המגן שלנו מחצב / מתי גלעד

מתוך לבלוב 21, מרץ 2004

קישור לדפדוף בגליון לבלוב 21 כקובץ PDF 

זהו סיפור על נאמנות, אומץ לב, חברות ונתינה אינסופית אשר גבו מחיר כבד מדי. נסים מגן הוא גיבור מלחמה צנוע ומופנם אשר רוב ימיו הסתיר את מורשת הקרב שלו. במשך שנים ברח מן הכבוד הראוי על מעשיו, ואף החזיר את עיטורי הגבורה והמענקים שניתנו לו מהמדינה. כל מה שנותר כעת הוא להעלות על הכתב את מורשתו, ובכך להנציחה ולהצדיע לו.

"הוא אדם שכולו לב," מעיד עליו חברו הטוב זכריה לוי, "אין אדם שיפנה אליו לעזרה, והוא יפנה את גבו, להפך - הוא יעשה הכול כדי לעזור, וכל זה ללא תמורה, שקל אחד הוא לא לוקח על עזרתו." מאחורי החיוך האדיב שעל פניו מסתתרת אמת כואבת של חוויות שצרבו בעוצמתן את לבו הרחב.

נראה שכבר בילדותו בעמרוס כאילו נכתב תסריט חייו של נסים כאדם שהמוות חומק מפניו:

"נולדתי בעמרוס בשם נסים מכלוף. אבי היה נפח שסיפק עבודה לערבים, וקיבל את שכרו בסחר חליפין, חיטה תמרים וכו'. הייתי בערך בגיל 9 או 10. אבא שלי ביקש ממני לבוא אתו לחלק את הסחורה. הגענו למקום שבו ישבו הערבים ושתו תה. פתאום בא אחד מהם, החטיף לאבי סטירה ואמר לו: 'אתם היהודים עשיתם הרבה צרות לערבים בפלשתין. אין לכם זכות לחיות. עכשיו קח את הבן שלך ותזרוק אותו לבור הסיד.' מרוב פחד החזקתי את אבי במכנסיים, כשאבא שלי ענה לו: 'אני לא יכול לעשות את מה שאתה מבקש, הרוג אותי ראשון, אחר כך תעשה עם הילד מה שאתה רוצה.' ואז בא ערבי נוסף, עצר אותם ואמר: 'לי יש חשבון עם היהודי הזה, אני אהרוג אותו, תנו לי לעשות את העבודה'. ועלינו הוא צעק: 'יאללה תתקדמו, אני אהרוג אתכם במקום שאני בוחר.' כשהגענו לאיזו סמטה, עצר הערבי את אבא שלי ואמר לו: 'סעו לפלשתינה. אם לא הייתי מציל אותך היום, היו הורגים אתכם.' בבית, כששמעה אימא את מה שקרה, מיד קבעה: 'מחר אנחנו נוסעים לפלשתינה!' אבל אבא היסס:  'מה נעשה עם הרכוש החנויות, השדות, הבתים...?'  אבי היה עשיר מאוד. אימא ענתה: 'ומה תעשה עם כל זה, אם יהרגו אותך או את הילדים שלי?' למחרת דוד שלי, שיח של עמרוס עמוס בוחניק, הביא לנו ארגזים וארזנו את כל החפצים שלנו. לא מכרנו כלום - השארנו הכול לערבים. עלינו לאנייה בדצמבר 1949.

בארץ התיישבנו במושב שובה במשך ארבעה חודשים, ואז אחותי העבירה אותנו לחצב. שלחו משאית מחצב שאספה את הארגזים ואת מיטות הסוכנות שהיו לנו. אבי, שהיה צעיר לפי הרישום בתעודת זהות, שירת במילואים במשך שנים. הוא עשה זאת בשמחה כי רצה להתנקם בערבים כמה שיותר על מה שעשו לנו.

בחצב בשנת  1952 למדנו שלוש כיתות בחדר אחד. הייתי בן 11 בערך כשהחלטתי ללכת ללמוד בגדרה בבית-ספר מתקדם יותר. אז לא הבנתי את ההבדל בין ספרדים לאשכנזים, ובגדרה יכלו ללמוד רק בניהם של הביל"ויים. מנהל בית-הספר סירב לקבל אותי ללימודים כששמע שאני ממסמיה החדשה (שמו של המושב חצב בתחילת דרכו), אבל כשהמורה לספורט ראה אותי במקרה משחק כדורגל באופן מקצועי הציע שאשחק בקבוצת מכבי גדרה, שהייתה בשבילי כמו ברצלונה, וכמובן הסכמתי. אז הוא ניגש להנהלה ורשם אותי לבית-הספר עם הכתובת שלו.

וכך, בלי תחבורה ציבורית, כבישים או תאורה הייתי מגיע לבית-הספר בגדרה. אני אומר לכם: אין יום שהגעתי יבש - בקיץ מזיעה, ובחורף מהגשם. לא היה דבר כזה לבקש מטרייה או כסף להסעות מההורים. על חרבך תחיה או תמות. אבי מעולם לא הגיע לבית-הספר, הוא עבד קשה, והשפה העברית הייתה קשה לו. אבי היה רועה צאן, ואני למדתי עם העילית של גדרה ושל המדינה.

בזמן הגיוס, כשכל חבריי בחצב התגייסו לשירות רגיל, החלטתי להצטרף ליחידה קרבית - לשריון. בשנת 1956 פורסם הסיפור על חבר קיבוץ 'נחל עוז' רועי רוטנברג שמסתננים פלשתינים רצחו והתעללו בגופה שלו. לאחר אותו המקרה הם היו מניחים מוקשים בשדות, והיה צורך בטנקים שיפנו את המוקשים. לצורך כך ביקשו מושבניקים שמכירים את האדמה טוב יותר מהעירונים. אני התנדבתי לעשות זאת.

בשנת 1967 ישבנו ביער בן שמן בכוננות. יום אחד אמרו שאנחנו עולים לירושלים דרך רמלה לוד. הייתי בטנק עם זכריה. נעצרנו בעמדה גבוהה, לטעמי. עוד לא הספקתי לשאול את המפקד אם להידרדר למטה, ופתאום יצאו מהצד שלושה טנקים והפציצו אותנו. זכריה התחיל להתלקח באש. זכריה ואני פתחנו את המדפים, והחבר'ה שהיו אתנו יצאו וברחו מהטנק. הם לא שמו לב ובטעות כלאו אותנו בטנק,  ולא יכולנו לצאת ממנו. כשהייתה הפוגה, הצלחנו לצאת מהטנק ולברוח, וראינו את הצוות יושבים על הסלע. כעסתי ושאלתי: 'מה זה צריך להיות? לעזוב אותנו כלואים בתוך הטנק מופגזים?!' הם התחילו לגמגם.

מאוחר יותר, כששלחו אותנו לרמאללה, התנדבנו להיות ראשונים, אבל בתנאי שנצטרף למפקד איתן היינקין שאותו הכרתי מגדרה. הרגשתי בטוח אתו. ידעתי שאיתן לעולם לא יפקיר אותנו בשטח. כבשנו את רמאללה די בקלות בלי שאף אחד מכוחותינו יפגע. גם את יריחו כבשנו בקלות רבה מדי. בלי מסלול ובלי כביש סללנו את הדרך לשם. כולם פחדו ללכת לשם, רק אנחנו המשכנו, כשאיתן מבחוץ, מכוון אותנו ליריחו. ביריחו ראינו אנשים אוכלים במסעדה. הם לא האמינו שאנחנו ישראלים. כך יריחו נכבשה, כאילו שעשינו טיול. הם לא היו מוכנים בכלל.

במלחמת יום הכיפורים לחמנו במשך עשרה ימים בקרבות קשים והצלחנו להדוף את האויב. היינו שישה טנקים בחזית בסך הכול. היו טנקים שנתקעו, חלקם לא הגיעו כלל. פתאום באמצע הדרך עצר המפקד את השיירה ושינה את הסדר השלושה שמאחור זזו קדימה, והשניים האחרים יחד אתי זזנו אחור. בהחלפת הצדדים יצא פתאום מאחד הטנקים מכר שלי מגדרה ונופף לי לשלום. לא עברה חצי דקה, ושלושת הטנקים 'חטפו' הפגזה..." נסים עוצר את סיפורו, נחנק מדמעות, ורק לאחר דקות ארוכות הוא ממשיך: "הטנקים בערו. לא היו פצועים. כולם נשרפו בתוך הטנק, לא נשאר מהם כלום.

במהלך הלחימה התחילו להגיע חבר'ה פצועים, ואני חבשתי אותם. 'יש לי ניסיון מחבישת הכבשים במושב,' התלוצצתי. כשהתחילה ההפגזה, שכבתי על הפצועים וגוננתי עליהם בגופי. בשעה 14:00 הגיע המ"פ שלי משה ניר - פצוע. התחלתי לטפל בו, אמרתי לאיתן: 'אל תשים אותו ליד כל הפצועים, שהחיילים לא יראו שלמפקד קרה משהו.' טיפלתי רק בו, אך לאחר שלוש שעות הוא נפטר  בידיים שלי. הרמתי את ראשי ולא ראיתי אף אחד. רק חיילים סורים מרימים מבצרים, והכוחות שלהם מתקדמים לעברי. החלטתי להישאר במקום, כשמשה ניר בזרועותיי. האמנתי שאיתן היינקין יחזור להציל אותי. רק אחרי ארבע-עשרה שעות, בארבע לפנות בוקר, באו חבר'ה שלנו להציל אותנו.

במרחק 700-800 מטר ממקום המחנה שהקמנו נפגע טנק. שלחו אותי לראות אם יש מישהו לחבוש בתוך הטנק. כשהגעתי ראיתי שלא היה את מי להציל, הטנק חטף פגז, לי נותר לאסוף את הבשר של אחד החיילים. סידרתי אותו כמה שאפשר וחזרתי לגדוד. ביקשתי מהחבר'ה שיחזרו אתי לטנק כדי להביא את הגופה. אף אחד לא רצה. טענתי את הרובה שלי ואיימתי עליהם, שאם לא יבואו אתי -  אני יורה להם בברך, וכך כל החיים שלהם יזכרו שהם לא רצו לחזור ולקחת חייל שנהרג. הם באו אתי והצלנו את הגופה.

אחרי המלחמה קבעו שאני הלום קרב והתחלתי לקבל מעטפות עם צ'קים. בזמן הזה שלחו אותי לוועדות צל"שים על דבקות במטרה, אבל אני לקחתי את כל המעטפות עם הצ'קים ואמרתי: 'חבר'ה, זה לא נכון מה שהמליצו עלי. זה לא נכון, עזבו שטויות. לא עשיתי שום דבר מיוחד, ולא מגיע לי שום דבר. אני מוותר על הצל"ש ועל הכסף.' הלכתי לוועדה רפואית אמרתי שאני בריא לחלוטין ואני רוצה לחזור לשירות. רציתי להמשיך לשרת המילואים. לא הסכימו. הצעתי להיות אחראי לבדיקת מצב הטנקים לפעולה, בקשתי נענתה ושירתי עוד 13-14 שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים.

אחרי המלחמה התחילו להגיע אליי הביתה הרבה פצועים שחבשתי במלחמה להודות לי שהצלתי את חייהם. אבל אתם באו גם הזיכרונות הקשים. כדי למנוע מהם להמשיך להגיע אליי שיניתי את שם המשפחה שלי ממכלוף למגן. ביקשתי מאשתי שתגיד לחיילים הבאים שיגיעו שאני בבית-חולים. אחר כך הופצו שמועות שאני מאושפז בבית-חולים למשוגעים ושתליתי את עצמי.

37 שנים אחר כך, הייתי במכונית וקראתי הודעה בטלפון שלי: 'נהג, אויב לפנים, סע לאחור – אם תרצה לחזור לטלפון, תלחץ כוכבית.' לחצתי. האדם מאחורי הטלפון היה אסף שמעוני, והוא שאל אם אני נסים מחצב וביקש לבוא לבקר אותי. אמרתי: 'בשמחה, תבוא!' שמעוני חיפש אותי במשך שנים. הוא מאוד שמח לראות שאני חי ובריא. שבוע אחרי זה באו עוד שני חברים - גדליה בוכבינגר ורובס. שבועיים אחר כך התקשרה אחותו של משה ניר. היא ביקשה ממני להשתתף בערב "חברים מספרים על משה" בקיבוץ. סירבתי, אך היא התעקשה. כשהגעתי אל בית העלמין לקברו של משה ניר, ראיתי בדמיוני שמשה יוצא ומחבק אותי. לא הייתי מסוגל להישאר עוד וביקשתי לחזור מיד הביתה. אז הבנתי שאני בבעיה גדולה. ניגשתי למשרד הביטחון ומאז אני מטופל אצל הפסיכולוג הראשי של משרד הביטחון.

באיכילוב קבעו שאני נכה צה"ל. אחרי שבוע טלפן הפסיכיאטר הראשי של משרד הביטחון ושאל אם יש מישהו שיכול לאמת את הסיפור. התקשרתי לאיתן היינקין, אבל הוא לא רצה לדבר אתי, כי גם הוא סבל מסיוטים בדיוק כמוני. אשתו התעקשה ואמרה לי: 'תבוא אלינו, וכל מה שתבקש - איתן יעשה. אתה היית חייל מספר אחד שלו. הוא שלח אותך לכל המשימות, ומעולם לא סירבת לו, אז גם הוא לא יסרב לך עכשיו.' "

כשאביגדור קהלני שמע את הסיפור שלהם, הוא הציע להכין סרט על הסיפור שלנו. הקרבות שוחזרו אל מול המצלמה, והסרט הוקרן בלטרון מול 320 איש ממשפחות שכולות. כשהמח"ט ראה את הסרט, הוא יזם מסלול קרבות בעקבות הלוחמים ברמת הגולן. אבל את הצל"ש הוא לא קיבל עד היום למרות המלצות חוזרות, טענת הוועדה הייתה שעבר כל כך הרבה זמן, ושאין זה רלוונטי. נסים, שכל ילדיו שרתו בצבא כלוחמים, מאוכזב על כי נתן הכול למדינה, אך המערכת אינה מעריכה זאת. "המ"פ והמג"ד שלי נתנו המלצה מחודשת לצל"ש, אך בוועדה ענו לי שעבר כל כך הרבה זמן, שזה לא רלוונטי. אני שחינכתי את ילדיי לשרת את המדינה – כל בבניי לוחמים, האחד בצנחנים, ושניים בשריון - לא רלוונטי."

זכריה חברו מסכם: "אנחנו שייכים לדור המייסדים, ולא חיפשנו את ההטבות שמוענקות לאחר שירות צבאי ארוך ומסוכן. נסים הוא אדם טוב לב ועם נשמה, ועד היום הוא מוכן לעזור ועוזר לכל אחד בכל מצב ורגע. הוא אישיות מיוחדת במינה. לו היו שואלים אותי: 'זכריה, אם יש אדם אחד שאתו אתה מוכן לחיות על אי בודד, מיהו האדם הזה?' אני אענה בלי היסוס: נסים מגן. אתו אני מרגיש ביטחון חזק. הוא האדם היחיד שלעולם לא יתקע סכין בגב. הוא רק רוצה לתת ולעזור, לעזור ולתת, ולכן אני מחובר אליו מאוד. אני אוהב אותו אהבת נפש.".