האלבום - ”יומנו” המצוייר של לואי אשר מברגן בלזן
“בשנת 2009 יצא לאור אוסף הציורים של אבי, בשיתוף בית לוחמי הגטאות, באלבום שנקרא 'רישומי חיים מארץ הישימון – ציורים מהמחנה הריכוז ברגן בלזן 1944'." רחל מציינת: “אבי אהב איכות, ולכן השקענו באלבום, כך שלו היה חי, התוצאה הייתה לטעמו.” ואכן, האלבום מרשים ביותר.
לואי שהה במחנה כשנה וחצי והותיר אחריו ארבעים וארבעה רישומי עפרון שצוירו בסתר על גיליונות נייר קטנים בחודשים האחרונים של שנת 1944, כשהיה כלוא ב”צריף הזקנים.”
כיצד השיג אשר את הציוד לציור? בנו ברי-יששכר סיפר שאביו ידע שהוא עלול להיכלא במחנה, ונערך לכך: “בחודשים הראשונים של שנת 1943, ראיתי כי באחד החדרים עמדו תרמילים, ובהם נארזו חפצים שונים שהוריי חשבו לחיוניים במקרה של גירוש אפשרי למזרח.” מאוחר יותר התברר שאביו ארז בתרמילים מלאי רציני של נייר, עפרונות, מחקים ועוד.
בתרמילים נארזו גם חמש מאינספור יצירותיו של לואי אשר מתקופת טרום המלחמה, שהיו עבורו בעלות חשיבות עליונה, ורק הן שרדו: דיוקנאות של אמו רוזלי, של אביו אליעזר ושל בנו הצעיר יששכר (ברי), כשהוא בן ארבע-עשרה. ודיוקן עצמי. היצירה החמישית מתארת כלי עבודה ששימשו אותו בעבודת היהלומים שבה הוא עסק למחייתו.
“יומן” התמונות של אשר מתאר את מחנה המוות ואת חיי היום יום המיוסרים בו. הדיוקנאות מייצגים את הפסיפס היהודי האנושי לצד הרעב, החידלון והגסיסה. ציוריו, לכאורה, מעודנים ו”פסטורלים”, וזאת מתוך מחשבה שאם הם יפלו לידי הנאצים, לא יהיה בהם כדי להציג בגלוי את הזוועות. ואולם במבט שני מגלים שבשתיקתו הרועמת הטעין אשר את ציוריו ברמזים על הקיפאון והמוות. כך, למרות הצפיפות הרבה ששררה במחנה, הציורים כמעט נקיים מבני אדם, והיעדר החיות שבהם מעצימה את תחושת הריק. פה ושם נראים בציורים דמות בודדת או מספר קטן של דמויות, בדרך כלל חסרי תנועה. בתמונה “ילדים בברגן בלזן”, מתוארים הדממה המעיקה, השממה והבור הפעור כמו בולען שמסביבו יושבים ילדים.
הרעב הכבד בא לידי ביטוי, בין היתר, בציורים: “כלי אוכל” ו”לחם”, שבהם אין פירור אחד של אוכל או מים. הספל ריק, הקערה ריקה, המלחייה ריקה, הצנצנת ריקה. ריק בכל מקום. גם ה”לחם”, המונח על קרש הנקי מפירורים, הוא בבחינת "לראותו בלבד". הלחם נותר רק בדמיונו של אשר.
לצד יהודים הולנדים, שהיו חלק הארי במחנה, הגיעו לשם במחצית הראשונה של שנת 1944 "משלוחים" של אסירים יהודים מלוב, מצרפת, מיוגוסלביה, מאלבניה ועוד. הדיוקנאות של אשר, ביניהם דיוקן עצמי, מנציחים את המרקם היהודי הזה ברגישות, באהבה, בחמלה ומתוך מחשבה שייתכן שהציור יהיה הזיכרון האחרון שייוותר מהאיש.
רחל מספרת על תיעוד נוסף ב"זמן אמת" של שני בחורים יהודים, אפי והונקי, שנכלאו בברגן בלזן בצריף מבודד: “כשעושים השוואה בין היומן שלהם לבין התיאורים בציורים של אבי, מקבלים תמונה תואמת במדויק.” גם מאוסף עדויות של יהודים מלוב שניצלו משם המובאות בספר “יהודי לוב בשואה” מאת ההיסטוריון יעקב חג’ג’-לילוף, עולה אותה תמונה קשה.
בסוף שנת 1944 תש כוחו של אשר, והוא לא יכול עוד לצייר כי “החיים במחנה היו זוועתיים, ממש לא אנושיים,” אומרת רחל ומוסיפה שרוחו היהודית של אביה נשארה איתנה: “גם בימים הקשים והאכזריים של השואה המשיך לשמור על מצווה קלה כחמורה והעדיף להשתמש במעט המים לשתייה שקיבל לצורך קיום מצוות נטילת ידיים.”
מוות ביסורים ברכבת האבודה
ימים אחדים בלבד לפני שחרור ברגן בלזן על ידי צבאות בעלות הברית, נשלחו רחל, אביה, אמה, אחיה ואחותה ברכבת עם עוד 2,500 אסירים למקום בלתי ידוע, בלי מזון ובלי מים. הרכבת נעה במשך כשבועיים כמו רכבת שדים, מתחנה לתחנה בין שתי החזיתות (המערבית והמזרחית), והותקפה ללא הרף מהאוויר על ידי כוחות הברית. רכבת זאת נקראה "הרכבת האבודה", כיוון שלא הגיעה ליעדה. ארבעה ימים לפני שהצבא האדום שחרר את הרכבת, נפטר אשר מאפיסת כוחות ונקבר בקבר אחים על יד פסי הרכבת בעיירה סשיפקאו.
משחזרת רחל: “הצבא האדום ריכז את הנוסעים ששוחררו מהרכבת בבתים של המקומיים, ואת התשושים שלא עמד להם הכוח להמשיך, כמונו, העבירו למחנה של צריפים נטושים בעיירה בשם טרביץ. אמי, אחי אליעזר ואחותי פריי היו תשושים, ואני הייתי חולת שחפת. שהינו שם כשבוע שבועיים, משם שלחו אותנו באמבולנסים לבתי חולים.”
רחל מפסיקה לדבר. אחרי דקה של דממה היא ממשיכה: “באו כמה אמבולנסים לאסוף אותנו. מסיבה כלשהי, אליעזר שאל אותי, אם אני מוכנה לעלות על האמבולנס הבא. הסכמתי. ואז הסתבר שהאמבולנס עליו עליתי נסע לכיוון אחר - לעיירה ריזה. לא ראיתי יותר לא את אמי ולא את אחי”. האם לואיזה והאח אליעזר אושפזו בבית-חולים באנטהובן שבהולנד. האם נפטרה שם אחרי כעשרה ימים, והאח אליעזר שכב חולה בבית-החולים במשך כחודש וחצי ונפטר. רחל מסכמת: “הם לא זכו לחזור לאמסטרדם.”
היו לי עוד הרבה שאלות לרחל, שהמרכזית שבהן: איך היא המשיכה מהנקודה המצמררת הזו של הניתוק האכזרי והלא צפוי? חשתי בקושי של רחל להמשיך ולדבר. הצעתי להפסיק בנקודה זאת, ושבזמן הקרוב ביותר היא תשלים את סיפורה.
עזבתי את רחל בהרגשה כבדה בשל הסיפור מלא היגון מחד גיסא, ובהערכה רבה את תעצומות הנפש שנדרשו לה להמשיך את חייה מאידך גיסא. הייתי סקרנית לשמוע את המשך הסיפור מאז נותרה רחל בודדה באמבולנס. איך היא בסופו של דבר פגשה את אחותה פריי? איך ומתי עלתה לארץ, ואיך היה המפגש עם אחיה ברי-יששכר שהיה כבר בישראל? ועוד שאלות רבות רציתי לשאלה.