב זכאים לפיצוים מהמדינה כנרדפי הנאצים * רק לאחר הגיעם למקומות מסתור גילו יהודי לוב כי נפלו מהפח אל הפחת, קבע השופט שלמה פרידלנדר בהסכמת כל חמישה חברי ועדת הערר שדנה שנים ארוכות בסוגיה הטעונה צדק מאוחר: יהודי לוב זכאים לפיצוים מהמדינה כנרדפי הנאצים, למרות שלוב לא הייתה חלק מהריי הגרמני אלא נוהלה על ידי השלטון הפשיסטי האיטלקי תחת השראתו של המשטר הנציונל-סוציאליסטי הגרמני. כך פסק אתמול בצעד תקדימי הרכב מורחב של שופטים שישבו על המדוכה הטעונה בבית משפט השלום בתל אביב. השופט שלמה פרידלנדר פסק, בהסכמת כל חמישה חברי ועדת העררים (פרופ' יוסף זהבי, ד"ר נעמי אפטר ועוה"ד יהודית ארבל, דן יערי ואראלה עפרן), כי אמנם עצם הגבלת חירותם של יהודי לוב (להבדיל משלילתה) לא מספיקה לראות בהם כמי שנרדפו כקבוצה אחת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, אולם עצם בריחתם של יהודי לוב מבתיהם בתקופת מלחמת העולם השנייה מכוננת עילת נרדפות לפי 'הלכת הפחד'. לכן, הפיצויים של 110 יהודי לוב שעתרו בעניין תלויים בנסיבותיו הפרטניות של כל מקרה לגופו. בכך פירש בית המשפט את החוק במתווה של הפרשנות המרחיבה, בדומה לעניינם של יהודי בולגריה, יוגוסלביה, רומניה והונגריה המוגדלת, ודחה את עמדת המדינה.

נקבע תקדימית כי "מצבם של יהודי לוב הושפע לא רק מההפצצות ואימי המלחמה הכלליים – אלא גם מהיחשפותם לרדיפות בשל יהדותם, בהשראה נאצית", לרבות התנכלויות מצד חיילים של הרייך השלישי ושל גרורתו איטליה הפשיסטית. כפועל יוצא מכך נכיר, חרף הסטייה המסוימת הגלומה בכך מדעתן של הערכאות הקודמות, בכך שבמקרים לא-מעטים – נמנו גם הרדיפות וההתנכלויות הללו עם המניעים לבריחתם של יהודים לובים רבים לכפרים". ולכן באותם מקרים יש להכיר גם ביהודי לוב כ"נרדפים" לפי חוק הפיצויים הגרמני, וכזכאים לתגמול לפי חוק נכי רדיפות הנאצים.

כבר לפני חמש שנים פסק בית המשפט העליון כי על חברי ועדת העררים מחויבות עמוקה לעשות ככל הניתן כדי לזכות את ניצולי השואה בתגמול לפי החוק. העוררים טענו באמצעות עו"ד ד"ר דוד עציון כי לוב הייתה נתונה למעשה תחת שלטון גרמני, ולכן חל בעניינה סעיף בחוק הפיצויים הגרמני המסתפק בהגבלת-חירות כתנאי לזכאות לפיצויים. לחלופין, טענו העוררים כי יהודי לוב שברחו לכפרים פעלו כך לא רק מאימת ההפצצות של בנות-הברית, אלא גם מאימת הרדיפות וההתנכלויות של הגרמנים ובעלי-בריתם האיטלקים שכוונו נגד היהודים.

המדינה טענה מנגד כי לוב הייתה נתונה תחת שלטון איטלקי, ולא הייתה חלק מהרייך השלישי. ולכן רק מי שהופעלה נגדם אלימות או נשללה חירותם מידי גורמים נציונל-סוציאליסטים ומסייעיהם זכאים לפיצויים. עוד טענה המדינה כי מהמקורות ההיסטוריים עולה שביסוד בריחת יהודי לוב לכפרים עמד הפחד מההפצצות, ולכן אין לראות בכך משום 'נרדפות'.

ועדת העררים הקודמת שדנה בסוגיה, בראשות השופט מוקי לנדמן, קבעה כי ככלל הבריחה הייתה מפחד ההפצצות, אך לא מן הנמנע כי בנסיבות פרטניות מסוימות הייתה בריחה מפחד הגרמנים. אתמול נפסק כי אין קביעה היסטורית מוסמכת כי לוב היתה חלק מהרייך הגרמני, אם כי דה-פקטו שלטו הגרמנים בעניינים הנוגעים ליהודים מאחורי הקלעים באמצעות הצווים של מושל האיטלקי. נפסק כי מצבם של יהודי לוב נכלל כחלק מהמקרים הטיפוסיים של הפעלת 'הלכת הפחד', לפיו נגרמו נזקים בשל "ניסיונות התאבדות מתוך פחד או בשל בריחה מאלימות או מחמת מתח מירבי וקיצוני שהיו מנת חלקו של הניצול עקב האלימות הנאצית".

לאחר פרישת התמונה ההיסטורית נפסק כי "סביר להניח שגזירות אלה הפחידו את יהודי לוב, וגרמו להם 'מתח מרבי וקיצוני'; כמו גם לניסיונות להימלט מהגזירות וההתנכלויות על ידי עזיבת הבתים, במקומות שבהם הייתה נוכחות נאצית מאיימת, אל הכפרים, ההרים והמערות, שנחזו, לפחות אותה עת, להיות רחוקים יותר מעינם הרעה וידם הקשה של עושי-דברו של המשטר הנאצי". המדינה מצידה לא הביאה עדות של היסטוריונים מומחים מטעמה ולא סתרה את עדותו של ההיסטוריון יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, שהעיד לטובת העוררים.

"יהודים לובים רבים העידו לפנינו כי ברחו למקומות מרוחקים שבהם לא הייתה נוכחות גרמנית", ציין השופט פרידלנדר. "אחרים העידו כי ברחו למקומות שבהם הצליחו להשיג מסתור הודות לקשרים שונים; ורק לאחר הגיעם לשם גילו שנפלו מהפח אל הפחת. אחרים העידו כי רק במועד מאוחר להגעתם לאותם מקומות – הגיע לשם גם הצבא הגרמני… אמנם, החיילים הגרמנים שבהם נתקלו יהודי לוב, ככלל נמנו עם ה'וורמאכט' ולא עם ה-'אס-אס'. אולם שמענו עדויות רבות על התנכלויות ליהודים וליהודיות גם מצדם של חיילים אלה. החיילים הללו היו חלק ממשטר מסוים, שהאידיאולוגיה הרשמית שלו דגלה ברדיפת היהודים ובהתייחסות אליהם כאל תת-אדם. לא סביר לייחס לחיילי ה'וורמאכט', באופן גורף, התעלות מעל גישה זו".

השופט פרידלנדר סיכם כי "במקרים רבים הסקנו כי העוררים שלפנינו סבלו מתח מרבי וקיצוני, וברחו ממקומות מושבם, מפחד ההתנכלויות והרדיפות של החיילים הפשיסטים והנאצים; בין על רקע לקיחתם של גברים יהודים למחנות לעבודות-כפייה, בין על רקע התפרצויות לבתים יהודיים בחיפוש אחר נשים ומזון, ובין על רקע מעשי אלימות וביזה אחרים".

 

 

  1. חוות דעת מומחה לבית המשפט

 

 

שמי: יעקב חג'ג'-לילוף, ת.ז. 04652163-9.

כתובתי: רח' עומרי 17, באר-שבע 84465, טל' 08-6418267, 054-5680215, דוא"ל  .liluf2000@walla.com

אני היסטוריון ומומחיותי הינה בתחום תולדות יהודי לוב, וכמו כן, משמש כמנהל "המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב".

את מומחיותי רכשתי, תוך כדי עבודות מחקר רבות ומקיפות, באקדמיה ובמכוני מחקר, במשך שנים רבות.

כתבתי ספרים, מאמרים וכותרים רבים על קורות היהודים בלוב, כולל בתקופת מלה"ע השנייה, תחת השלטון הפשיסטי-נאצי.

במהלך השנים נתתי עדויות וחוות דעת מומחה, על יהודי לוב בתקופת מלה"ע השנייה, הן בבתי המשפט והן בלשכה המשפטית של האוצר, אשר סייעו בכתיבת פסקי דין של בתי המשפט בתביעותיהם השונות של יהודי לוב, וכן, בהכרה הגורפת, שיהודי לוב נמנים עם נכי רדיפות הנאצים.

באשר לשאלה בנושא גיוס יהודי לוב לעבודות כפייה: ב-28 ביוני 1942, בהוראת הגרמנים לבני בריתם האיטלקים ששלטו, לכאורה, בלוב, פרסם מושל לוב צו, המחייב גיוס כל הגברים היהודים בלוב בגילאי 18-45, לשירות אזרחי למען המאמץ המלחמתי. צו, שנכנס לתוקף ב-11 ביולי 1942,  ומתוך מכסה של  כ- 5000-4000 יהודים, גויסו, כבר באוגוסט, כ-3000 איש, אשר רוכזו במחנה סידי-עזאז, לעבודות כפייה.

בשל תשתית בלתי נאותה וארגון לקוי, שוחררו רוב המגויסים, כולל אלה שכונסו במקומות השונים ברחבי לוב על מנת להעבירם למחנה הכפייה, ונותרו בסידי-עזאז כ-1000 יהודים בלבד, ו- 350 מהם נשלחו למחנה הכפייה בוקבוק, לסלילת כבישים בחזית קירנייקה, מעבר לגבול, במצרים.

יש לציין, שרוב המגויסים למחנות הכפייה היו מטריפולי ולמעט בודדים, רוב תושבי ערי השדה, כמו-  זוארה, זאוייה, זנזור, עמרוס, תג'ורה, קוסבאת, כ'ומס, זליתן, מיסורתה וכו', וכן תושבי כפרי הג'בל, כמו- גריאן, יפרן וכו', לא גויסו בפועל. זאת, למרות שרבים מהם כבר רוכזו במקומותיהם במסדרי גיוס ויציאה לכוון מחנה הכפייה ושוחררו, ממש ברגע האחרון, עם הגעת הוראת דחיית הגיוס, בשל ההתארגנות הלקויה לקליטתם במחנות הכפייה.

יש לציין דבר נוסף. אלו שהיו מועמדים לגיוס ואלו שגוייסו, לא היו מודעים לכך שהם שוחררו ולא נלקחו למחנות כפייה, בשל ארגון לוקה בחסר ותשתית לקוייה.  הם היו בטוחים שגיוסם התעכב לזמן מסוים בלבד ותוך זמן קצר יגויסו לעבודות הכפייה. אי לזאת, רבים מהם נמלטו מבתיהם והסתתרו במקומות שונים ברחבי לוב, עד לסיום המלחמה ושחרורה של לוב ע"י הבריטים, בשלהי ינואר וראשית פברואר 1943.

      יעקב חג'ג'-לילוף

                                      מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

 

 

  1. חוות דעת מומחה

 

 

שמי: יעקב חג'ג לילוף, ת.ז. 04652163-9; טל': 08-6418267; נייד: 054-5680215; דוא"ל: liluf2000@walla.com.

.

אני היסטוריון ומומחיותי הינה בתחום תולדות יהודי לוב, וכמו כן, אני משמש כמנהל "המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב".

את מומחיותי רכשתי אגב עבודות מחקר מקיפות. כתבתי ספרים ומאמרים רבים.

 אני, החתום מטה, התבקשתי, בהתבסס על ידיעותי ומחקרי, לחוות דעה מקצועית בנושא ההיסטוריה של יהודי לוב, לפי שאלות פרטניות.

חוות דעתי סייעה לבית המשפט, בכתיבת פסק הדין בעניין ג'וליה טיאר (השלום, תל אביב) ולאחר מכן, בעניין טוני גווילי (המחוזי, תל אביב) וכן, במספר משפטים נוספים.

נתתי עדות מומחה, בלשכה המשפטית של האוצר וכן, בפני סגן שר האוצר, תוך הצגת מחקריי ותיעוד רב בנושא.

פסקי דין אלו ועדויות המומחה, סייעו ליהודי לוב לזכות בהכרה גורפת כנכי רדיפות הנאצים.

אני נותן את חוות דעתי זו במקום עדות בבית המשפט, ואני מצהיר בזאת כי ידוע לי היטב, שלעניין הוראות החוק הפלילי בדבר עדות שקר בשבועה בבית המשפט, דין חוות דעתי זו, כשהיא חתומה על ידי, כדין עדות בשבועה שנתתי בבית המשפט.

להלן חוות דעתי, בה התבקשתי למסור מספר פרטים בקורותיהם של יהודי לוב במלה"ע השנייה:

איטליה שלטה בלוב מאוקטובר 1911.

איטליה הצטרפה למלחמה ב-10 ביוני 1940, לצידה של בת בריתה, גרמניה הנאצית, ולוב הפכה לאחת מזירות המלחמה.

המלחמה בלוב הסתיימה ביום 23/1/1943 (כניסת מונטגומרי לטריפולי), בעקבות המערכה באל-עלמיין, שהחלה ב-23 באוקטובר 1942, שחרור כל לוב מן השלטון הפשיסטי-נאצי ע"י בנות הברית, ומעבר אחרוני החיילים האיטלקים והגרמנים מלוב לתוניסיה (6.2.1943),

יהודי לוב היו נתונים על סף שואה במהלך המלחמה. על ראשם ריחפה סכנת "הפתרון הסופי".

האלמנטים, המאפיינים את השואה, באו לידי ביטוי גם בלוב:

"חוקי גזע"; התנכלויות ורדיפות מצד השלטונות; פוגרומים; תקנות מחמירות, תוך כדי המלחמה, המפלות יהודים לרעה; מאסרים ללא משפט, מעצרים ומשפטים והוצאות להורג; פגיעות פיזיות בנפש וברכוש, שהותירו רבים ללא קורת גג ומקור פרנסה; נטישת מקומות מגורים למציאת מסתור, דבר שהביאם להיות פליטים, נעים ונדים (תופעה שהתעצמה במהלך המלחמה, ככל שתכפו ההתנכלויות וגדל החשש והפחד לגורלם, במיוחד לאחר הגעת הגרמנים ללוב); עבודות כפייה; הגליות פנים ארציות (מסירת) והגליות אל מחוץ ללוב, לתוניסיה (שרובם הושמו במחנות הסגר וחלקם נלקחו לעבודות כפייה) ולאיטליה (שהושמו במחנות הסגר וחלקם נלקחו לעבודות כפייה. לאחר מכן, הם נשלחו למחנות ריכוז בגרמניה ובאוסטריה); העברת יהודים בתוך לוב עצמה למחנות הסגר (ברמת טריפוליטניה) ולמחנה ריכוז (בג'אדו). רק אלמנט אחד והמשמעותי ביותר, ההשמדה השיטתית וההמונית, לא היה סיפק בידי הגרמנים להוציא אל הפועל, למרות שכל יהודי לוב נכללו ב"פתרון הסופי" (יחד עם יהודי איטליה) והיו תוכניות להעבירם למחנות הריכוז וההשמדה באירופה. זאת, בשל שחרורה של לוב ע"י בנות-הברית בשלב מוקדם, יחסית, של המלחמה (ינואר-פברואר 1943).

במהלך מלה"ע השנייה , נספו בלוב 712 יהודים.

עם סיום המלחמה בלוב, נסוגו הגרמנים וגם האיטלקים, שהיו בני בריתם ועושי דברם של הנאצים, לתוניסיה (אגב השארת אדמה חרוכה ופגיעה ביהודים, תוך כדי נסיגתם), כאשר כוחות בנות הברית מזנבים בהם, והשליטה בלוב עברה לידי  המנדט הבריטי (עד סוף דצמבר 1951).

 

                                                      יעקב חג'ג'-לילוף

                                      מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

                                                              

ה. משרדי רוה"מ והאוצר: יהודי לוב זכאים לתגמולי ניצולי שואה

1-8

 

1-8-1

 

יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב

 לסיוע והכוונה, נא לפנות להיסטוריון יעקב חג'ג'-לילוף, מנהל המכון ללימודים ולמחקר יהדות לוב, במרכז מורשת יהודי לוב רח' הדדי 4 אור-יהודה, ת.ד. 682, טל': 03-5336268 פקס: 03-5333456.

או לטלפקס: 08-6418267; נייד: 054-5680215; דואר אלקטרוני: liluf2000@walla.com;  כתובת: רח' עמרי 17, באר-שבע – 84465.

יעקב חג'ג'-לילוף
מנהל המכון ללימודים
ולמחקר יהדות לוב